בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה מִיהַת יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, וְאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה! וּמְשַׁנֵּי: כָּאן בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת, כָּאן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת.

בזמן שהבעל מודה מיהת [על כל פנים] יחזיר לאשה, ואפילו אבד הגט לזמן מרובה! ומשני [ומתרץ]: כאן במקום שהשיירות מצויות — לא יחזיר, כאן במקום שאין השיירות מצויות — יחזיר.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ הוּא דְּלָא לִיהֲדַר, וְהַיְינוּ דְּרַבָּה; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דְּלָא הוּחְזְקוּ לָא לִיהֲדַר, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בדברי ר' זירא שבמקום שהשיירות מצויות לא יחזיר: והוא, דווקא שהוחזקו שני אנשים בשמות שווים באותה עיר הוא שלא ליהדר [יחזיר], והיינו [וזהו] כשיטתו של רבה; ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף על גב [אף על פי] שלא הוחזקו בשמות שווים לא ליהדר [יחזיר] במקום ששיירות מצויות, ופליגא [וחלוקה] שיטתו של ר' זירא על זו של רבה.

בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּה לָא אֲמַר כְּרַבִּי זֵירָא, מַתְנִיתִין אַלִּימָא לֵיהּ לְאַקְשׁוּיֵי, אֶלָּא רַבִּי זֵירָא מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרַבָּה?

ומבררים: בשלמא [נניח] שרבה לא אמר כר' זירא ולא הקשה כמוהו מן הברייתא, אלא מן המשנה בבבא מציעא, כי מתניתין אלימא ליה לאקשויי [משנתנו, משנת רבי, חזקה לו יותר להקשות ממנה], שנוסחתה מדוייקת וברורה מאשר זו של הברייתא. אלא ר' זירא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה ומדוע לא הקשה מן המשנה?

אָמַר לָךְ, מִי קָתָנֵי: אִם אָמַר ״תְּנוּ״ נוֹתְנִין, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה? דִּלְמָא אִם אָמַר ״תְּנוּ״ נוֹתְנִין – כִּדְקַיְימָא לָן, לְאַלְתַּר.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' זירא, מי קתני [האם שנה] במשנה במפורש: אם אמר "תנו" — נותנין ואפילו לזמן מרובה? הרי לא למדנו זאת אלא מדיוק, ואם כן דלמא [שמא] אתה צריך לדייק באופן אחר: אם אמר "תנו" — נותנין, אבל רק כדקיימא לן [כפי שמוחזק לנו במשנתנו] — לאלתר [מייד], ולא לאחר זמן.

רַבִּי יִרְמְיָה אֲמַר: כְּגוֹן דְּקָאָמְרִי עֵדִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן.

ר' ירמיה אמר: אפשר לתרץ את הקשיים הללו באופן אחר, ולהעמיד את המשנה בבבא מציעא ואת הברייתא, המתירות להחזיר גט שנפל כגון דקאמרי [שאומרים] העדים שחתומים על שטר זה: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, וממילא אין לחשוש שמא של אחר הוא.

אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִיתְרְמִי שְׁמָא כִּשְׁמָא וְעֵדִים כְּעֵדִים, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה צורך לומר זאת], הרי פשוט שיחזיר, שהרי ברור שהוא של זה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליחוש דלמא איתרמי [נחשוש שמא הזדמן] גט אחר שבו שמא [שם] של המגרש והמגורשת כשמא [כשם] של המגרש והמגורשת, ושמות עדים כשמות עדים של גט זה, ובעצם עדים אחרים הם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלכך אין חוששים.

רַב אַשִׁי אֲמַר: כְּגוֹן דְּקָאָמַר: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, דַּהֲוָה לֵיהּ סִימָן מוּבְהָק. וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, דַּהֲוָה לֵיהּ סִימָן מוּבְהָק, אֲבָל נֶקֶב בְּעָלְמָא – לָא,

רב אשי אמר: מתי יחזיר — כגון דקאמר [שאומר] המאבד: נקב יש בו בצד אות פלונית, דהוה ליה [שהריהו] סימן מובהק, ועל סימן כזה ודאי יש לסמוך. ומעירים: ודוקא כשאמר שהנקב בצד אות פלונית, דהוה ליה [שהריהו] סימן מובהק מתיר רב אשי להחזיר את הגט, אבל אם אמר: נקב בעלמא [סתם] היה שם, ולא אמר היכן בדיוק היה — לא יחזירו את הגט, לפי שאין זה סימן מובהק.

מְסַפְּקָא לֵיהּ: סִימָנִין, אִי דְּאוֹרַיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן.

ומסבירים: מספקא ליה [מסופק היה לו] בענין ההסתמכות על סימנין אי דאורייתא אי דרבנן [אם הם מן התורה אם הם מדברי סופרים] להחזיר אבידה על פיהם. ומשום כך לא רצה לסמוך על סימנים סתם, אלא רק על סימן מובהק שלכל הדעות אפילו מן התורה הוא מועיל.

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִירְכַּס לֵיהּ גִּיטָּא בֵּי מִדְרָשָׁא, אֲמַר: אִי סִימָנָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ, אִי טְבִיעוּת עֵינָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ; אֲהַדְרוּהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר: לָא יָדַעֲנָא אִי מִשּׁוּם סִימָנָא אֲהַדְרוּהּ, וְקָסָבְרִי סִימָנִים דְּאוֹרַיְיתָא, אִי מִשּׁוּם טְבִיעוּת עֵינָא, וְדַוְקָא צוּרְבָא מִדְּרַבָּנַן, אֲבָל אֱינָשׁ בְּעָלְמָא לָא.

מסופר: רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו גט שהביא, בבית המדרש], אמר: אי סימנא [אם סימן] יבקשו ממני — אית לי בגויה [יש לי בו], אי טביעות עינא [אם משום טביעת עין] שאני מכיר אותו — אית לי בגויה [יש לי בו]. אהדרוה ניהליה [החזירוהו את הגט לו]. אמר בסוף: לא ידענא [אין אני יודע] אי [אם] משום סימנא אהדרוה [הסימן החזירו לי], וקסברי [וסבורים הם] שסימנים הם דאורייתא [מן התורה], אי [אם] משום טביעות עינא [טביעת עין], ומצד זה דוקא צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] סומכים על מה שאומר שהוא מכירו בטביעת עין, אבל אינש בעלמא [אדם סתם] לא יחזירו לו על סמך זה.

״וְאִם לָאו – פָּסוּל״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ שֶׁלֹּא לְאַלְתַּר? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי שֶׁתַּעֲבוֹר שַׁיָּירָא וְתִשְׁרֶה; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם עוֹמֵד וְרוֹאֶה שֶׁלֹּא עָבַר שָׁם אָדָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם, רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט; רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרוֹתוֹ; אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְכוֹתְבוֹ וְלִקְרוֹתוֹ.

שנינו במשנה שאם מצאו לאלתר — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו, מה נחשב שלא לאלתר? — ר' נתן אומר: ששהה זמן כדי שתעבור שיירא באותו מקום ותשרה (תחנה) בו. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אדם אחר. ויש אומרים: שלא שהה אדם שם. רבי אומר: זמן מספיק כדי לכתוב את הגט. ר' יצחק אומר: זמן כדי לקרותו. אחרים אומרים: כדי לכותבו ולקרותו.

וְאֲפִילּוּ שָׁהָה וְיֵשׁ בּוֹ סִימָנִין – מְעִידִים עָלָיו, דְּאָמְרִי: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית; וְאֵין מְעִידִין עַל סִימָנֵי הַגּוּף, דְּאָמְרִי: אָרוֹךְ וְגוּץ;

ומוסיפים: ואפילו שהה זמן רב ויש בו סימנין, בגט — מעידים עליו וכשר הגט, ובאלו סימנים מדובר — כגון דאמרי [שאומרים]: נקב יש בו בצד אות פלונית. ואין מעידין על סימני הגוף של הגט — סימנים כלליים, כגון דאמרי [שאומרים]: הגט הוא ארוך, וכן גוץ [קצר], משום שאין אלה נחשבים כסימנים מובהקים.

מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס, בְּאַרְנָקִי, וּבְטַבַּעַת,

מצאו את הגט קשור בכיס, או בארנקי, או בטבעת המוכרים לו,