קַשְׁיָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אַדְרַבִּי אֶלְעָזָר! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

ושואלים: קשיא [קשה] מדברי ר' אלעזר אדר' [על דברי ר'] אלעזר! שהרי אמרנו שראשית המשנה אף היא כדעת ר' אלעזר ושם נאמר שכותבים טופסי גיטין, ובסופה הוא אומר שאין כותבים! ומשיבים: מחלוקת תרי תנאי [שני תנאים] היא ושניהם אליבא [על פי שיטת] ר' אלעזר.

רַבִּי שַׁבְּתַי אָמַר חִזְקִיָּה: מִשּׁוּם קְטָטָה, וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי,

ר' שבתי אמר בשם חזקיה: תקנה זו שהוזכרה במשנה אינה מפני מה התירו לסופר לכתוב מראש טופסי גיטין, אלא להיפך — מדוע תיקנו שלא יכתוב גם את התורף באותם טפסים ובו שמות של אנשים ונשים. והטעם הוא משום קטטה, ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים], וכתיבת הגט אינה צריכה להיות דווקא לשמה,

וּבְדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ תּוֹרֶף נַמִי לִכְתּוֹב, וְזִמְנִין דְשָׁמְעָה לֵיהּ לַסּוֹפֵר דְּקָא כָּתֵיב, וְסָבְרָהּ אִיהוּ קָאָמַר לֵיהּ, וַהֲוָה לָהּ קְטָטָה בַּהֲדֵיהּ.

ולכן בדין הוא שאפילו תורף נמי [גם כן] יכול היה הסופר לכתוב מראש, ואולם זמנין דשמעה ליה לסופר דקא כתיב [פעמים שהאשה שומעת את הסופר שכותב] גט, וכתוב בו במקרה שמה, שהסופר מכין אותו מראש כשיזדמן גט לאשה בשם זה, וסברה איהו קאמר ליה [והיא סבורה שהוא, בעלה אמר לו] לכתוב עבורו גט, והוה [ויש] לה קטטה בהדיה [איתו] ולכן עשו תקנה שלא יכתבו מראש את תורף הגט שבו שם האיש והאשה.

רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: מִשּׁוּם תַּקָּנַת עֲגוּנוֹת. אָמְרִי לָהּ רַבִּי מֵאִיר, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר:

ואילו רב חסדא אמר בשם אבימי: יש לפרש את משנתנו משום תקנת עגונות, שלא תבוא האשה למצב שבו תישאר נעזבת, עגונה. כיצד? אמרי לה [יש אומרים] שפירש את משנתנו כשיטת ר' מאיר, ואמרי לה [ויש אומרים] שפירשה כשיטת ר' אלעזר.

אָמְרִי לָהּ רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי, וּבְדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ תּוֹרֶף נַמִי לִכְתּוֹב, וְזִמְנִין דַּהֲוָה לֵיהּ קְטָטָה בַּהֲדָהּ וְרָתַח עֲלָהּ, וְזָרֵיק לֵיהּ נִיהֲלָהּ וּמְעַגֵּן וּמוֹתִיב לָהּ;

ומפרטים: אמרי לה [יש אומרים] שהוא כשיטת ר' מאיר, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים], גומרים את הגט, ובדין הוא שאפילו תורף נמי [גם כן] היה יכול לכתוב, ומדוע אסרו? זמנין דהוה ליה [פעמים שיש לו] קטטה בהדה [איתה], עם אשתו, ורתח עלה [והוא כועס עליה] וזריק ליה ניהלה [וזורק לה את הגט] ומעגן ומותיב לה [ומושיב ומשאיר אותה כך] גרושה רק מפני שהיה בידו כבר גט מוכן, ולכן תיקנו שלא יכינו גיטין שלמים מראש — כדי שיקח הדבר זמן בין שעת הקטטה ועד שהגט יהיה מוכן, ומתוך כך עשוי הבעל להירגע מכעסו, ולא יגרש את אשתו.

אָמְרִי לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: עֵידֵי מְסִירָה כָּרְתִי, וּבְדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ טוֹפֶס נַמִי לָא לִכְתּוֹב, וְזִמְנִין דְּבָעֵי לְמֵיזַל לִמְדִינַת הַיָּם, וְלָא אַשְׁכַּח סָפְרָא, וְשָׁבֵיק לָהּ וְאָזֵיל וּמְעַגֵּן וּמוֹתִיב לָהּ.

אמרי לה [יש אומרים] שהיא כשיטת ר' אלעזר, שאמר: עידי מסירה כרתי [כורתים], גומרים את הגט, ובדין הוא שאפילו טופס נמי [גם כן] לא היה צריך לכתוב משום גזירה שלא יבוא לכתוב את התורף, ומדוע התירו לכתוב? זמנין דבעי למיזל [פעמים שרוצה הבעל ללכת] למדינת הים ולא אשכח ספרא [ואינו מוצא סופר] שיכתוב לו גט, ושביק לה ואזיל [ומניח אותה והולך] ומעגן ומותיב לה [ומושיב, משאיר אותה כך], ולכן תיקנו שאפשר יהיה לכתוב גט במהירות על ידי הוספת התורף בלבד.

״וּמְקוֹם הַזְּמַן״. קָפָסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא מִן הַנִּישּׂוּאִין וְלָא שְׁנָא מִן הָאֵירוּסִין;

שנינו שאחד הדברים שהם בכלל תורף הגט, הוא מקום הזמן. ומעירים: קפסיק ותני [פסק ושנה] הלכה זו, לא שנא [שונה] אם היה זה גט מן הנישואין, ולא שנא [שונה] אם היה זה גט מן האירוסין.

בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּישּׂוּאִין, בֵּין לְמַאן דַּאֲמַר מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתוֹ – אִיכָּא, בֵּין לְמַאן דַּאֲמַר מִשּׁוּם פֵּירֵי – אִיכָּא;

ומעתה, בשלמא [נניח] בגט מן הנישואין, בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש צורך לכתוב זמן בגט משום בת אחותו, שלא יחפה עליה אם זנתה תחתיו על ידי מתן גט בלי תאריך — איכא [יש בזה טעם], בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום פירי [פירות] שלא תפסיד את פירות נכסיה המגיעים לה על פי דין, אם לא תוכל להוכיח מתי נתגרשה — איכא [יש] מקום לחשוש, ולכן צריך לכתוב זמן בגט.

אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין, בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתוֹ – אִיכָּא, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר מִשּׁוּם פֵּירֵי, אֲרוּסָה מִי אִית לָהּ פֵּירֵי?

אלא בגט מן האירוסין, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שתיקנו זמן בגיטין משום בת אחותו — איכא [יש] גם פה מקום לחשש זה, שיכול להיות שתיזנה גם מן האירוסין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום פירי [פירות], ארוסה מי אית לה פירי [האם יש לה פירות]? כי זכות הבעל בפירות נכסי אשתו ממילא אינה אלא משעת נישואין ולא קודם לכן. ואם כן, מה חשש יש בדבר ואין צורך לכתוב כלל זמן בגט זה!

אֲמַר רַב עַמְרָם: הָא מִילְּתָא שְׁמָעִית מִינֵּיהּ דְּעוּלָּא, דַּאֲמַר: מִשּׁוּם תַּקָּנַת וָלָד, וְלָא יָדַעֲנָא מַאי נִיהוּ. כֵּיוָן דְּשָׁמְעִיתָא לְהָא דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״כִּתְבוּ גֵּט לַאֲרוּסָתִי, לִכְשֶׁאֶכְנְסֶנָּהּ אֲגָרְשֶׁנָּהּ״ – אֵינוֹ גֵּט, וְאָמַר עוּלָּא: מַה טַּעַם? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּיטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ – הָכָא נַמִי גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּיטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ.

אמר רב עמרם: הא מילתא שמעית מיניה דעולא [דבר זה שמעתי ממנו, מעולא] שאמר שזמן בגיטין נעשה משום תקנת ולד, ולא ידענא מאי ניהו [ידעתי מה הוא] דבר זה. כיון דשמעיתא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא]: האומר: "כתבו גט לארוסתי, לכשאכנסנה (אשאנה) אגרשנה בו "— אינו גט, ואמר עולא: מה טעם אינו גט? גזירה שמא יאמרו האנשים: גיטה קודם לבנה, שהרי ייתכן שכשישאנה יבוא עליה ויוולד לה בן, ויחשבו האנשים שלא נולד בכשרות, שהרי תאריך כתיבת הגט קודם ללידת הבן. אם כן הכא נמי [כאן גם כן] הטעם שעל הסופר להניח את מקום הזמן בגט ארוסה, הוא גזירה שמא יכנסנה ויגרשנה, ויאמרו: גיטה קודם לבנה.

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: טוֹבִינָא דְּחַכִּימֵי.

אמר ר' זירא אמר ר' אבא בר שילא אמר רב המנונא סבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה בענין טופסי גיטין כר' אלעזר שהם פסולים. קרי [קרא] רב עליה [עליו], על ר' אלעזר: טובינא דחכימי [המאושר שבחכמים], שהלכה כמותו.

וַאֲפִילּוּ בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת נַמִי? וְהָאֲמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הַאי אַשַּׁרְתָּא דְּדַיָּינֵי דְּמִיכַּתְבָה מִקַּמֵּי דְּלִיסַהֲדֵי סָהֲדֵי אַחֲתִימַת יְדַיְיהוּ – פְּסוּלָה, אַלְמָא מֶיחֱזֵי כְּשִׁיקְרָא. הָכָא נַמִי מֶיחֱזֵי כְּשִׁיקְרָא!

ושואלים: ואפילו בשאר שטרות נמי [גם כן] הלכה כר' אלעזר, שניתן להכין מראש טופסי שטרות? והאמר [והרי אמר] רב פפי משמיה [משמו] של רבא: האי [מסמך זה] של אשרתא דדייני [קיום הדיינים] שנועד לקיים שטר חוב, דמיכתבה [שנכתבת] מראש מקמי דליסהדי סהדי אחתימת ידייהו [לפני שמעידים העדים על חתימת ידם] — פסולה. אלמא [מכאן] שאף שלבסוף התברר שהיה זה דבר נכון, מכל מקום אסור לעשות כן משום שמיחזי כשיקרא [נראה כשקר], שכתבו את האישור לפני שביררו את הדבר. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] גם בשאר השטרות אם כותבים אותם לפני שהעיסקה נגמרת מיחזי כשיקרא [נראה הדבר כשקר]!

וְלֵיתָא, מִדְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: אֲפִילּוּ מְצָאוֹ בָּאַשְׁפָּה, חֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר; וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר – אֶלָּא בְּגִיטֵּי נָשִׁים, דְּבָעֵינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת לָא.

ואומרים: ודבר זה שאמר רב פפי לפסול כתיבת שאר שטרות מראש בגלל שנראה כשקר ליתא [אינו], כלומר, אין לו קיום בהלכה, משום דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן, אומר היה ר' מאיר: אפילו מצאו לגט באשפה כשהוא בלתי חתום, וחתמו ונתנו לה — כשר, שכתיבת הגט אינה מעכבת. ואפילו רבנן [חכמים] לא פליגי עליה [נחלקו עליו], על ר' מאיר — אלא בגיטי נשים, וטעמם: דבעינן [שצריכים אנו] שתהא כתיבה לשמה, אבל בשאר שטרות — לא.

דְּאָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ; טַעֲמָא דְּנִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ, אֲבָל מִשּׁוּם שִׁיקְרָא לָא חָיְישִׁינַן.

וראיה לדבר: שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: שטר שלוה בו פעם אחת ופרעו — אינו חוזר ולוה בו, ומדוע? שכבר נמחל שעבודו, שעם ההלוואה בשטר חל שעבוד על נכסי הלווה, ושעבוד זה פוקע עם פריעת החוב, ומאז פקע תוקפו של השטר הזה כשטר, ואינו עוד אלא כהלוואה בעל פה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנמחל שעבודו, אבל משום החשש שנראה הדבר כשיקרא [שקר] שנכתב השטר קודם ההלוואה השנית — לא חיישינן [אין אנו חוששים].