יָתֵר מִיכָּן, הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה – לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה.

יתר מיכן — היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, וכתב גט לגרש אחת מהן, כגון את הגדולה ונמלך — לא יגרש בו את הקטנה.

יָתֵר מִיכָּן, אָמַר לְלַבְלָר ״כְּתוֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ״ – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.

יתר מיכן, אפילו אמר בעל של שתי נשים ששמותיהן שווים ללבלר: "כתוב גט, לאיזו מהן שארצה אגרש" — פסול לגרש בו.

גמ׳ ״כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ״ וכו׳; וְאֶלָּא רֵישָׁא בְּמַאי?

שנינו במקרה השני במשנה: כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו'. ושואלים: ואלא רישא [בראשה של המשנה] שנאמר "איש פלוני מגרש את פלונית" וכו' במאי [במה מדובר], האם לא במקרה כזה שציווה פלוני לכתוב גט לאשתו ונמלך ולא גירשה? ואם כן הרי המקרה הראשון במשנה זהה למקרה השני!

אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּסוֹפְרִין הָעֲשׂוּיִין לְהִתְלַמֵּד עָסְקִינַן. אֲמַר רַב אַשִׁי: דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי ״סוֹפְרִין מַקְרִין״, וְלָא קָתָנֵי ״סוֹפְרִין קוֹרְאִין״. שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב פפא: בסופרין העשויין להתלמד עסקינן [עוסקים אנו] שכותבים אותו כתרגול בלא שיאמר להם אדם לכתוב גט עבורו. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] מלשון המשנה, דקתני [ששנה בה] "סופרין מקרין", שמשמעו — מקריאים לתלמידיהם, על מנת להרגיל אותם בכתיבת גיטין, ולא קתני [שנה] "סופרין קוראין". ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

מַאי ״יָתֵר מִיכָּן״? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לֹא זֶה שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם גֵּירוּשִׁין, אֶלָּא אַף זֶה שֶׁנִּכְתַּב לְשׁוּם גֵּירוּשִׁין – פָּסוּל;

ושואלים: מאי [מה] המשמעות של "יתר מיכן"? מה נתווסף בכל מקרה במשנה על קודמו? ומביאים מברייתא: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: לא רק זה, במקרה הראשון שכתבו סופרים גט, שנכתב שלא לשום (לשם) גירושין כלל, אלא כתרגיל כתיבה — פסול, אלא אף זה שכתב אדם לגרש את אשתו ונמלך, שנכתב מתחילתו לשום גירושין — פסול ואין חבירו יכול לגרש בו.

וְלֹא זֶה שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם גֵּירוּשִׁין דִּידֵיהּ, אֶלָּא אַף זֶה שֶׁנִּכְתַּב לְשׁוּם גֵּירוּשִׁין דִּידֵיהּ – פָּסוּל; וְלֹא זֶה שֶׁלֹּא נִכְתַּב לְשׁוּם גֵּירוּשִׁין הָא, אֶלָּא אַף זֶה שֶׁנִּכְתַּב לְשׁוּם גֵּירוּשִׁין הָא – פָּסוּל.

ולא רק זה שנכתב שלא לשום גירושין דידיה [שלו] אלא של איש אחר — פסול, אלא אף זה שכתבו על מנת לגרש את אשתו האחת שנכתב לשום גירושין דידיה [שלו] — פסול לגרש בו את אשתו האחרת שלא לשמה נכתב. ולא רק זה שכתבו לאשתו האחת, שלא נכתב לשום גירושין הא [של זו], אשתו האחרת — פסול, אלא אף זה שהתנה שכותב לאחת משתי נשיו כפי שירצה, שמכל מקום נכתב לשום (לשם) גירושין הא [של זו], שהרי חשב גם עליה — גם כן פסול.

מַאי טַעֲמָא? אִי כְּתַב ״וְנָתַן סֵפֶר כְּרִיתוּת בְּיָדָהּ״, הֲוָה אָמִינָא לְמַעוּטֵי הָאֵיךְ קַמָּא דְּלָא עֲבִיד לְשׁוּם כְּרִיתוּת, אֲבָל כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, דַּעֲבִיד לְשׁוּם כְּרִיתוּת, אֵימָא כָּשֵׁר – כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְכָתַב״;

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מניין לנו שיש צורך בדיוק גדול כל כך של "לשמה"? — שנאמר בפרשת גירושין שבתורה (דברים כד, א): "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". וכך אנו למדים: אי כתב [אילו היה כתוב] בתורה רק "ונתן ספר כריתות בידה", הוה אמינא [הייתי אומר] שדבר זה בא למעוטי האיך קמא [למעט ולפסול רק את זה, המקרה הראשון] שכתבו סופרים להתלמד, דלא עביד לשום [שאין הגט עשוי לשם] כריתות, אבל כתב אדם אחר לגרש את אשתו ונמלך, דעביד [שעשוי] לשום כריתות — אימא [אמור] שהוא גט כשר, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "וכתב" שצריך לכתוב בעצמו, לשם גירושיו שלו, ולא שייכתב על ידי אדם אחר.

אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְכָתַב״ הֲוָה אָמִינָא לְמַעוּטֵי הַאי דְּלָא אִיהוּ קָא כָּתֵיב לָהּ, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, דְּאִיהוּ קָא כָּתֵיב לָהּ אֵימָא כָּשֵׁר – כְּתַב רַחֲמָנָא ״לָהּ״ – לִשְׁמָהּ.

אי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] רק "וכתב", הוה אמינא [הייתי אומר]: דבר זה בא למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה [למעט את זה שלא הוא כתב אותו], אבל מי שיש לו שתי נשים ששמותיהן שווים, דאיהו קא כתיב לה [שהוא עצמו כותב אותו לעצמו] — אימא [אמור] שהוא גט כשר — כתב רחמנא [כתבה התורה]: "וכתב לה", וכוונתו לשמה של אותה אשה דווקא.

וְסֵיפָא לָמָּה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּאֵין בְּרֵירָה.

ושואלים: וסיפא [וסופה של המשנה] במי שרוצה לתת גט לאחת מנשותיו על תנאי, למה לי? והרי כבר ידוע לנו שיש צורך לכתוב את הגט לשם האשה המתגרשת! ואומרים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שאין ברירה, ואין אומרים שכיון שנתן לזו — התברר הדבר למפרע שלה התכוון מתחילה, אלא צריך לכתוב לשמה כבר מתחילת הכתיבה.

״כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה – לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה״. קְטַנָּה הוּא דְּלָא מָצֵי מְגָרֵשׁ בֵּיהּ, הָא גְּדוֹלָה מָצֵי מְגָרֵשׁ בֵּיהּ.

שנינו במשנה: כתב לגרש את הגדולה — לא יגרש בו את הקטנה למרות ששמותיהן שווים. ומדייקים מכאן: קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה [שאינו יכול לגרש בו], הא [הרי] גדולה שכתב בשבילה — מצי מגרש ביה [יכול לגרש בו], למרות שהפרטים שבגט זהים לחלוטין לאשה אחרת המצוייה באותו מקום, ואשה יכולה לגבות את כתובתה ולהינשא לאיש אחר על סמך גט זה.

אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת – מוֹצִיאִין שְׁטַר חוֹב עַל אֲחֵרִים.

אמר רבא: זאת אומרת, ששני אנשים ששמותיהם זהים, כגון ששניהם נקראים יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת למרות ששמותיהם שווים בדיוק — מוציאין (מציגים לפרעון) שטר חוב על אחרים, ואין הלווה יכול לומר ליוסף בן שמעון שהוא בעל השטר שהשטר נכתב עבור יוסף בן שמעון האחר.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, רֵישָׁא דְּקָתָנֵי: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ; שֵׁנִי הוּא דְּלָא מָצֵי מְגָרֵשׁ בֵּיהּ, הָא רִאשׁוֹן מָצֵי מְגָרֵשׁ בֵּיהּ? וְהָא אָמְרִינַן: וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב!

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לפי אופן זה שאתה מדייק, רישא דקתני [בראשה של משנתנו ששנה בה] שפוגש את חבירו ואומר לו: שמי כשמך — פסול לגרש בו, אף כאן נדייק: שני הוא שלא מצי מגרש ביה [יכול לגרש בו], הא [הרי] הראשון מצי מגרש ביה [יכול לגרש בו] למרות ששמותיהם שווים? והא אמרינן [והרי אנו אומרים] במשנה במפורש במקרה ששני אנשים ששמותיהם שווים: ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, משום שכל אחד מהם יכול להשתמט ולומר שלא הוא החייב, ולא לשמו נכתב השטר! ואף כאן יש לחשוש שאשה שיש בידה גט כזה משתמשת לתביעת כתובתה ולנישואיה בגט שאינו שלה.

אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – בְּעֵדֵי מְסִירָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא,

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר], כיצד יכול הראשון בכל זאת לגרש בו ונוכל לסמוך על גט זה כראיה? — שמסר את הגט בעדי מסירה ועליהם אנו סומכים לאשר את הגט בבית הדין, ודעת ר' אלעזר היא, שסבור שעיקרו של הגט הוא במסירתו בפני עדים.

הָכָא נַמִי בְּעֵדֵי מְסִירָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא.

אם כן, הכא נמי [כאן גם כן] בשתי נשים בעלות אותו שם, אפשר לפרש שמדובר כשנמסר הגט לאשה בעדי מסירה, ואין לדייק מכאן, כפי שדייק רבא, שיכולים שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת להוציא שטר חוב על אחרים, ושיטת ר' אלעזר היא.

אָמַר רַב: כּוּלָּן פּוֹסְלִין בִּכְהוּנָּה חוּץ מִן הָרִאשׁוֹן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַף רִאשׁוֹן נַמִי פּוֹסֵל.

אמר רב: כל הגיטין הללו כולן שנמנו במשנה ואמרו שהם פסולים ואינם כשרים לגרש בהם אשה — בכל זאת פוסלין בכהונה. שאם ניתנו לאשה — הרי היא נפסלת על ידי כך להינשא לכהן משום דין גרושה, חוץ מן הגט הראשון שעסקה בו המשנה, שלא נכתב כלל לשם גירושין אלא להתלמד. ושמואל אמר: אף ראשון נמי [גם כן] פוסל.

וְאַזְדָא שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים ״גֵּט פָּסוּל״ – פָּסוּל וּפוֹסֵל, ״חֲלִיצָה פְּסוּלָה״ – פְּסוּלָה וּפוֹסַלְתָּהּ מִן הָאַחִין.

ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר שמואל: כל מקום ששנו חכמים "גט פסול" — כוונתו: פסול שאין האשה יכול להינשא מכוחו, ואולם פוסל אותה מכהונה. ובכל מקום שאמרו "חליצה פסולה" — הכוונה היא שפסולה, שאין היבמה יכולה עדיין להינשא לאדם אחר, כדין יבמה הזקוקה לייבום. ואולם פוסלתה מן האחין, שגם האחים האחרים אינם יכולים עוד לייבם אותה, כדין יבמה שחלץ לה אחד מן האחים.

בְּמַעַרְבָא אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: שְׂמֹאל וְלַיְלָה – פְּסוּלוֹת וּפוֹסְלוֹת,

במערבא אמרי משמיה [בארץ ישראל אמרו משמו] של ר' אלעזר: מי שחלץ ברגל שמאל או שחלץ בלילה — הרי אלו חליצות פסולות, ובכל זאת פוסלות את היבמה לאחים,