מִכְּלָל דְּעֶבֶד כָּשֵׁר. אָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לָאִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִדּוּשִׁין.

מכלל הדברים אתה למד שעבד כשר. לעומת זאת אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. וכיון שאין בו דין גיטין — על כן אינו ראוי להיות שליח בגיטין.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: טַעֲמָא בְּמִילְּתָא דְּלֵיתֵיהּ, הָא בְּמִילְּתָא דְּאִיתֵיהּ – כָּשֵׁר?

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אלעזר, לדרך זו של הסבר: טעמא [הטעם] לפסולו של עבד בשליחות הוא דווקא במילתא דליתיה [בדבר שאינו שייך בו], הא במילתא דאיתיה [הרי בדבר שישנו בו], כלומר, במצוה שעבד שייך בה, כשר להיות בה שליח?

וְהָא גּוֹי וְהָא כּוּתִי דְּאִיתְנְהוּ בְּתוֹרַת תְּרוּמָה דְּנַפְשַׁיְיהוּ, דִּתְנַן: הַגּוֹי וְהַכּוּתִי שֶׁתָּרְמוּ מִשֶּׁלָּהֶם – תְּרוּמָתָם תְּרוּמָה, וּתְנַן: גּוֹי שֶׁתָּרַם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה,

והא [והרי] גוי, והא [והרי] כותי (שומרוני) דאיתנהו [שישנם] בתורת תרומה דנפשייהו [של עצמם], שיכולים הם להרים תרומה משלהם, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הגוי והכותי שתרמו משלהם — תרומתם תרומה, ותנן [ושנינו במשנה אחרת]: גוי שתרם מתוך תבואתו של ישראל, אפילו תרם ברשות הישראלי — אין תרומתו תרומה כל עיקר,

מַאי טַעֲמָא? לָאו מִשּׁוּם דִּכְתִיב: (״אַתֶּם״) ״גַם אַתֶּם״, מָה אַתֶּם יִשְׂרָאֵל – אַף שְׁלוּחֲכֶם יִשְׂרָאֵל?

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דכתיב [שנאמר]: "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח, כח), ודורשים את ההדגשה "גם אתם" — כמו אתם; מה אתם ישראל — אף שלוחכם ישראל, ואין עבד בכלל ישראל? והוא הדין אם כן לכל שליחות, ובכלל זה שליחות הגט!

אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לָא, מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית – אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית.

אמרי דבי [אומרים חכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי: לא, כך יש לדרוש את הכתוב: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית, ומשום כך הגוי איננו יכול להיות שליח בדבר, שאין הוא בכלל בן ברית, אבל העבד שאדונו מצווה למול אותו, וחייב במקצת מצוות — בכלל בני ברית הוא, ולכן בכלל שליחות הוא.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט אִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִידּוּשִׁין, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁנִינוּ: ״הֲרֵי אַתְּ שִׁפְחָה וּוְלָדֵךְ בֶּן חוֹרִין״, אִם הָיְתָה עוּבָּרָה – זָכְתָה לוֹ.

ומביאים: אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין, ואף על פי ששנינו: האומר לשפחה כנענית "הרי את שפחה וולדך בן חורין", אם היתה עוברה (מעוברת) באותה שעה — זכתה לו לעובר את שחרורו.

מַאי ״אִם הָיְתָה עוּבָּרָה זָכְתָה לוֹ״? כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֲמַר, רַבִּי יוֹחָנָן תַּרְתֵּי אָמַר: נִרְאִים דְּבָרִים שֶׁהָעֶבֶד מְקַבֵּל גֵּט לַחֲבֵירוֹ מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, אֲבָל לֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁלּוֹ.

וקודם מבררים: מאי [מה] ענין "אם היתה עוברה זכתה לו"? כלומר, מה הקשר בין דברי ר' יוחנן בענין שליחות העבד בגיטין, לענין שחרור העבד? כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה, אמר: ר' יוחנן תרתי [שני דברים] שונים אמר; האחד, שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. והאחר: נראים דברים שהעבד מקבל גט, שטר שחרור לחבירו העבד מיד רבו (אדוניו) של חבירו, אבל לא מיד רבו שלו, אם היו שניהם עבדים אצל אדון אחד.

וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: זוֹ הֲלָכָה שְׁנוּיָה: אִם הָיְתָה עוּבָּרָה – זָכְתָה לוֹ! אֱמוֹר לוֹ: שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר פֵּירְשׁוּ אֶת הַדָּבָר, רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק.

ואם לחשך (ילחש לך, יעלה לך קושיה) אדם לומר: הלא זו שאינו יכול לקבל גט עבור חבירו מיד אדונו שלו היא הלכה שנויה להיפך, שכן שנינו: אם היתה עוברה — זכתה לו, ונמצא שהשפחה נעשית כשליח לקבל את שחרור בנה מיד אדוניה! אמור לו כי שני גדולי הדור כבר פירשו את הדבר, והם: ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק.

חַד אֲמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ – קָנָה. וְחַד אֲמַר: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי בְּהָא? קָסָבַר: עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְנַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִקְנָה לָהּ אֶחָד מֵאֵבָרֶיהָ.

חד [אחד] מהם אמר: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — שיטת רבי היא, שאמר: המשחרר חצי עבדו — קנה, וחד [ואחד] מהם הוסיף ואמר: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי בהא [בזו]? — קסבר [סבור הוא]: עובר ירך אמו הוא, ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאבריה. שכיון שהיתה השפחה מעוברת הרי הוולד נחשב כחלק ממנה, והרי זה כאילו שיחרר חלק מגופה, ושחרור זה חל. ולפי זה יש פה טעם מיוחד שאינו מדין שליחות, אלא משום שהעובר הוא חלק מגופה.

מתני׳ אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ: חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָהּ.

אף אלה הנשים שאינן נאמנות להעיד לאשה ולומר "מת בעלה", משום שחזקה שהן שונאות אותה, ולכן הן חשודות שמא הן משקרות ובאות לקלקלה, שתינשא על פי עדותן ולבסוף תצטרך לצאת מבעלה השני, מכל מקום, אף הן נאמנות להביא את גיטה, ואלו הן: חמותה, ובת חמותה, וצרתה (אשתו האחרת של בעלה), ויבמתה (אשת אחי בעלה), ובת בעלה.

מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה? שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״.

ומסבירים: מה בין גט למיתה, ומדוע סומכים עליהן בגט? — שבגט הכתב מוכיח, ומה שמסתמכים על דבריהן הוא רק לסיוע בלבד. וכן האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם", וכאשר יבואר הדבר בגמרא.

גמ׳ וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״, כָּךְ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גִּיטָּהּ! אֲמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בָּאָרֶץ, כָּאן בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשם שאין נאמנות אלה הנשים לומר "מת בעלה", כך אין נאמנות להביא את גיטה! אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו מדובר בארץ (ארץ ישראל), ואילו כאן בברייתא מדובר בחוצה לארץ.

בָּאָרֶץ, דְּלָאו אַדִּיבּוּרָהּ דִּידָהּ קָא סָמְכִינַן – מְהֵימְנָא. בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דְּאַדִּיבּוּרָהּ דִּידָהּ קָא סָמְכִינַן – לָא מְהֵימְנָא.

ומסביר את ההבדל: בארץ, דלאו אדיבורה דידה קא סמכינן [שלא על הדיבור שלה אנו סומכים] להכשיר את הגט באמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", ואינה אלא שליחה בלבד — מהימנא [נאמנת היא] להביא את הגט. ואולם בחוצה לארץ, דאדיבורה דידה קא סמכינן [שעל הדיבור שלה אנו סומכים] ולא ניתן לערער עוד על הגט — לא מהימנא [אינה נאמנת], שהרי אנו חושדים בה שאומרת דברי שקר כדי לקלקלה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! בָּאָרֶץ דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעֵר מַשְׁגַּחִינַן בֵּיהּ, דְּאִיכָּא לְמֵימַר לְקִלְקוּלָא קָא מִיכַּוְּונָה – לָא מְהֵימְנָא. בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעֵר לָא מַשְׁגַּחִינַן בֵּיהּ – מְהֵימְנָא!

אמר ליה [לו] אביי: אדרבה [להיפך], איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר], ויש לומר: בארץ, דאי אתי [שאם יבוא] הבעל מערער [ויערער] משגחינן ביה [משגיחים אנו בו, מקבלים אנו את דבריו] וערעורו על הגט מתקבל, שהרי לא אמרה "בפני נכתב ובפני נחתם", דאיכא למימר לקלקולא קא מיכוונה [שיש לומר לקלקול של האשה שהיא שונאת היא מתכוונת], שתביא לה גט ולבסוף יתברר שלא היה זה גט כשר, ותצטרך לצאת מהבעל השני שתינשא לו — שם לא מהימנא [נאמנת]. ואילו בחוצה לארץ, דאי אתי [שאם יבוא] הבעל מערער [ויערער] לא משגחינן ביה [משגיחים אנו בו] — מהימנא [נאמנת היא].

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לְהָבִיא גִּיטָּהּ, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה נָּשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעְלָהּ – נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גִּיטָּהּ, הִיא שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״ – אֵינוֹ דִּין שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לְהָבִיא גִּיטָּהּ?

ומעירים: ואכן, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של אביי: ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (משם) ר' עקיבא: אשה נאמנת להביא גיטה מקל וחומר; ומה נשים שאמרו חכמים שאין הן נאמנות לומר "מת בעלה" — נאמנות מכל מקום להביא את גיטה, היא עצמה שנאמנת לומר "מת בעלה" — אינו דין שנאמנת להביא את גיטה?