תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב: עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחֲתוֹם, מְקָרְעִין לָהֶן נְיָיר חָלָק וּמְמַלְּאִים אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ.

ודוחים: משם אין ראיה ברורה, שכן אי מההיא הוה אמינא [אם מאותה ברייתא, הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בגיטין, שהקלו בהם הרבה כדי שלא תישאר האישה עגונה, אבל בשאר שטרות — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] אמימר שאף בשאר שטרות הרי זה כשר.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּגִיטֵּי נָשִׁים, אֲבָל בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁטָרוֹת, אִם יוֹדְעִין לִקְרוֹת וְלַחֲתוֹם – חוֹתְמִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹתְמִין.

אמר שמואל: נתן לה הבעל לאשתו נייר חלק ואמר לה: "הרי זה גיטיך" — מגורשת בו. ומדוע? חיישינן [חוששים אנו] שמא במי מילין כתבו והכתב נבלע בנייר ואינו נראה בו עתה, אבל היה כתוב בו גט כהלכתו.

קְרִיָּיה מַאן דְּכַר שְׁמָהּ? חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לִקְרוֹת – קוֹרִין לִפְנֵיהֶם וְחוֹתְמִים, וְשֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחֲתוֹם כו׳. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּגִיטֵּי נָשִׁים, אֲבָל שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁטָרוֹת, אִם יוֹדְעִין לִקְרוֹת וְלַחֲתוֹם – חוֹתְמִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹתְמִין.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: האומר לאישה "הרי זה גיטך", ולא פתחתו לראותו אלא נטלתו וזרקתו לים, או לאור (אש), או לכל דבר האבד, וחזר הבעל ואמר: לא היה זה גט, אלא שטר פסים (שטר שלא נועד אלא למראית עין בלבד, שייחשב המחזיק בו כעשיר) הוא, או שטר אמנה (בטחון) הוא — מגורשת, ולא כל הימנו (אין בכוחו) לאוסרה על אחרים כאשת איש, כשאומר שלא היה זה גט ועדיין היא נשואה לו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת.

ומדקדקים: טעמא [הטעם, דווקא] דאיכא [שיש בו], בגט הזה כתב, הא ליכא [הרי אם אין בו] כתב — לא, ואין אומרים שהיה זה גט שנכתב במי מילין! ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] שמואל שמגורשת באותו נייר חלק, הרי זה במקרה דבדקינן ליה במיא דנרא [שבודקים אנו אותו, את הנייר במי צבע מיוחדים], אי פליט [אם פולט] את האותיות והן נראות — פליט [פולט] הוא והרי זה גט, ואי לא פליט [ואם אינו פולט] — לאו [לא] כלום הוא ואין היא מגורשת.

אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַב גַּמְדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אֲמַר: אֵין הֲלָכָה. וְאֶלָּא כְּמַאן – כְּרַבָּנַן?

ושואלים: וכי פליט מאי הוי [ואם הוא פולט מה בכך]? הרי ייתכן כי רק השתא [עכשיו] הוא דפליט [שפולט] ונראות בו האותיות, אבל מתחילתו לא היה כתוב בכתב הראוי להיקרא כלל! ואומרים: שמואל נמי [גם כן] "חיישינן" קאמר ["חוששים אנו", אמר], ולא שאנו סומכים על כך לומר שזהו גט גמור, אלא אנו חוששים שמא מתחילה נכתב כראוי ואחר כך נבלעו האותיות, ומפני כן תהא האשה כספק מגורשת.

וְהָא הַהוּא דַּעֲבַד עוּבְדָא בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת וְנַגְדֵיהּ רַב כָּהֲנָא! תַּרְגְּמָא: אַקְּרִיאָה.

אמר רבינא: אמר לי אמימר, הכי [כך] אמר מרימר משמיה [משמו] של רב דימי: הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו [שניים שהיו עדים שניתן גט לפניהם], צריכי למיקרייה [צריכים לקרוא אותו], את הגט. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: האומר לאישה "הרי זה גיטך", ונטלתו וזרקתו לים, או לאור, או לכל דבר האבד, וחזר ואמר:"שטר פסים הוא", או שאמר "שטר אמנה הוא" — מגורשת, ולא כל הימנו לאוסרה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי צריכי למיקרייה [צריכים העדים לקרוא אותו], את הגט, אם כן בתר דקריוה [אחרי שקראו אותו] מי מצי אמר לה הכי [האם הבעל יכול לומר לה כך]?

רַב יְהוּדָה מִיצְטַעֵר קָרֵי וְחָתֵים. אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: לָא צְרִיכַתְּ, דְּהָא רַבִּי אֶלְעָזָר מָרָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָרוּ קַמֵּיהּ וְחָתֵים, וְרַב נַחְמָן קָרוּ קַמֵּיהּ סָפְרֵי דַיָּינֵי וְחָתֵים. וְדַוְוקָא רַב נַחְמָן וְסָפְרֵי דַּיָּינֵי, דְּאִית לְהוּ אֵימָתָא, אֲבָל רַב נַחְמָן וְסָפְרֵי אַחֲרִינֵי, סָפְרֵי דַּיָּינֵי וְאִינִישׁ אַחֲרִינָא – לָא.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה ואפקיה [שאחר שקראוהו הכניסו הבעל לחיקו, את הגט הזה וחזר והוציא אותו] ונתנו לאשה; מהו דתימא [שתאמר]: חלופי חלפיה [החליף אותו] בשטר אחר, ומה שנתן לאשה לא היה שטר גט אלא שטר פסים או שטר אמנה כטענתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו חוששים לחילוף.

רַב פַּפָּא כִּי הֲוָה אָתֵי לְקַמֵּיהּ שְׁטָרָא פַּרְסָאָה דַּעֲבִיד בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מַקְרֵי לְהוּ לִשְׁנֵי גּוֹיִם זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה בְּמֵסִיחַ לְפִי תוּמּוֹ, וּמַגְבֵּי בֵּיהּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי.

מסופר: ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני [אדם אחד שזרק לה גט לחצר אשתו לבין החביות], ולבסוף אשתכח מזוזתא [נמצאה שם מזוזה], והשאלה היתה: האם יש לחשוש שזרק לה גט והגט אבד, והמזוזה הגיעה לשם בדרך אחרת, או שמא מזוזה הוא שזרק לה? אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני לא שכיחא [מזוזה בין החביות אינה מצוייה] ומן הסתם זה היה הדבר שזרק, ולא גט.

אֲמַר רַב אַשִׁי: אֲמַר לִי רַב הוּנָא בַּר נָתָן, הָכִי אֲמַר אַמֵימָר: הַאי שְׁטָרָא פַּרְסָאָה דַּחֲתִימִי עֲלֵיהּ סָהֲדֵי יִשְׂרָאֵל, מַגְבִּינַן בֵּיהּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי.

ומעירים: והני מילי דאשתכח חדא [ודברים אלה אמורים שנמצאה רק מזוזה אחת], אבל אם נמצאו שם שנים שלשה קלפים של מזוזות, אומרים אנו: מדהא הואי [מכיון שזו האחרת היתה] — הא נמי הואי [זו גם כן היתה] שם לפני שזרק את הגט, ואילו גיטא [הגט] שלא מצאוהו — אימור [אמור] שהעכברים שקלוה [לקחו אותו], ולכן אינו מצוי כעת אבל האשה כבר התגרשה בכך שהגט ניתן בחצירה.

וְהָא לָא יָדְעִי לְמִיקְרֵי! בִּדְיָדְעֵי. וְהָא בָּעֵינַן כְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף, וְלֵיכָּא! בְּדַאֲפִיצָן. וְהָא בָּעֵינַן צָרִיךְ לַחֲזוֹר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָּה אַחֲרוֹנָה, וְלֵיכָּא! בְּדִמְהַדַּר.

מסופר: ההוא גברא דעל לבי כנישתא [אדם אחד שנכנם לבית הכנסת], שקל [לקח] ספר תורה יהיב [נתן] לה לדביתהו [לאשתו], ואמר לה: הא [זה] גיטך. אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה [למה נחשוש כאן] לומר שאשה זו מגורשת? אי [אם] תאמר שנחשוש משום מי מילין, שמא כתב לה גט על גבי הגוויל של ספר התורה הזה מבחוץ במי מילין ולכן אין הכתב נראה — הלא אין מי מילין על גבי מי מילין, וכיון שכבר יש עיבוד בעפצים של הגווילים עצמם, לא ייתכן שיכתוב עוד משהו בעפצים על גביו.

וְאֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – דְּכָל לָשׁוֹן כָּשֵׁר? תָּנֵינָא: גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית – כָּשֵׁר!

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: עדים שאין יודעין לחתום, מקרעין להן נייר חלק והם ממלאים את הקרעים דיו.

אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמִינָא הָנֵי מִילֵּי בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — בגיטי נשים, אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין העדים לקרות (לקרוא) ולחתום — חותמין, ואם לאו [לא] — אין חותמין.

אָמַר שְׁמוּאֵל: נָתַן לָהּ נְיָיר חָלָק וְאָמַר לָהּ ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ״ – מְגוֹרֶשֶׁת, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּמֵי מִילִין כְּתָבוֹ.

ותוהים: קרייה מאן דכר [קריאה מי הזכיר] את שמה, מדוע בא רבן שמעון בן גמליאל והזכיר ענין של קריאה, כאשר דנו קודם רק במי שאינו יודע לחתום? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך היא שנויה]: עדים שאין יודעין לקרות — קורין (קוראים) לפניהם וחותמים, ושאין יודעין לחתום — מקרעים להם נייר והם חותמים. על כך אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — בגיטי נשים, אבל בשטרי שחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין גם לקרות וגם לחתום — חותמין, ואם לאו [לא] — אין חותמין, ואין סומכים על מה שקוראים לפניהם.

מֵיתִיבֵי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ״, וּנְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאוּר אוֹ לְכָל דָּבָר הָאָבֵד, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁטַר פַּסִּים הוּא״ ״שְׁטַר אֲמָנָה הוּא״ – מְגוֹרֶשֶׁת, וְלֹא כָּל הֵימֶנּוּ לְאוֹסְרָהּ;

אמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל שהתיר לעשות כן בגיטין? — שהוא סבור שיש להקל בגיטין כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות, שאם לא נקל עליהן באופן עריכת הגט וחתימתו, הרי שבמקרה שהבעל רוצה לצאת לדרך רחוקה ורוצה לתת גט לאשתו ואין במקומם עדים היודעים גם לקרוא וגם לחתום, ייצא הבעל דרכו בלא לתת לה גט ונמצאו הן עגונות.

טַעֲמָא דְּאִיכָּא כְּתָב, הָא לֵיכָּא כְּתָב – לָא! כִּי קָאָמַר שְׁמוּאֵל – דְּבָדְקִינַן לֵיהּ בְּמַיָּא דְּנָרָא, אִי פָלֵיט – פָלֵיט, וְאִי לָא פָלֵיט – לָאו כְּלוּם הוּא.

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ורב גמדא משמיה [משמו] של רבא אמר: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ושואלים: ואלא כמאן [כמי] תהיה ההלכה — כרבנן [כחכמים] ובכל השטרות מותר לעשות זאת?

וְכִי פָּלֵיט מַאי הָוֵי? הָשְׁתָּא הוּא דְּפָלֵיט! שְׁמוּאֵל נַמִי ״חָיְישִׁינַן״ קָאָמַר.

והא ההוא דעבד עובדא [והרי היה אדם אחד שעשה מעשה שכזה] בשאר שטרות, שקרע את הנייר עבור עדים שאינם יודעים לחתום, ונגדיה [והלקה אותו] רב כהנא על כך! ומתרצים: תרגמא אקריאה [תרגם, הסבר, דברי רב גמדא רק לגבי קריאה] שלענין ידיעת קריאה אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא כחכמים, וסומכים אף בשאר שטרות על זה שמקריאים את השטר בפני העד.

אֲמַר רָבִינָא: אֲמַר לִי אַמֵימָר, הָכִי אֲמַר מָרֵימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב דִּימִי: הָנֵי בֵּי תְּרֵי דְּיָהֵיב גִּיטָּא קַמַּיְיהוּ, צְרִיכִי לְמִיקְרִיֵּיהּ. מֵיתִיבֵי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ״, וּנְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאוּר אוֹ לְכָל דָּבָר הָאָבֵד, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁטַר פַּסִּים הוּא״, ״שְׁטַר אֲמָנָה הוּא״ – מְגוֹרֶשֶׁת, וְלֹא כָּל הֵימֶנּוּ לְאוֹסְרָהּ. וְאִי אָמְרַתְּ צְרִיכִי לְמִיקְרִיֵּיהּ, בָּתַר דְּקַרְיוּהָ מִי מָצֵי אֲמַר לָהּ הָכִי?

ומסופר כי רב יהודה בזיקנתו היה מתקשה לראות, והיה מתאמץ לקרוא ומיצטער עד שהיה קרי וחתים [קורא את השטר וחותם עליו כעד, או כדיין]. אמר ליה [לו] עולא: לא צריכת [צריך אתה] לכך, דהא [שהרי] ר' אלעזר מרא [אדון, המורה] של ארץ ישראל קרו קמיה וחתים [והיו קוראים לפניו והוא חותם] ואם כן, יכול אף אתה לנהוג כמותו. ורב נחמן קרו קמיה ספרי דייני וחתים [היו קוראים לפניו סופרי הדיינים את השטר והיה חותם]. ומעירים: ודווקא רב נחמן וספרי דייני [וסופרי הדיינים], דאית להו אימתא [שיש להם אימה] מלפניו, שהיה אדם גדול ודיין והם היו כפופים לו, ולכן אין לחשוש שמא לא קראו כדין, אבל אם היה רב נחמן וספרי אחריני [וסופרים אחרים], או ספרי דייני ואיניש אחרינא [סופרי הדיינים ואדם אחר] — לא, ואי אפשר לסמוך על כך.

לָא צְרִיכָא, דְּבָתַר דְּקַרְיוּהָ עַיְילֵיהּ לְבֵי יְדֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ; מַהוּ דְּתֵימָא: חֲלוּפֵי חַלְפֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ועוד, בענין הסתמכות על קריאה של אדם אחר בשטר, מסופר: רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד [כאשר היה בא לפניו שטר פרסי שהיה עשוי] בערכאות של כותים, והוא לא ידע לקרות פרסית, מקרי להו [היה נותן לקרוא] לשני כותים את השטר זה שלא בפני זה, באופן שיהיה כל אחד מהם מסיח לפי תומו, לא בתורת עדות, אלא שהיה מבקש ממנו כאילו לקרוא סתם. וכשהיה מתברר מה כתוב בשטר מגבי ביה ממשעבדי [היה גובה בו אפילו מנכסים משועבדים], שסבר שלדיני ממונות שטר כזה נחשב לשטר גמור.

הַהוּא גַּבְרָא דְּזָרַק לָהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ לְבֵינֵי דָּנֵי, אִשְׁתַּכַּח מְזוּזְתָא. אֲמַר רַב נַחְמָן: מְזוּזְתָא בֵּינֵי דָּנֵי לָא שְׁכִיחָא.

אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי [כך] אמר אמימר: האי שטרא פרסאה [שטר פרסי זה] דחתימי עליה סהדי ישראל [שחתומים עליו עדים יהודים], מגבינן ביה ממשעבדי [גובים אנו בו אפילו מנכסים משועבדים].

וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִשְׁתַּכַּח חֲדָא, אֲבָל שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה, מִדְּהָא הֲוַאי – הָא נַמִי הֲוַאי, וְגִיטָּא – אֵימוּר עַכְבָּרִים שְׁקַלוּהּ.

ושואלים: והא לא ידעי למיקרי [והרי אין העדים יודעים לקרוא] את השטר! ומשיבים: מדובר פה בדידעי [בעדים שיודעים לקרוא]. ושואלים עוד: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף, וליכא [ואין כאן] בשטר זה, כיון שאין הפרסים מקפידים על כך! אומרים: מדובר פה בדאפיצן [במקרה שהיו הקלפים של השטרות עשויים בעפצים] ואז אי אפשר לזייף את הכתב. ומקשים עוד: והא בעינן [והרי צריכים אנו] בכתיבת שטרות לחזור מענינו של שטר בשיטה (שורה) אחרונה של השטר, וליכא [ואין כאן] דבר זה בדרך כלל בשטרות הפרסיים! ומשיבים: מדובר פה בדמהדר [במקרה שחזר] על עניינו של שטר בשורה אחרונה.

הַהוּא גַּבְרָא דְּעָל לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, שְׁקַל סֵפֶר תּוֹרָה יָהֵיב לָהּ לִדְבֵיתְהוּ, וַאֲמַר לָהּ ״הָא גִּיטֵּךְ״; אֲמַר רַב יוֹסֵף: לְמַאי לֵיחוּשׁ לָהּ? אִי מִשּׁוּם מֵי מִילִין – אֵין מֵי מִילִין עַל גַּבֵּי מֵי מִילִין,

ושואלים: ואם כל אלה היו בו אלא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך — ששטר שנכתב כדינו ולא היה בו דבר אלא שנכתב בכל לשון — כשר? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה: גט שכתבו (הכתב שלו) עברית ועדיו חתומים ביונית, או היה כתבו יונית ועדיו חתומים בעברית — כשר!