חזור
גיטין
דף יח.חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּיֵּיס. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: אֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים; אִם אִיתָא דְּפִיֵּיס – קָלָא אִית לֵיהּ לְמִילְּתָא.
חיישינן [חוששים אנו] שמא פייס את אשתו בינתיים ובא עליה, ונמצא הגט גט ישן. ור' יוחנן אמר: אפילו מכאן ועד עשרה ימים הכשיר ר' שמעון, ומדוע אין מקום לחשש פיוס? — כי אם איתא [יש, קרה] הדבר שפייס, קלא אית ליה למילתא [קול, פירסום, יש לו לדבר זה] והיו הכל יודעים זאת.
רש"י
שמא פייס את אשתו בתוך כך ובא עליה והוי גט ישן:
קלא אית ליה למילתא שהשכנים והשכנות שומעין תגר וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט את ריבם הכל מרגישים:
תוספות
חיישינן שמא פייס ואין להקשות בגיטין הבאים ממדינת הים ובמשליש גט לאשתו אמאי לא חיישינן שמא פייס דהכא הוא דחיישינן טפי לפי שעדיין לא נחתם וכי מתפייס נמי ליכא קלא וכן כי אמר לעשרה חתומו וחתום בי תרי ביומיה דבסמוך רגיל להתפייס כיון דלא חתמו כל הצריכים לחתום וכי מפייס נמי ליכא קלא אבל כשכבר חתמו כל העדים בגט ומזומן לינתן אין רגיל להתפייס וכשחוזר ומתפייס הכל מרגישין אבל קשה דבפ' כל הגט (לקמן גיטין דף כט:) גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין פריך עלה וניחוש שמא פייס וכן אההיא אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ובקונט' פי' שם דבשולח גט ממדינת הים ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא אבל מהמשליש גט לאשתו קשה וגם לר' יוחנן דהכא ונראה לר"ת דבהמשליש שהוא עמה בעיר ואינו הולך משם מסתמא מחמת קטטה מגרש ומה שקובע זמן בנתינת הגט לצעורה קא מכוין ולא להתפייס אבל בהנך דלקמן שהולך משם ואינו אצלה בעיר מסתמא לטובתה נתכוין שלא תתעגן וקובע זמן חיישינן שמא יבא בתוך כך ויתפייס וכי יתפייס נמי ליכא קלא כיון שאינו מגרשה בשביל קטטה אפי' רבי יוחנן מודה התם:
שמא פייס פירש בקונטרס שמא נתייחד עמה והוי גט ישן ואין נראה לר"ת דהא בסוף פרק מי שאחזו (לקמן גיטין דף עו:) קאמר ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו ועוד דלמה ליה למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ואם לא באתי מכאן עד י"ב חדש כיון דאם בא בלא שום ייחוד בטל הגט ואומר ר"ת דשמא פייס דהכא וריש פרק כל הגט (לקמן גיטין דף כט:) רוצה לומר שמא פייס וביטל ואמר גט שנתתי בטל הוא ומיירי הכא כשאמר להם לחתום מכאן עד עשרה ימים או לאלתר והם לא חתמו עד עשרה ימים ובשעת החתימה לא היה הבעל שם ולהכי חיישינן שמא פייס וביטל שליחותם ושלא מדעתו חתמו אבל אם אחר עשרה ימים צוה להם לחתום כשר דאפילו בטל הגט קודם הא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש השולח (לקמן גיטין דף לב:) דחוזר ומגרש בו ומיהו אההיא דאם לא באתי אינו רוצה לומר שמא פייס ובטל את הגט בדיבור דכיון דאמר מעכשיו אם לא באתי ולא בא הוי גט מעכשיו אע"ג דבטלו אח"כ אלא נתפייס ובא קאמר ומתוך כך בטל הגט ואין מזכיר הפיוס אלא משום שע"י שנתפייס חוזר לו ובא ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי שאפילו באתי אם היא תאמר שלא באתי יהא גט ועל פי' הקונטרס קשה דמאי משני דאע"ג דאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי אצלה אנן חיישינן ולא מהימנינן ליה ומיהו גם על פי' ר"ת קשה אההיא דכל זמן שאעבור נגד פניך ל' יום דמשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי מ"מ ניחוש שמא בטל את הגט דכיון דלא אמר מעכשיו ואין הגט חל עד שיעבור מנגד פניה ל' יום ואם בתוך כך בטלו לא הוי גט ונראה לר"י דלא חיישינן לשמא פייס אלא חיישינן משום לעז בעלמא שיוציא הבעל לעז שבטל את הגט והשתא משני שפיר באומר נאמנת כו' דכיון שהאמינה עליו שוב לא יוציא לעז דכסיפא ליה מלתא והשתא משני שפיר גם לפי' הקונטרס וכן משמע התם מתוך פירושו דלא הוי אלא לעז שהזכיר בדברי המקשה ערעורו של בעל:
אִיתְּמַר: אָמַר לַעֲשָׂרָה ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנַיִם מִשּׁוּם עֵדִים, וְכוּלָּם מִשּׁוּם תְּנַאי, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כּוּלָּם מִשּׁוּם עֵדִים.
איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: אמר הבעל לעשרה אנשים "כתבו גט לאשתי", אמר ר' יוחנן: כוונתו שכולם חותמים בגט, שנים מהם חתומים בו משום עדים שתפקידם הוא להעיד על הדבר, וכולם (השאר), אינם חתומים בגט אלא משום תנאי שהרי תלה בכך את הגט, ובלי זה לא יהא זה גט, אך לא התכוון שכולם יהיו עדים ממש. וריש לקיש אמר: כולם משום עדים.
רש"י
אמר ר' יוחנן שנים נתכוין לחתום בו לשם עדים:
וכולם לא החתים בו אלא לביישה ברבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אלא א"כ חותמין בו כולן:
כולם משום עדים נתכוון להחתימם:
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּלָא אֲמַר לְהוּ ״כּוּלְּכֶם״, וְהָא תְּנַן: אָמַר לַעֲשָׂרָה ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין! אֶלָּא דַּאֲמַר לְהוּ ״כּוּלְּכֶם״.
ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שלא אמר להו [להם]: "כולכם כתבו גט לאשתי "— והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אמר לעשרה: "כתבו גט לאשתי" — אחד כותב ושנים חותמין, ואין צורך שיחתמו כולם! אלא מדובר שאמר להו [להם] "כולכם", ועל כך שנינו במשנה להלן שאחד כותב וכולם חותמים.
רש"י
ושנים חותמין וקשיא לתרוייהו דאמרי כולם צריכים לחתום:
אלא דאמר כולכם דלא שוויא גיטא עד דחתימי כולהו:
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דַּחֲתוּם בֵּי תְּרֵי מִינַּיְיהוּ בְּיוֹמֵיהּ, וְאִינָּךְ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים. מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם תְּנַאי – כָּשֵׁר; וּמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם עֵדִים – פָּסוּל.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה] בין ר' יוחנן וריש לקיש אם השאר חתומים בגט משום עדים או משום תנאי? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה דחתום בי תרי מינייהו ביומיה [שחתמו שניים מהם בו ביום] ואינך [והאחרים] מכאן ועד עשרה ימים ולא ביום הכתיבה; מאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחתימת האחרים היא משום תנאי — הגט כשר, שהרי יש חתימה של שני עדים על הגט ביום הכתיבה ואילו התנאי גם הוא התקיים. ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] משום עדים — פסול, מפני שלדעתו התכוון הבעל שגט זה ייחתם בעשרה עדים דווקא, וכיון שלא כולם חתמו בזמן הראוי — בטל הגט.
רש"י
מאי בינייהו בין משום תנאי בין משום עדים כולם צריכים לחתום דה"נ תנן בסיפא דההיא כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולם חותמין:
ועד עשרה ימים וקודם שנתנו לה חתמו כולן:
תוספות
ואינך מכאן עד עשרה ימים ובמעמד כולן כדאמרינן בפ' קמא (לעיל גיטין י:) דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה:
אִי נַמִי: כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָּסוּל. לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם תְּנַאי – כָּשֵׁר, לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם עֵדִים – פָּסוּל.
אי נמי [או גם כן] יש ביניהם הבדל אחר: כגון שנמצא אחד מהם, מן העשרה הללו קרוב, או פסול לעדות מטעם אחר, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחתימת האחרים היא משום תנאי — כשר, שהרי חתימתו של הקרוב או הפסול אינה עדות אלא כדי לקיים את התנאי, ויש שני עדים כשרים חתומים על הגט. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהוא משום עדים — פסול כדין כל כת עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול.
תוספות
אי נמי כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול דאע"ג דאמרי' (מכות דף ו.) דשיילינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו הכא לא שייל דפשיטא דחתמו לדעת הבעלים:
אִי חֲתוּם בַּתְּחִילָּה קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אָמְרִי לָהּ: כָּשֵׁר, וְאָמְרִי לָהּ: פָּסוּל. אָמְרִי לָהּ כָּשֵׁר – תְּנַאי הוּא, אָמְרִי לָהּ פָּסוּל – אָתֵי לְאִיחְלוּפֵי בִּשְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא.
ומוסיפים: אף לדעת האומר ששאר העדים הם משום תנאי, אי חתום [אם חתם] בתחילה של גט כזה קרוב או פסול, אמרי לה [יש אומרים] שהגט כשר, ואמרי לה [ויש אומרים] שהוא פסול. טעמם של אמרי לה [יש אומרים] שהוא כשר — שכן תנאי הוא. שכיון שעשרה אלה לא נועדו לשמש עדים אלא למלא את התנאי, אין הבדל אם חתמו בתחילה או בסוף. ואילו טעמם של אמרי לה [יש אומרים] שהוא פסול — משום החשש שמא אתי לאיחלופי [יבואו להחליף אותו] בשטרות דעלמא [סתם] ויבואו להכשיר עדים פסולים.
רש"י
ומ"ד משום עדים פסול דלא הוי עדות שלימה עד שיחתמו כולם וכיון דכולם לא חתמו ביום כתיבתו הוי ליה מוקדם:
נמצא א' מהן קרוב או פסול וקי"ל בסנהדרין (דף ט.) אפילו מאה עדים ונמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה:
אי חתים בתחילה קרוב או פסול בשנים הראשונים חתום הקרוב וכולן חתמו בו ביום:
אמרי לה כשר למאן דאמר משום תנאי דאע"ג דאיחתים ברישא קרוב או פסול העדות תתקיים בראויים לעדות והוא יחשב לתנאי דמסתמא את הכשרים מינה לשם עדות והקרוב לתנאי:
אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא דכיון דחתם ברישא אתי למימר זה ודאי לשם עדות חתם ויכשירו קרוב בכל השטרות:
תוספות
אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וא"ת מאי שנא מגט מקושר דאמר לקמן בסוף הזורק (גיטין דף פב.) אי בעי חתים קרוב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף וי"ל דשאני גט מקושר דעדיו שלשה ושנים מהן הכשרין חתומין עליו לשם עדות הלכך לא אתי לאיחלופי אבל הכא שאין צריך כי אם שנים משום עדות יאמרו דשנים הראשונים ודאי הם לשם עדות ואתי לאיחלופי אבל קשה דאמר חזקיה מלאוהו בקרובים כשר ומשמע בהדיא בפ' המגרש (לקמן גיטין פז:) דמילתיה דחזקיה גבי מילוי שני שיטין שהרחיק מן הכתב איתמר ואומר ר"ת כיון דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה סברי שהראשונים הם עיקר עדות לפי שחתמו הראשונים לפני כל העדים אבל התם בשאר שטרות כשרואים שקרובים חתומין תחילה יאמרו אותם שמצאו תחילה החתימו תחילה או אחרי כן חתמו למילוי ואור"ת דאפילו מאן דפסיל הכא לא פסיל אלא בתחילה אבל באמצע וסוף כשר דכיון דלא הוי בתחילה לא אתי לאיחלופי והא דתניא בתוספתא ומייתי לה בריש גט פשוט (ב"ב דף קסב:) היו לו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר כך היא הגירסא בתוספתא אומר ר"ת דנקט שנים הראשונים לרבותא דאע"פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכ"ש אם נמצאו אמצעיים או אחרונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר ואין נראה לר"י דאי כשר בשטרות שנים קרובים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ניחוש דלמא אתי לקיומיה בשנים קרובים או בחד קרוב וחד כשר וליכא למימר דלעולם לא מקיים עד שיכירו כל החתימות שבשטר ואע"ג דבגט מקושר מקיימינן מכל תלתא דאית ביה התם משום דאטרחוה רבנן להחתים על כל קשר לא אטרחוה לקיים כולם אבל הכא דכמה דבעי מחתים בעי קיום בכולהו דהא אמרינן בגט פשוט לא שנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפי' הרחיק שיטה אחת פסול ופריך בין העדים לכתב נמי ליחוש דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר לרבות בעדים הוא דעבדי ומשני כל כי ה"ג אין מקיימין אותו מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה משמע דבעלמא מכל תרי דאית ביה מקיימין ואי הוה צריך לקיים כל החתימות לא הוה פריך מידי וחזר בו ר"ת ומפרש כמו שמפרש בהלכות גדולות דדוקא נקט בברייתא שנים הראשונים קרובים כו' דתלינן דחתמו לכבוד או למילוי לכך תתקיים העדות בשאר אבל נמצא מן האמצעיים או מן האחרונים קרוב או פסול עדותו בטלה דודאי לשם עדות חתמו והכי קאמר בגט פשוט (ב"ב דף קסג:) כל כי האי גוונא אין מקיימים מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה אבל בעלמא אדרבה הוי איפכא דאין מקיימין מעדים שלמעלה אלא מעדים של מטה ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף פסול לכולי עלמא וא"ת למאן דאמר משום עדים דדעת בעל השטר להחתים משום עדים והם חותמים לפי דעתו אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי לישיילינהו כי היכי דשיילינן התם למיחזי אתיתו כו' ואמר רבינו תם דשאני שטר דעדים החתומים נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד:
הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ לַעֲשָׂרָה: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, חֲתוּם בֵּי תְּרֵי מִינַּיְיהוּ בְּיוֹמֵיהּ וְאִינָּךְ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲמַר לֵיהּ:
מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לעשרה "כתבו גט לאשתי", חתום בי תרי מינייהו ביומיה [חתמו שניים מהם בו ביום] ואינך [והאחרים] מכאן ועד עשרה ימים, אתא לקמיה [בא לפני] ר' יהושע בן לוי, לשאול מה דינו של גט זה. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי:
רש"י
ההוא דאמר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי: