זְנוּת לָא שְׁכִיחָא.

זנות לא שכיחא [מצוייה] ולא היו חכמים מתקנים כתיבת הזמן בגט משום דבר שאינו מצוי.

וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ? קָסָבַר: יֵשׁ לַבַּעַל פֵּירוֹת עַד שְׁעַת נְתִינָה.

ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש? ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: יש לבעל פירות עד שעת נתינה של הגט, ורק לאחר מכן זוכה האשה בפירות נכסיה. ולכן אם תבוא לטרוף את פירות נכסיה מן הלקוחות, ידרשו הם ממנה ראיה על הזמן בו הגיע הגט לידיה, ומאותה שעה בה הגיע הגט לידיה ודאי תוכל למנוע ממנו מלאכול פירות.

בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, מִשּׁוּם הָכִי קָא מַכְשִׁיר רַבִּי שִׁמְעוֹן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמַכְשִׁיר?

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש, משום הכי [כך] קא מכשיר ר' שמעון במשנתנו גט שנחתם לאחר יום כתיבתו — משום שהוא סבור שיש לבעל פירות רק עד שעת כתיבת הגט, ואם תבוא לגבות מן הקונים את מה שמכר הבעל אחרי כתיבת הגט — מן הדין היא עושה. אלא לשיטת ר' יוחנן הסבור שהסיבה לכתיבת זמן בגט היא משום חשש זנות, אם כן מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון שמכשיר?

אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא קָאָמִינָא, כִּי קָאָמִינָא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן: אליבא [על דעתו] של ר' שמעון לא קאמינא [איני אומר], שהוא בוודאי אינו סבור שהטעם לכתיבת זמן בגט הוא משום זנות, אלא משום טעם אחר. כי קאמינא, אליבא דרבנן [כאשר אני אומר, הרי זה לדעת חכמים].

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן. אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן?

ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' יוחנן, היינו דאיכא [זהו ההבדל העקרוני שיש] בין שיטת ר' שמעון לשיטת רבנן [לחכמים], שלשיטתו הם נחלקו בעצם השאלה מה טעם כותבים תאריך בגט. אלא לדעת ריש לקיש, מאי איכא [מה הבדל יש] בין ר' שמעון לרבנן [לחכמים]?

פֵּירֵי דְּמִשְּׁעַת כְּתִיבָה וְעַד שְׁעַת חֲתִימָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ומשיבים: פירי [פירות] הנכסים שהגיעו משעת כתיבה ועד שעת חתימה איכא בינייהו [יש ביניהם], שחכמים סבורים שיש לבעל פירות עד שעת חתימת הגט, ולכן אם תאריך כתיבת הגט מוקדם לחתימתו — תטרוף האשה מן הלקוחות שמכר להם בעלה פירות שלא כדין. ואילו לדעת ר' שמעון כבר מזמן הכתיבה אין הבעל זכאי לפירות הנכסים, ואם תגבה האשה פירות שמכר הבעל מאותה שעה — כדין היא עושה.

וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דְּאִתְּמַר: מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין לְפֵירוֹת? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִשְּׁעַת כְּתִיבָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשְּׁעַת נְתִינָה!

על הסבר זה למחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש מקשים: והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך מזה אנו שומעים אותם], את ר' יוחנן וריש לקיש, דאתמר [שנאמר] שנחלקו בשאלה: מאימתי מוציאין לפירות? כלומר, ממתי יכולים להוציא את הפירות מרשות הבעל שלא ימכרם? ר' יוחנן אמר: משעת כתיבה, וריש לקיש אמר: משעת נתינה ומן הסתם שניהם סבורים כדעת חכמים!

אִיפּוּךְ.

ומתרצים: איפוך [הפוך]: את השיטות במחלוקת האחרונה הזאת, כדי להתאים אותן למה שאמרנו קודם.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: שְׁלֹשָׁה גִיטִּין פְּסוּלִים, וְאִם נִיסֵּת – הַוָּלָד כָּשֵׁר. מַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָן? אַהֲנוּ דִלְכַתְּחִילָּה לֹא תִּינָּשֵׂא.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הרי שנינו: שלשה גיטין פסולים הם, ואם ניסת (נישאת) האשה לאחר שקיבלה אחד מהגיטין הללו — הולד כשר, ואחד מהם הוא זה שאין בו זמן, ואם כן, מה הועילו חכמים בתקנתן להצריך זמן בגט? שהרי בדיעבד הגט כשר אף בלא זמן! ומשיבים: אהנו [הועילו] שלכתחילה לא תינשא על סמך גט כזה. ואם כן נמצא שהם ממעטים בנזק שיכול להיגרם.

גַּזְיֵיהּ לִזְמַן דִּידֵיהּ וִיהֲבֵיהּ נִיהֲלָהּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לְרַמַּאי לָא חָיְישִׁינַן.

שאל עוד אביי את רב יוסף: אם אחרי שנכתב הגט גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה, מאי [גזז, חתך הבעל את הזמן שלו, של הגט, ונתנו לה, את הגט, מה יהיה הדין]? אמר ליה [לו]: לרמאי לא חיישינן [אין אנו חוששים] עד כדי פסילה מוחלטת של גט שאין בו זמן.

כָּתוּב בּוֹ שָׁבוּעַ, שָׁנָה, חֹדֶשׁ, שַׁבָּת, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כָּשֵׁר. וּמַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָן?

שאל אותו עוד: אם כתוב בו, בגט, כגון באיזה שבוע (מחזור שבע שנות שמיטה) היה הדבר, או באיזו שנה, או באיזה חדש, או באיזה שבת (שבוע), ולא נכתב היום המדוייק, מאי [מה] יהא הדין? אמר ליה [לו]: כשר. שאל אותו: ואם כן, מה הועילו חכמים בתקנתן, בין משום החשש לגביית פירות שלא כדין, ובין משום החשש שמא יחפה על בת אחותו?

אַהֲנוּ לְשָׁבוּעַ דְּקַמֵּיהּ וּלְשָׁבוּעַ דְּבַתְרֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, יוֹמָא גּוּפֵיהּ מִי יָדְעִינַן אִי מִצַּפְרָא אִי מִפַּנְיָא? אֶלָּא לְיוֹמָא דְּקַמֵּיהּ וּלְיוֹמָא דְּבַתְרֵיהּ, הָכָא נַמִי אַהֲנֵי לְשָׁבוּעַ דְּקַמֵּיהּ וּלְשָׁבוּעַ דְּבַתְרֵיהּ.

השיב לו: בכל מקרה של כתיבת תאריך ישנה תועלת מסויימת, ואפילו כשנכתב באיזו שמיטה היה הדבר, אהנו [הועילו] לשבוע דקמיה [שלפניו] ולשבוע דבתריה [שלאחריו], שאם יבואו עדים שזנתה קודם לשמיטה זו — תתחייב האשה, ואם יבוא הבעל לקחת פירות לאחר שמיטה זו — תוכל האשה להוציא מידו. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שהתאריך אינו צריך להיות מדוייק לגמרי, אם כן יומא גופיה מי ידעינן אי מצפרא אי מפניא [באותו יום עצמו האם אנו יודעים אם היה זה בבוקר או בערב]? וכל המכשולים שעלולים לקרות, הלא עלולים לקרות אף באותו יום! אלא התאריך מועיל ליומא דקמיה וליומא דבתריה [ליום שלפניו וליום שלאחריו], הכא נמי אהני [כך גם כן מועיל] לפחות לשבוע דקמיה [שלפניו] ולשבוע דבתריה [שלאחריו].

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: כְּתָבֵיהּ

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: כתביה [כתבו את הגט]