כָּשֵׁר. אַלְמָא קָסָבַר: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, אֵין צְרִיכִין שֶׁיֹּאמְרוּ: ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם״.

כשר. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] ששנים שהביאו גט ממדינת הים, אין צריכין שיאמרו: "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם".

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּפָנַי נֶחְתַּם״ – פָּסוּל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה שהמשנה מדברת באופן זה דווקא, אם כן סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנה בה]: שנים אומרים "בפנינו נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר.

טַעֲמָא דְּאֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם, הָא גֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם – מַכְשְׁרִי רַבָּנַן? אֲמַר לֵיהּ: אִין.

ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא כשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם, הא [הרי] אם היה הגט יוצא מתחת ידי שניהם — מכשרי רבנן [מכשירים היו חכמים]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אכן חכמים מכשירים בזה.

וְכִי אֵין גֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם בְּמַאי פְּלִיגִי? מָר סָבַר: גָּזְרִינַן דִּלְמָא אַתְיָא לְאִיחְלוּפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא בְּעֵד אֶחָד, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן.

ושואלים: וכי [וכאשר] אין גט יוצא מתחת ידי שניהם במאי פליגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כי גזרינן דלמא אתיא לאיחלופי [גוזרים אנו שמא יבואו להחליף] את הדבר הזה בקיום שטרות דעלמא [סתם] ויקיימו כל סוגי שטרות בעדות עד אחד. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: שלא גזרינן [אין אנו גוזרים] גזירה זו.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לָהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ גֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם – פָּסוּל. אַלְמָא קָסָבַר: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, צְרִיכִין שֶׁיֹּאמְרוּ: ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם״.

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים כל אותה] סוגיה באופן אחר: אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן: אפילו גט יוצא מתחת ידי שניהם — פסול. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] ששנים שהביאו גט ממדינת הים, צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם".

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּפָנַי נֶחְתַּם״ – פָּסוּל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. אֲפִילּוּ גֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם פָּסְלֵי רַבָּנַן? אֲמַר לֵיהּ: אִין.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנה בה]: שנים אומרים "בפנינו נכתב", ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר, האם אפילו כאשר גט יוצא מתחת ידי שניהם פסלי רבנן [פוסלים חכמים]? אמר ליה [לו]: אין [כן].

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וּמָר סָבַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] שהטעם לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין בני מדינת הים בקיאין בכתיבת גט לשמה ויש צורך שיעיד אותו עד גם על הכתיבה וגם על החתימה לשמה, כתקנת חכמים, אף אם שנים הביאו את הגט. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, וכשיש שנים שהביאו את הגט, הרי יש מי שמצוי לקיימו.

לֵימָא, דְּרַבָּה וְרָבָא תַּנָּאֵי הִיא! לָא. רָבָא מְתָרֵץ כְּלִישָּׁנָא קַמָּא.

ושואלים: אם כן, לימא [האם לומר] שמחלוקת רבה ורבא באותו נושא מחלוקת תנאי [תנאים] היא? ודוחים: לא, רבא מתרץ [מיישב] את כל הענין כלישנא קמא [כמו הלשון הראשונה] לפיה שנים שהביאו גט אינם צריכים לומר "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", ואפשר להסביר את שתי הדעות החולקות כמי שסבורות שהטעם לתקנת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא כדי שיהיו עדים מצויים לקיימו.

וְרַבָּה אָמַר לָךְ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ,

ורבה אמר [יכול היה לומר] לך כלשון השניה בדברי רב שמואל בר יהודה, לפיה אף שניים שהביאו גט צריכים לומר "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", דכולי עלמא בעינן [לדעת הכל צריכים אנו] שיעידו על כתיבה לשמה, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — לאחר שלמדו במדינת הים לכתוב גט לשמה,

וּבִגְזֵירָה שֶׁמָּא יַחֲזוֹר הַדָּבָר לְקִלְקוּלוֹ קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: גָּזְרִינַן, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן.

ואולם בגזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ושוב לא יהיו בני מדינת הים בקיאים לשמה קמיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור]: גזרינן [גוזרים אנו] גזירה זו, ולכן אנו מצריכים עדות גם לאחר שלמדו, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] גזירה זו.

וְלִיפְלוֹג נַמִי רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵישָׁא! הָא אִתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר עוּלָּא: חָלוּק הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אַף בָּרִאשׁוֹנָה.

ושואלים: ואם כן, ליפלוג נמי [ושיחלוק גם כן] ר' יהודה ברישא [בתחילתה של המשנה] בעד אחד אומר "בפני נכתב" והשני אומר "בפני נחתם"! ומדוע חולק הוא רק במקרה זה? ומשיבים: אכן חלוק הוא גם על הרישא, שכן הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], שאמר עולא: חלוק היה ר' יהודה אף בראשונה (בתחילת המשנה).

מְתִיב רַב אוֹשַׁעֲיָא לְעוּלָּא: רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּזוֹ וְלֹא בְּאַחֶרֶת. מַאי לָאו לְמַעוּטֵי אֶחָד אוֹמֵר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּפָנַי נֶחְתַּם״?

מתיב [מקשה] רב אושעיא לעולא ממה ששנינו: ר' יהודה מכשיר בזו ולא באחרת. מאי לאו [האם לא] בא זה למעוטי [למעט] את המקרה של אחד אומר "בפני נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם"?

לָא, לְמַעוּטֵי ״בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב״. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא, הוֹאִיל וְלֹא גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחֲזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ – דִּלְמָא אָתֵי לְאִחְלוּפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא בְּעֵד אֶחָד נַמִי לָא גָּזַר, קָא מַשְׁמַע לָן.

ודוחים: לא, הדבר בא למעוטי [למעט] במקרה שהעיד רק עד אחד "בפני נחתם אבל לא בפני נכתב", ומדוע יש צורך להדגיש זאת? — כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל ולא גזר ר' יהודה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, אם כן באותה מידה גם את גזירת דלמא אתי לאחלופי [שמא יבואו להחליף] את הדבר בקיום שטרות דעלמא [סתם] בעד אחד נמי [גם כן] לא גזר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו]

אִתְּמַר נַמִי, אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, בָּאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן.

שאף על פי שלא חשש לקלקול, והוא סבור שאין לחשוש עוד בזמן הזה לכתיבה לשמה, מכל מקום להשוואה לקיום שטרות חשש. אתמר נמי [נאמר גם כן] כיוצא בדברי ר' יוחנן בשם אמורא אחר, אמר רב יהודה: שנים שהביאו גט ממדינת הים, באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן [וחכמים]. משמע שאף הוא סבור שלדעת חכמים שניים המביאים גט צריכים לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה חֲלַשׁ, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב יְהוּדָה וְרַבָּה לְשַׁיּוּלֵי בֵּיהּ. בָּעוּ מִינֵּיהּ: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, צְרִיכִין שֶׁיֹּאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם״ אוֹ אֵין צְרִיכִין? אָמַר לָהֶם: אֵין צְרִיכִין. מָה אִילּוּ יֹאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ גֵּירְשָׁהּ״ מִי לָא מְהֵימְנֵי? אַדְּהָכִי אֲתָא הַהוּא

מסופר: רבה בר בר חנה חלש [חלה], עול לגביה [נכנסו אליו] רב יהודה ורבה לשיולי ביה [לשאול בו, בשלומו]. וכיון שבאו לבקרו בעו מיניה [שאלו אותו] שאלה זו: שנים שהביאו גט ממדינת הים, האם צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", או אין צריכין? אמר להם: אין צריכין, וטעמו של דבר: מה אילו יאמרו "בפנינו גירשה" מי [האם] לא מהימני [יהיו נאמנים]? ואם כן, אפילו אם לא היו מביאים גט לא היו צריכים לכך, וכל שכן כשמביאים גט. ומספרים אגב כך: אדהכי [בינתיים], בעוד הם יושבים שם, אתא ההוא [נכנס אותו]