הוּא וְאַחֵר מְעִידִין עַל חֲתִימַת יַד שֵׁנִי – פָּסוּל. מַאי טַעֲמָא? אָתוּ לְאִיחְלוּפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא, וְקָא נָפֵיק נְכִי רִיבְעָא דְּמָמוֹנָא אַפּוּמָא דְּחַד סָהֲדָא.

הוא, השליח, ואחר מעידין על חתימת יד השני — פסול הגט. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שמא אתו לאיחלופי [יבואו להחליף] את הדבר ולהכשיר אף בקיום שטרות דעלמא [בכלל], ויסמכו על עד אחד שמעיד על חתימת אחד החתומים, ועוד יצטרף עם אחר להעיד על חתימה אחרת, ונמצא כי קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא [יוצא הכל פחות רבע (כלומר, שלושה רבעים) של הממון על פיו של עד אחד].

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: מִי אִיכָּא מִידֵּי, דְּאִילּוּ מַסֵּיק לֵיהּ אִיהוּ לְכוּלֵּיהּ דִּיבּוּרָא – כָּשֵׁר, הָשְׁתָּא דְּאִיכָּא חַד בַּהֲדֵיהּ – פָּסוּל?!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: מי איכא מידי [האם יש דבר], שאילו מסיק ליה איהו לכוליה דיבורא [הוא עצמו היה גומר את כל דיבורו] שאילו היה אומר רק "בפני נכתב ובפני נחתם" היה כשר, השתא דאיכא חד בהדיה [עכשיו שיש עוד אחד איתו] פסול?!

אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: אֲפִילּוּ אוֹמֵר ״אֲנִי הוּא עֵד שֵׁנִי״ – פָּסוּל. מַאי טַעֲמָא? אוֹ כּוּלּוֹ בְּקִיּוּם הַגֵּט, אוֹ כּוּלּוֹ בְּתַקָּנַת חֲכָמִים.

אלא אמר רב אשי: אפילו אומר השליח "אני הוא עד שני" החתום על הגט — פסול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אין הגט כשר על ידי צירוף שני סוגים שונים של נאמנות. ולכן או שיהיה כולו בקיום הגט כפי שמקיימים שטרות אחרים, ובזה אדם נאמן להעיד על חתימת עצמו בכל שטר שהוא, או כולו בתקנת חכמים שהאמינו לשליח הגט כשניים להעיד על חתימת אחרים.

תְּנַן: ״בְּפָנַי נִכְתַּב כּוּלּוֹ, בְּפָנַי נֶחְתַּם חֶצְיוֹ״ – פָּסוּל. אִידָךְ חֶצְיוֹ הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּלֵיכָּא דְּקָא מְסַהֵיד עֲלֵיהּ כְּלָל, הָשְׁתָּא אֶחָד אוֹמֵר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּפָנַי נֶחְתַּם״, דְּהַאי קָמַסְהֵיד אַכּוּלָּהּ כְּתִיבָה וְהַאי קָמַסְהֵיד אַכּוּלָּהּ חֲתִימָה – פָּסוּל, חֶצְיוֹ מִיבָּעֲיָא?!

ומנסים להביא ראיה לכך, תנן [שנינו במשנה]: שליח הגט שאמר "בפני נכתב כולו, בפני נחתם חציו" — אותו הגט פסול. ונברר: אידך [אותו] חציו האחר היכי דמי [איך הוא בדיוק]? אילימא דליכא דקא מסהיד עליה [אם תאמר שאין מי שמעיד עליו] כלל, יש לשאול: השתא [עכשיו, הרי] שנינו במשנה שאם אחד אומר "בפני נכתב" ואחד אומר: "בפני נחתם", דהאי קמסהיד אכולה [שזה מעיד על כל] הכתיבה והאי קמסהיד אכולה [וזה מעיד על כל] החתימה — פסול, אם כן כאשר מעיד "בפני נחתם חציו" מיבעיא [נצרכה לומר] שפסול?

אֶלָּא, אוֹ כִּדְרָבָא אוֹ כִּדְרַב אַשִׁי,

אלא חידוש יש כאן, שאף אם יש עדות נוספת על החתימה השניה — הגט פסול. ודבר זה יש לפרש או כדברי רבא כשמצרף לעדות על חצי החתימה עדות אחרת של אחר, או כדברי רב אשי כשמעיד על חתימתו שלו,

וּלְאַפּוּקֵי מִדְּרַב חִסְדָּא.

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי רב חסדא שפוסל אף כשיש קיום מלא לחתימה השניה, שדבר כזה צריכה היתה המשנה לומר בפירוש.

אָמַר לָךְ רַב חִסְדָּא: וּלְטַעֲמִיךְ, ״בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם״ לָמָּה לִי? אֶלָּא לֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי,

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב חסדא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מדייק, אם כן מה ששנינו שם שאם אמר השליח "בפני נכתב אבל לא בפני נחתם" שהגט פסול, למה לי? הרי היה יכול לומר רק שאם אמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו" — פסול, וכל שכן אם אינו מעיד כלל על החתימה! אלא צריך אתה לומר כי התנא של המשנה בסגנון לא זו אף זו קתני [שנה] את המשנה, שמוסיף חידוש יתר בכל פיסקה, אם כן,

הָכָא נַמִי – לֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי.

הכא נמי [כאן גם כן] תפרש שלא זו אף זו קתני [שנה] ואין לדייק מכאן להוציא מדברי רב חסדא.

אָמַר רַב חִסְדָּא: גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָּה חֲמִשָּׁה – אֵין מִצְטָרְפִין, עַד שֶׁיְּהֵא אוֹ כּוּלּוֹ בִּמְחִיצָה אוֹ כּוּלּוֹ בְּגִידּוּד.

אגב הבאת מחלוקת זו, מביאים דיון בנושא שהעיקרון שבו דומה לדברים הללו; אמר רב חסדא: הדבר המועיל להבדיל בין שתי רשויות לענין איסור טלטול בשבת הוא מחיצה בת עשרה טפחים, בין שעשויה בגובה (כגדר) ובין שהיא בעומק (כחפירה, תעלה), אבל אם היה גידוד (חפירה) בעומק של חמשה טפחים ומעליו מחיצה של חמשה טפחים — אין מצטרפין לשיעור עשרה טפחים, עד שיהא או כולו במחיצה או כולו בגידוד.

דָּרַשׁ מָרֵימָר: גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָּה חֲמִשָּׁה – מִצְטָרְפִין. וְהִלְכְתָא: מִצְטָרְפִין.

לעומת זאת דרש מרימר ברבים: גידוד חמשה ומחיצה חמשה — מצטרפין. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: מצטרפין.

בָּעֵי אִילְפָא: יָדַיִם, טְהוֹרוֹת לַחֲצָאִין אוֹ אֵין טְהוֹרוֹת לַחֲצָאִין? הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּקָא מָשׁוּ בֵּי תְּרֵי מֵרְבִיעִית, וְהָא תְּנַן: מֵרְבִיעִית נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְאֶחָד וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם!

ואגב כך, מובא נושא נוסף שיש בו עקרון דומה, בעי [שאל] אילפא: ידים לנטילת ידיים, טהורות לחצאין, או אין טהורות לחצאין? ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק הדבר ] שדן בו אילפא שידיים טהורות לחצאין? אילימא דקא משו בי תרי [אם תאמר שנוטלים שני אנשים] מרביעית אחת של מים, ונמצא שכל אחד מהם בפועל נוטל רק במחצית, והא תנן [והרי שנינו במשנה במפורש]: מרביעית אחת נוטלין לידים, לאדם אחד ואפילו לשנים, וזה ודאי כשר!

וְאֶלָּא דְּקָא מָשֵׁי חֲדָא חֲדָא יָדֵיהּ, וְהָתְנַן: הַנּוֹטֵל יָדוֹ אַחַת בִּנְטִילָה וְאַחַת בִּשְׁטִיפָה – יָדָיו טְהוֹרוֹת!

ואלא תאמר כך: דקא משי חדא חדא ידיה [שהוא נוטל אחת אחת, את שתי ידיו] ולא את שתיהן יחד, והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנוטל ידו אחת בנטילה מכלי וידו אחת בשטיפה, שטובל אותה בנהר — ידיו טהורות, משמע שהנטילה אינה צריכה להיות בשתי ידיים כאחת!

וְאֶלָּא דְּקָא מָשֵׁי פַּלְגָּא פַּלְגָּא דְּיָדֵיהּ, וְהָאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: יָדַיִם אֵין טְהוֹרוֹת לַחֲצָאִין! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ.

ואלא כך צריך לפרש את שאלתו של אילפא: מדובר דקא משי פלגא פלגא דידיה [שהוא נוטל חצי חצי של ידו], כלומר, נוטל קודם מחצית היד ואחר כך מחצית שניה, והאמרי [והרי אמרו] חכמים דבי [מבית מדרשו] של ר' ינאי: ידים — אין טהורות לחצאין ואם כן, כשהוא נוטל כל פעם מחצית ידו אינו מועיל בכך כלל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו של אילפא אלא במקרה דאיכא [שיש] עדיין משקה טופח, שבשעה שנוטל מחצית היד השניה נותרה עדיין רטיבות כלשהי על מחצית היד שכבר נטל, ואפשר היה לחשוב שהיא מצטרפת עם המים שנוטל בהם את החצי השני.

וְכִי אִיכָּא מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ מַאי הָוֵי? וְהָתְנַן:

ושואלים: וכי איכא [וכאשר יש] משקה טופח, מאי הוי [מה יש]? האם דבר זה מועיל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: