אֲמַר לְהוּ לְרַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר רַבִּי יַנַּאי וּלְרַבִּי יוֹסֵי בַּר כֵּיפַר: בַּהֲדֵי דְּאָתִיתוּ אַתְיוּהּ נִיהֲלִי. אֲזוּל, יְהָבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ. אָמְרִי לְהוּ: נִקְנֵי מִינַּיְיכוּ. אָמְרִי לְהוּ: לָא. אָמְרִי לְהוּ: אֲהַדְרֵיהּ נִיהֲלָן.

אמר ר' אחי להו [להם] לר' דוסתאי בר ר' ינאי ולר' יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי [כאשר אתם באים משם הביאו אותו, את הכלי, אלי]. אזול [הלכו לנהרדעא], יהביה ניהליה [נתנוהו המחזיקים בכלי להם]. לאחר שנתנו להם את הכלי אמרי להו [אמרו להם] המחזיקים בכלי: נקני מינייכו [נעשה קנין איתכם] לגבי אחריותכם על הכלי עד שיגיע לידי ר' אחא. אמרי להו [אמרו להם] השליחים: לא, אין אנו רוצים, שהרי כאמור, בדבר כזה האחריות על המשלח. אמרי להו [אמרו להם]: אם כן, אהדריה ניהלן [החזירו אותו, את הכלי, לנו] שאין אנו רוצים לתת אותו באופן זה שתהיה האחריות עלינו.

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי אֲמַר לְהוּ: אִין, רַבִּי יוֹסֵי בַּר כֵּיפַר אֲמַר לְהוּ: לָא. הָווּ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי מָר הֵיכִי קָא עָבֵיד! אֲמַר לְהוּ: טַב, רְמוּ לֵיהּ.

ר' דוסתאי בר' ינאי אמר להו [להם]: אין [כן], שהוא מוכן להחזיר, ר' יוסי בר כיפר אמר להו [להם]: לא, שהרי כאמור, אין הנותן יכול לחזור בו לאחר שנתנו לשליח. הוו קא מצערו ליה [היו מצערים, מענים, אותו] את ר' יוסי בר כיפר, שיסכים להחזיר את הכלי, אמר ליה [לו] ר' יוסי בר כיפר לר' דוסתאי: חזי מר היכי קא עביד [ראה אדוני איך הוא עושה לי]! אמר להו [להם]: טב רמו ליה [טוב אתם עושים, הכו אותו].

כִּי אָתוּ לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי מָר, לָא מִיסְתַיֵיהּ דְּלָא סַיְיעָן, אֶלָּא אֲמַר לְהוּ נַמִי ״טַב רְמוּ לֵיהּ״! אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי תִּיעֲבַד הָכִי?

כי אתו לגביה [כאשר באו שני השליחים הללו אליו, אל ר' אחי], אמר ליה [לו] ר' יוסי בר כיפר: חזי מר [ראה אדוני], לא מיסתייה [די לו] שלא סייען [סייע לי] ר' דוסתאי, אלא עוד אמר להו נמי [להם גם כן] "טב רמו ליה" [טוב הכו אותו]! אמר ליה [לו] ר' אחי לר' דוסתאי: אמאי תיעבד הכי [מדוע עשית כך]?

אֲמַר לֵיהּ: אוֹתָן בְּנֵי אָדָם הֵן אַמָּה וְכוֹבָעָן אַמָּה, וּמְדַבְּרִין מֵחֶצְיֵיהֶן, וּשְׁמוֹתֵיהֶן מְבוֹהֲלִין: אַרְדָא וְאַרְטָא וּפִילִי בְּרֵישׁ, אוֹמְרִין ״כְּפוֹתוּ״ – כּוֹפְתִין, אוֹמְרִין ״הֲרוֹגוּ״ – הוֹרְגִין. אִילּוּ הָרְגוּ אֶת דּוֹסְתַּאי, מִי נָתַן לְיַנַּאי אַבָּא בַּר כְּמוֹתִי!

אמר ליה [לו]: אותן בני אדם שהחזיקו בכלי הן אמה, וכובען אמה, ומדברין מחצייהן, ושמותיהן מבוהלין (מוזרים): ארדא וארטא ופילי בריש, אם אומרין להם "כפותו" — כופתין את האדם, אומרין להם "הרוגו" — הורגין, ומה היה קורה אילו הרגו את דוסתאי, כלומר, אותי, מי נתן (ייתן) לינאי אבא בר [בן] כמותי!

אֲמַר לֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת הֵן? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. יֵשׁ לָהֶן סוּסִים וּפְרָדִים שֶׁרָצִים אַחֲרֵיהֶן? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ.

אמר ליה [לו] ר' אחי: רצונך לומר שבני אדם הללו קרובים למלכות הן? אמר ליה [לו]: הן. שאל אותו: יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן? כלומר, משרתים וכוח לעשות את הדברים הללו? אמר ליה [לו]: הן. אמר ליה [לו] ר' אחי: אי הכי, שפיר עבדת [אם כך, יפה עשית], שהיה זה אונס גמור.

״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ – תָּנֵי חֲדָא: יַחְזְרוּ לַמְשַׁלֵּחַ, וְתַנְיָא אִידָךְ: לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לוֹ.

לאחר שנידונה אמירת "הולך" האם היא כ"זכה" לענין מילוה ופקדון, דנים בה לענין מתנה. מי שאמר לשלוחו "הולך מנה לפלוני", והלך השליח ובקשו (חיפש את פלוני זה) ולא מצאו, שכבר מת. תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: במקרה שכזה יחזרו המעות למשלח, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: יינתנו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו (אליו).

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״, וּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכֵי״?

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבענין זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה שבברייתא השניה סבור]: "הולך" נחשב כ"זכי" [כ"זכה"] ולכן זכה השליח עבור מי שנשתלחו לו, וממילא כמותו ירשו בניו את זכותו זו, ומר סבר [וחכם זה שבברייתא הראשונה סבור]: "הולך" לאו כ"זכי" [אינו נחשב כ"זכה"] ולכן צריך להחזיר את המעות למשלח?

אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכֵי״, וְלֹא קַשְׁיָא: הָא בְּבָרִיא, הָא בִּשְׁכִיב מְרַע.

אמר ר' אבא בר ממל: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] "הולך" לאו [אינו נחשב] כ"זכי", ולא קשיא [ואין זה קשה], אין סתירה בין שתי הברייתות; הא [זו] הברייתא האומרת שיחזיר למשלח, עוסקת במקרה שהיה הנותן בריא בשעה שציווה לתת את המנה, ומתנה כזו אינה נקנית למקבל מייד אלא כשזוכה בה, וכאן הרי מת. הא [זו] האומרת שייתן ליורשי מי שנשתלחו לו, עוסקת במקרה שהיה זה שכיב מרע שציווה לתת, ובמתנת שכיב מרע מזכה מייד למקבל, ונמצא שזכה מיד במנה ומכוחו זכו יורשיו.

רַב זְבִיד אֲמַר: הָא וְהָא בִּשְׁכִיב מְרַע, הָא דְּאִיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, הָא דְּלֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת.

רב זביד אמר: לדרך זו ש"הולך" אינו כ"זכה" יש לפרש עוד, כי הא והא [זו וזו] עוסקות במקרה שהיה הנותן שכיב מרע, אלא הא [זו] האומרת: ליורשי מי שנשתלחו לו — במקרה דאיתיה [שישנו] למקבל בשעת מתן מעות, שבשעה שנתן את הכסף לשליח היה המקבל עדיין חי, ולכן כשנתן לשליח מייד זכה המקבל בכסף, וזכו יורשיו מכוחו, הא [זו] האומרת: למשלח — במקרה דליתיה [שלא היה] כבר למקבל בשעת מתן מעות לשליח, שנמצא שלא היה עבור מי לזכות.

רַב פַּפָּא אֲמַר: הָא וְהָא בְּבָרִיא, הָא דְּמִית מְקַבֵּל בְּחַיֵּי נוֹתֵן, הָא דְּמִית נוֹתֵן בְּחַיֵּי מְקַבֵּל.

ואילו רב פפא אמר, אפשר לפרש באופן אחר את שתי הברייתות לדרך זו ש"הולך" אינו כ"זכה": הא והא [זו וזו] עוסקות בבריא ששלח מתנה זו ומת, אלא הא [זו] האומרת שיחזיר למשלח, עוסקת במקרה דמית [שמת] המקבל בחיי הנותן, ומשום שלא זכה בעצמו במעות, גם יורשיו אינם זכאים להם. הא [זו] האומרת שהמעות ינתנו ליורשי מי שנשתלחו אליו, עוסקת במקרה דמית [שמת] הנותן בחיי המקבל. שכיון שמת, מצוה לקיים את דבריו, ומשום כך זכה המקבל במעות, ויורשיו אחריו.

לֵימָא ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״ תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ – יַחְזְרוּ לַמְשַׁלֵּחַ. מֵת מְשַׁלֵּחַ – רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמְרוּ: יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לוֹ.

ועוד מציעים: לימא [האם לומר] שהשאלה האם "הולך" כ"זכי" מחלוקת תנאי [תנאים] היא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שאמר לחבירו "הולך מנה לפלוני", והלך ובקשו ולא מצאו, לפי שכבר מת — יחזרו המעות למשלח. מת משלח — ר' נתן ור' יעקב אמרו: יחזרו ליורשי משלח, ויש אומרים: ליורשי מי שנשתלחו לו.

רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ. וְכָאן אָמְרוּ: כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שָׁלִיחַ יַעֲשֶׂה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא: עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ.

ר' יהודה הנשיא אמר משום (בשם) ר' יעקב שאמר משום (בשם) ר' מאיר: מצוה לקיים דברי המת, ולכן יש לתת אותם ליורשי המקבל. וחכמים אומרים: מספק יחלוקו. וכאן (בבבל) אמרו: כל מה שירצה שליח — יעשה. אמר ר' שמעון הנשיא: על ידי (אצלי) היה מעשה כגון זה, ושאלתי כיצד לנהוג, ואמרו לי חכמים: יחזרו ליורשי משלח.

מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכֵי״; וְרַבִּי נָתָן וְרַבִּי יַעֲקֹב נַמִי ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכֵי״, וְאַף עַל גַּב דְּמִית – לָא אָמְרִינַן מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״;

ומעתה, מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בענין זה הם חלוקים], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: "הולך" לאו כ"זכי" [אינו נחשב כ"זכה"], ולכן יחזור הכסף למשלח. ור' נתן ור' יעקב נמי [גם כן] סבורים: "הולך" לאו כ"זכי" [אינו נחשב כ"זכה"], ואולם מוסיפים עוד שאף על גב דמית [אף על פי שמת] המשלח, לא אמרינן [אין אנו אומרים]: מצוה לקיים דברי המת, ולכן יחזרו המעות ליורשיו. ודעת יש אומרים כי "הולך" נחשב כ"זכי" [כ"זכה], ולכן זכה המקבל מיד, ומכוחו זכו יורשיו.

רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכֵי״, מִיהוּ הֵיכָא דְּמִית – אָמְרִינַן מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת;

ר' יהודה הנשיא אמר משום (בשם) ר' יעקב שאמר משום (בשם) ר' מאיר סבור כי אמנם "הולך" לאו כ"זכי" [לא נחשב כ"זכה"], מיהו היכא דמית [אולם במקום שמת] המשלח אמרינן [אומרים אנו] מצוה לקיים דברי המת ולכן יתנו את המנה למקבל או ליורשיו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ, מְסַפְּקָא לְהוּ; וְכָאן אָמְרוּ: שׁוּדָא עָדִיף; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא, מַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמוּעִינַן.

וחכמים אומרים: יחלוקו, כי מספקא להו [מסופק להם] מה הדין בענין זה. ודעת חכמים המכונים "כאן אמרו": במקרה זה שיש ספק בדבר — שודא עדיף [הכרעה עדיפה], הם סבורים שבמקום לחלק את המעות בין שני הצדדים, מוטב לקבוע את הדבר הזה בהכרעה שרירותית כרצון השליח. ור' שמעון הנשיא אין לו שיטה משלו, אלא מעשה אתא לאשמועינן [בא להשמיע, לספר לנו] שכך נפסקה הלכה.

לָא, בְּבָרִיא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁכִיב מְרַע, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי.

ודוחים: לא, אפשר לומר כי במקרה שהיה הנותן בריא בשעת השליחות דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] ש"הולך" אינו כ"זכה", והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — בשכיב מרע ששלח מנה זה, ובפלוגתא [ובמחלוקת] של ר' אלעזר ורבנן קמיפלגי [חלוקים הם].

דִּתְנַן: הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִקְנִין בַּאֲמִירָה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: המחלק נכסיו על פיו, שמצווה בחייו לתת נכסיו לאנשים שונים — ר' אלעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, נכסים שיש להן אחריות כגון קרקעות וכיוצא בהם — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ונכסים שאין להן אחריות (מיטלטלים) — אין נקנין אלא במשיכה. ואילו חכמים אומרים: אם היה הנותן שכיב מרע אלו ואלו נקנין באמירה, ואין צורך בקנין נוסף.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: תִּינָּתֵן

אמרו לו לר' אלעזר: הלא מעשה היה באמן של משפחת בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: "תינתן