קָסָבַר רַב פַּפָּא: כִּי אֲמַר רַב – לָא שְׁנָא בְּמִלְוֶה וְלָא שְׁנָא בְּפִקָּדוֹן.

ומשיבים: קסבר [סבור] רב פפא שאם היה מדובר במשנתנו בהקנאה במעמד שלושתם, אין צורך להעמידה לדעת רב במעות צבורים דווקא, שכן לדעתו כי [כאשר] אמר רב שניתן להקנות במעמד שלושתם — לא שנא [שונה] במלוה שבו אין מקנים מעות מסויימים, ולא שנא [שונה] בפקדון, אלא בכלל אמר, ולכן אין הכרח שיהיו המעות צבורים, ומשום כך הוצרך רב פפא להסביר את דברי רב שמדובר במשנתנו בצבורים רק משום חשש למנה קבור.

רַב זְבִיד מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרַב פַּפָּא? לָא מִיתּוֹקְמָא מַתְנִיתִין בִּשְׁכִיב מְרַע. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.

ושואלים מצד שני: רב זביד מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא בפירוש דברי רב? ומשיבים: כי הוא סבור שלא מיתוקמא מתניתין [אין אפשרות להעמיד את משנתנו] בשכיב מרע. ממאי [ממה] הוא מסיק דברים אלה? — מדקתני [ממה ששנה] בתחילת המשנה: האומר "תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי", ומת — לא יתנו לאחר מיתה.

טַעֲמָא דְּמֵת, הָא מֵחַיִּים – נוֹתְנִין; טַעֲמָא דַּאֲמַר ״תְּנוּ״, הָא לָא אֲמַר ״תְּנוּ״ – אֵין נוֹתְנִין. וּשְׁכִיב מְרַע, אַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין,

ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא שמת האיש, הא [הרי] אם היה הדבר מחיים — נותנין. ונדייק עוד: אף בחייו של האיש, טעמא [הטעם] דווקא כשאמר "תנו", הא [הרי] אם לא אמר "תנו", אלא אמר רק "כתבו גט" — אין נותנין. ואולם שכיב מרע שאמר כגון זה אף על גב [אף על פי] שלא אמר "תנו" אלא רק "כתבו" — בכל זאת נותנין את הגט.

דִּתְנַן, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּירָא,

דתנן [שכן שנינו במשנה], בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר (מעין שרשרת שעל הצוואר) שמוליכים בו את המחוייבים מיתה למלכות, ואמר "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו, ואף שלא אמר במפורש "תנו", מכל מקום אנו מבינים שזו היתה כוונתו. חזרו לומר שאותו דין קיים אף בהמפרש (היוצא לים) והיוצא בשיירא לדרך רחוקה, שנותנים את הגט לאשה גם אם אמר הבעל רק "כתבו".

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.

ר' שמעון שזורי אומר: אף המסוכן, כלומר, אדם שנוטה למות. ואם כן, יוצא מכאן שמי שמסוכן = שכיב מרע, אינו צריך לומר "תנו", אלא די לו שיאמר "כתבו". ואילו ממשנתנו עולה שמדובר דווקא כשהוא אומר "תנו", ואם כן ודאי אין המשנה מדברת בשכיב מרע.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: וּמַאן נֵימָא לָן דְמַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי הִיא? דִּלְמָא רַבָּנַן הִיא!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ומאן נימא לן דמתניתין [ומי יאמר לנו שמשנתנו] כדעת ר' שמעון שזורי היא? דלמא רבנן [שמא כשיטת חכמים] היא והם אינם מונים את המסוכן בין אלה שאין צורך שיאמרו "תנו"! ואם כן, אפשר לפרש יפה את המשנה אפילו בשכיב מרע, ואין מכאן הוכחה.

גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לוֹ לִפְלוֹנִי״, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה. אֲמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב בְּפִקָּדוֹן, אֲבָל בְּמִלְוֶה לָא,

ודנים עתה גופא [לגופו] של אותו דבר שאמר רב הונא אמר רב, האומר לחבירו: "מנה לי בידך תנהו לו לפלוני", אם היה זה במעמד שלשתן — קנה בכך אותו פלוני באותה שעה את המנה. אמר רבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב דווקא בפקדון, כאשר בעל הפקדון מורה לשומר הפקדון להעביר את המטבעות המסויימים שברשותו לאדם אחר הנמצא אף הוא באותו מעמד, ואנו מחשיבים את פעולת הקנין כאילו נתבצעה. אבל במלוה — לא, שהרי ההלוואה אינה דבר מסויים שניתן להקנות אותו.

וְהָאֱלֹהִים! אֲמַר רַב אֲפִילּוּ בְּמִלְוֶה. אִתְּמַר נַמִי, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּלֵוִי: ״מִלְוֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לוֹ לִפְלוֹנִי״, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה.

ורבא עצמו מוסיף, ובלשון שבועה: והאלהים! אמר רב: אפילו במלוה. ומוסיפים: אתמר נמי [נאמר גם כן], שאמר שמואל משמיה [משמו] של לוי במפורש: האומר לחבירו "מלוה לי בידך, תנהו לו לפלוני", אם היה זה במעמד שלשתן — קנה.

וְטַעֲמָא מַאי? אֲמַר אַמֵימָר: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת: שַׁעְבַּדְנָא לָךְ לְדִידָךְ וּלְכָל דְּאָתוּ מֵחֲמָתָךְ.

ושואלים: וטעמא מאי [ומהו טעם הדבר], מדוע באמת הוא קונה? אמר אמימר: נעשה הלווה כאומר לו למלווה בשעת מתן מעות בזמן קבלת ההלוואה: בזה שעבדנא לך לדידך [משועבד אני לך] ולכל מי דאתו מחמתך [שבאים מכוחך] ונעשה עתה זה המקבל במעמד שלושתם כבא כוחו של המלווה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִקְנָה לְנוֹלָדִים דְּלָא הָווּ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, הָכִי נַמִי דְּלָא קָנוּ!

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: אלא מעתה, לפי ההסבר שנתת לדבר, שהשיעבוד למקבל חל בזמן ההלוואה, אם הקנה במעמד שלושתם לנולדים, לאנשים שלא הוו [היו] עדיין בעולם בשעת מתן מעות, הכי נמי דלא קנו [כך גם כן יהיה הדין שאינם קונים המקבלים], שהרי בשעה שנתן את הכסף ללווה לא היה הזוכה הזה קיים בעולם, ולא יכול היה הלווה להשתעבד לו.

דַּאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, הָנֵי מִילֵי לְדָבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּעוֹלָם, אֲבָל לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם – לָא!

שאפילו לדעת ר' מאיר, שאמר שאדם מקנה לחבירו דבר אף שלא בא עדיין אותו דבר לעולם, הני מילי [דברים אלה] אמורים כשהוא מקנה לדבר שכבר ישנו בעולם, אבל להקנות לדבר שאינו בעולם — בוודאי שלא יכול להקנות. ואולם כיון שרב אמר את דבריו בדרך כללית וללא הסתייגויות — משמע שדין ההקנייה של מעמד שלושתם חל בכל מקרה וגם על נולדים, ואינו תלוי בשיעבוד שבשעת מתן החוב!

אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי:

אלא אמר רב אשי, זהו טעמו של דבר: