לֹוֶה וְאוֹכֵל? לְהַעֲדָפָה.

לוה ואוכל? והרי אדוניו מפרנס אותו! ומשיבים: מדובר כאן להעדפה שהוא רוצה אוכל נוסף.

וְלֵימָא לֵיהּ הֶקְדֵּשׁ: עַד הָשְׁתָּא סַגִּי לָךְ בְּלָא הַעֲדָפָה, וְהָשְׁתָּא נַמִי תִּיסְגֵּי לָךְ בְּלָא הַעֲדָפָה! הֶקְדֵּשׁ גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁבַּח עַבְדֵּיהּ.

ומקשים: אם כן, ולימא ליה [ויאמר לו] הקדש: עד השתא סגי [עכשיו היה מספיק] לך בלא העדפה והשתא נמי תיסגי [ועכשיו גם כן יהיה מספיק] לך בלא העדפה ומדוע דווקא עכשיו רוצה אתה יותר? ויחול ההקדש גם על זה! ומשיבים: הקדש גופיה [עצמו] ניחא ליה [נוח לו] שיעבוד העבד ויאכל כי היכי דלשבח עבדיה [כדי שיושבח עבדו] על ידי אכילתו היתירה.

עוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ – קַמָּא קַמָּא קָדֵישׁ לֵיהּ! בְּפָחוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.

על עצם הענין הזה שאמרנו שהעבד עושה ופורע, תוהים: כיצד יכול הוא לעשות זאת, הלא קמא קמא קדיש ליה [ראשון ראשון שהוא עושה מיד נעשה לו קדוש], שהרי ידיו מוקדשות לשמים, ואם כן, כיצד יכול הוא לפרוע? ומשיבים: מדובר כאן כשהעבד עושה בפחות פחות משוה פרוטה ואין הקדש חל על פחות משווה פרוטה, ובסכומים הקטנים הללו הוא יכול לפרוע מעט מעט את חובו.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ – אוֹתוֹ הָעֶבֶד עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, דְּאִי לָא עַבְדָּא מַאן פָּלַח לֵיהּ?

ומעירים לפרש את דברי רב שההקדש חל על ידיו של העבד דווקא אם מעלה לו רבו מזונות: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שאמר רב: המקדיש ידי עבדו — אותו העבד עושה ואוכל, דאי [שאם] לא עבדא [העבד] עצמו מאן פלח ליה [מי יעבוד לו, בשבילו] ומה יאכל? ומשמע מכאן שלדעת רב אין ההקדש חל על ידיו של העבד.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הָךְ בְּמַעֲלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל, וְהָא בְּשֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה – שַׁפִּיר.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהלכה הך [זו] שאמר רב שהעבד לווה ופורע, עוסקת בזמן שאדונו מעלה לו מזונות והרי זה משום שאינו יכול לומר לו שיעשה ולא יאכל, והא [ואילו הלכה זו] בשאינו מעלה לו רבו מזונות, ולכן אינו יכול להקדיש את ידי העבד — שפיר [יפה], ואין שתי האימרות של רב חלוקות ביניהן.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ הָךְ בְּשֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה וְיָכוֹל – ״דְּאִי לָא עַבְדָּא מַאן פָּלַח לֵיהּ״? מַאן דְּבָעֵי נִיפְלְחֵיהּ!

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שגם הך [ההלכה ההיא] מדברת בשאינו מעלה לו רבו מזונות, והקדשו חל משום שיכול לומר לו שיעשה ולא יאכל, האם יש מקום לנימוק דאי [שאם] לא עבדא [העבד] עצמו מאן פלח ליה [מי יעבוד לו]? מאן דבעי ניפלחיה [מי שרוצה שיעבוד לו, בשבילו], שהרי אמרנו שהאדון יכול לומר לו שיתפרנס מן הצדקה!

אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ אֵינוֹ יָכוֹל, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שלדעת רב אינו יכול לומר לעבדו שיעבוד עבורו והוא לא יפרנס אותו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַקּוֹטֵעַ יַד עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – נוֹתֵן שִׁבְתּוֹ וּרְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ, וְאוֹתוֹ הָעֶבֶד נִיזּוֹן מִן הַצְּדָקָה; שְׁמַע מִינָּהּ: יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ״!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] שיטה אחרת באותה בעיה, שאמר ר' יוחנן: הקוטע יד עבדו של חבירו — נותן שבתו (פיצוי עבור מה שהעבד שובת ממלאכה כתוצאה מהפגיעה בו) ודמי רפואתו של העבד לרבו, ואותו העבד שאינו יכול לעבוד ניזון מן הצדקה. שמע מינה [למד מכאן] שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך", שאם לא כן מדוע האדון נוטל דמי שבתו, כלומר, דמי מעשי ידיו של העבד, ועם זה ניזון הלה מן הצדקה?

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַעֲלֶה לוֹ מְזוֹנוֹת. אִי הָכִי, אַמַּאי נִיזּוֹן מִן הַצְּדָקָה? לְהַעֲדָפָה.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בזמן שרבו מעלה לו מזונות. ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אמאי [מדוע] ניזון הוא מן הצדקה? הרי יש לו מזונות! ומשיבים: להעדפה, לדברים שמעבר למזונות שמקציב לו האדון.

אִי הָכִי, נִיזּוֹן?! מִתְפַּרְנֵס מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ יָכוֹל, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] הלשון "ניזון מן הצדקה "שמשמעה מזונות בכדי צורכו בלבד, אינה מדוייקת, אלא "מתפרנס מן הצדקה " מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שלדעת ר' יוחנן יכול הרב לומר לעבדו "עשה עמי ואיני זנך". ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. כיון שהזכרנו את ההלכה הזו, דנים בה.

אָמַר מָר: נוֹתֵן שִׁבְתּוֹ וּרְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ. שִׁבְתּוֹ, פְּשִׁיטָא! רְפוּאָתוֹ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.

אמר מר [החכם]: נותן שבתו ורפואתו לרבו. ותוהים: שבתו, פשיטא [פשוט] הוא שכך הדין, שהרי האדון מפסיד מכך שהעבד אינו עובד! ומשיבים: רפואתו איצטריכא ליה [הוצרכה לו לומר] שהיא לרבו.

רְפוּאָתוֹ דִּידֵיהּ הִיא, דְּבָעֵי אִיתַּסּוּיֵי בֵּיהּ! לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַדּוּהּ לְחַמְשָׁא יוֹמֵי, וַעֲבַדּוּ לֵיהּ סַמָּא חֲרִיפָא וְאִתַּסֵּי בִּתְלָתָא יוֹמֵי; מַהוּ דְּתֵימָא: צַעֲרָא דִּידֵיהּ הוּא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: ואכן מדוע דמי רפואתו לרבו? הרי רפואתו דידיה [שלו] היא, דבעי איתסויי ביה [שהרי הוא צריך להתרפא בה] ולמה יתנה לרבו? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאמדוה [שאמדוהו], העריכו הרופאים שהמכה או הפציעה הזו צריכה להתרפא לחמשא יומי [בחמישה ימים], ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי בתלתא יומי [ועשו לו סם חריף והתרפא בשלושה ימים] במקום חמישה, מהו דתימא [שתאמר]: צערא [הצער] שהוא סבל על ידי הסם החריף והוזיל את דמי הריפוי — דידיה [שלו, של העבד] הוא, ומשום כך יהא מותר דמי הריפוי של העבד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא, שאף דמים אלו שייכים לאדון ולא לעבד.

תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַרְנוּ לוֹ לְמֵאִיר: וַהֲלֹא זְכוּת הוּא לְעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי רַבּוֹ לְחֵירוּת! אָמַר לָנוּ: חוֹב הוּא לוֹ, שֶׁאִם הָיָה עֶבֶד כֹּהֵן – פּוֹסְלוֹ מִן הַתְּרוּמָה. אָמַרְנוּ לוֹ: וַהֲלֹא מָה אִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לְזוּנּוֹ וְשֶׁלֹּא לְפַרְנְסוֹ – רַשַּׁאי!

על הדיון במשנתנו בין ר' מאיר וחכמים תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' אלעזר, אמרנו לו למאיר: והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות! אמר לנו: חוב הוא לו, ומדוע? שאם היה עבד כהן — פוסלו על ידי כך מן אכילת התרומה. אמרנו לו: והלא מה אם ירצה הרב שלא לזונו ושלא לפרנסו, הלא רשאי הוא. ואם כן בעצם אין העבד מפסיד דבר בזה ששוחרר!

אָמַר לָנוּ: וּמָה אִילּוּ עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁמָּרְדָה עַל בַּעְלָהּ – הֲלֹא אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה, וְזֶה אֵינוֹ אוֹכֵל! אֲבָל אִשָּׁה חוֹב הוּא לָהּ, שֶׁכֵּן פְּסָלָהּ מִן הַתְּרוּמָה וּמַפְסִידָהּ מִן הַמְּזוֹנוֹת.

אמר לנו: למרות זאת, אף אם יכול האדון שלא לזונו, עדיין רשאי העבד לאכול תרומה, ומה אילו עבד כהן אפילו שברח מרבו, או אשת כהן שמרדה על בעלה (מסרבת למלא התחייבותיה כאשת איש) — הלא בכל זאת אוכלין בתרומה ממקום אחר, אף אם לא משל הבעל, ואולם זה, עבד ששיחררו, אינו אוכל כלל מן התרומה וגם לא משל אחרים. אבל גט אשה — חוב הוא לה, שכן פסלה מן התרומה ומפסידה מן המזונות.

מַאי קָאָמְרוּ לֵיהּ, וּמַאי קָא מַהֲדַר לְהוּ? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: הֵשַׁבְתּוּנִי עַל הַמְּזוֹנוֹת, מַה תְּשִׁיבוּנִי עַל הַתְּרוּמָה?

על דברי הברייתא הזו תוהים: מאי קאמרו ליה, ומאי קא מהדר להו [מה אמרו לו חכמים לר' מאיר, ומה הוא החזיר, השיב להם]? כלומר, נראים הדברים שאינם מדברים באותו נושא, ואין פה שאלה ותשובה באותו ענין. ומסבירים: הכי קאמר להו [כך אמר להם] ר' מאיר: השבתוני על המזונות, ואמרתם לי שהאדון אינו חייב לפרנס את העבד, מה תשיבוני על התרומה?

וְכִי תֵּימְרוּ, אִי בָּעֵי זָרֵיק לֵיהּ גִּיטָּא וּפָסֵיל לֵיהּ! שָׁבֵיק לֵיהּ וְעָרֵיק וְאָזֵיל לְעָלְמָא.

וכי תימרו [ואם תאמרו], אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה [אם רוצה האדון זורק לו שטר שיחרור בתוך ארבע אמות שלו ופוסל אותו בכך], אולם במקרה כזה אף לעבד יש עצה: שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא [יעזוב אותו, את אדונו, ויברח ויילך לעולם] ולא יניח לאדונו לשחררו בעל כרחו, והוא ימשיך להתפרנס מן התרומה;