עֵדִים הַחֲתוּמִין עַל הַגֵּט וּשְׁמוֹתָן כִּשְׁמוֹת גּוֹיִם, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לֹא בָּא לְיָדֵינוּ אֶלָּא לוּקוֹס וְלוֹס וְהִכְשַׁרְנוּ.

עדים החתומין על הגט ושמותן כשמות גוים, מהו דינו של גט זה ומה עושים בדבר זה? אמר ליה [לו]: לא בא לידינו למעשה אלא גיטין שעליהם היו חתומים שמות, כגון לוקוס ולוס, והכשרנו אותם על ידי עדי מסירה כשרים.

וְדַוְקָא לוּקוֹס וְלוֹס, דְּלָא שְׁכִיחִי יִשְׂרָאֵל דְּמַסְקֵי בִּשְׁמַהֲתַיְיהוּ, אֲבָל שְׁמָהָתָא אַחֲרִינֵי, דִּשְׁכִיחִי יִשְׂרָאֵל דְּמַסְקֵי בִּשְׁמַהֲתַיְיהוּ – לָא.

ומדייקים: ודוקא לוקוס ולוס, שלא שכיחי [מצויים] ישראל דמסקי בשמהתייהו [שנקראים בשמותיהם], אבל שמהתא אחריני דשכיחי [שמות אחרים של גויים, שמצויים] גם ישראל דמסקי בשמהתייהו [שנקראים בשמותיהם] — לא.

אֵיתִיבֵיהּ: גִּיטִּין הַבָּאִים מִמְּדִינַת הַיָּם וְעֵדִים חֲתוּמִים עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁמוֹתֵיֶהן כִּשְׁמוֹת גּוֹיִם – כְּשֵׁירִין, מִפְּנֵי שֶׁרוֹב יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ שְׁמוֹתֵיֶהן כִּשְׁמוֹת גּוֹיִם!

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומים עליהם, אף על פי ששמותיהן של העדים כשמות גוים — כשירין, מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהן כשמות גוים. משמע שמכשירים אפילו בשמות שאינם שמות מובהקים של גויים!

הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעֲמָא – מִפְּנֵי שֶׁרוֹב יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ שְׁמוֹתֵיהֶן כִּשְׁמוֹת גּוֹיִם.

ומשיבים: התם [שם] הטעם הוא שונה, כדקתני טעמא [כפי ששנה במפורש מה הטעם]: מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהן כשמות גוים, ולכן יש לשער שבדקו היטב בשעת חתימה, והחותמים היו יהודים. אבל בגיטין שבארץ ישראל יש לחשוש שהיו אלה גויים ואין מכשירים אלא בשמות גויים מובהקים. זה היה נוסח אחד של הדברים.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: כִּי מַתְנִיתָא בְּעָא מִינֵּיהּ, וּפָשַׁט לֵיהּ מִמַּתְנִיתָא.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שמה ששאל ריש לקיש את ר' יוחנן היה במקרה כי מתניתא בעא מיניה [כמו בברייתא שאל אותו], ופשט ליה ממתניתא [ופתר לו את הדבר מן הברייתא] שגיטין הבאים מחוץ לארץ, אף על פי ששמות העדים החתומים כשמות גויים — כשרים.

מתני׳ הָאוֹמֵר: תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶן – יַחֲזוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

האומר לחבירו: "תן גט זה לאשתי" וכן האומר: "תן שטר שחרור זה לעבדי", אם רצה הנותן לחזור בו בשניהן לפני שיגיעו ליד האשה או העבד — יחזור, אלו דברי ר' מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּגִיטֵּי נָשִׁים אֲבָל לֹא בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, לְפִי שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו,

וחכמים אומרים: בגיטי נשים יכול לחזור בו, אבל לא בשחרורי עבדים, וטעמו של דבר: לפי שזכין (זוכים) לאדם שלא בפניו, ומשום כך מיד כשנותן את השטר לשליח כבר זכה בו השליח עבור העבד. ואין חבין לו, לאדם, אלא בפניו, וקבלת גט היא חוב לאשה, ולכן אין אדם אחר יכול לחייב אותה בקבלתו כשלא מרצונה, ואינה זוכה בגט בקבלתו של השליח.

שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ – רַשַּׁאי, וְשֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ – אֵינוֹ רַשַּׁאי.

וראיה לדבר ששחרור העבד הוא זכות לו, למרות שהעבד בזמן עבדותו נהנה מרבו ומקבל ממנו מזונות — משום שאין זכות זו של המזונות של העבד הכרחית, שאם ירצה האדון שלא לזון את עבדו — רשאי, ונמצא שבעיקר העבדות יש חוב לעבד ואין בה צד זכות. ואולם אם ירצה שלא לזון את אשתו — אינו רשאי, ולכן מצב הנישואין זכות הוא לאשה.

אָמַר לָהֶם: וַהֲרֵי הוּא פּוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא פּוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ! אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָינוֹ.

אמר להם ר' מאיר: בכל זאת חוב הוא לעבד שהוא משתחרר, והרי הוא, האדון, פוסל את עבדו מן התרומה אם היה עבד של כהן, שעד עכשיו היה מותר לו לאכול תרומה, ועכשיו הוא נאסר בכך, כשם שהוא פוסל את אשתו שהיתה ישראלית מלאכול בתרומה לאחר גירושיה! אמרו לו: הטעם שהעבד מותר בתרומה אינו מכוח זכותו למזונות אלא מפני שהוא קניינו.

גמ׳ יָתֵיב רַב הוּנָא וְרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וְיָתֵיב רַבִּי יִרְמְיָה וְקָא מְנַמְנֵם, וְיָתֵיב רַב הוּנָא וְקָאָמַר: שְׁמַע מִינָּהּ מִדְּרַבָּנַן, הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב – קָנָה.

מסופר: יתיב [ישב] רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה [לפני] ר' ירמיה, ויתיב [וישב] ר' ירמיה וקא [והיה] מנמנם ובינתיים שוחחו השניים ביניהם, ויתיב [וישב] רב הונא וקאמר [ואמר]: שמע מינה מדרבנן [למד מכאן מדברי חכמים] שאמרו שאין האדון יכול לחזור בו בשטר שחרור עבד אחר שכבר ניתן לשליח, מפני שכבר זכה השליח עבור העבד, הלכה כללית יותר: אדם סתם התופס נכסים עבור בעל חוב (מלווה) מנכסיו של הלווה, והרי זו, בודאי, זכות למלווה — קנה בכך את הנכסים עבור בעל החוב. שהרי גם כאן השליח נעשה כתופס עבור העבד את שחרורו.

אֲמַר לֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף: וַאֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים? אֲמַר לֵיהּ: אִין.

אמר ליה [לו] רב יצחק בר יוסף: האם אתה אומר כלל זה ואפילו במקום שהוא חב לאחרים, כלומר, גם במקרה שאם הוא לוקח מן החייב את מה שתופס ממנו — נמצא מחייב אחרים. כגון שהיו עוד בעלי חובות, וכשהוא תופס עבור אחד מהם, שוב אין לאחרים ממה לגבות את חובם, ונמצא שאחרים מפסידים על ידי תפיסתו זו? אמר ליה [לו]: אין [כן].

אַדְּהָכִי אִיתְעַר בְּהוּ רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי! הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים – לֹא קָנָה; וְאִם תֹּאמַר: מִשְׁנָתֵינוּ!

אדהכי איתער בהו [בינתיים התעורר בהם, בגללם] ר' ירמיה, שלא היה ישן ממש אלא מנמנם ושמע את דבריהם, ואז התעורר. אמר להו [להם]: דרדקי [ילדים, תינוקות]! הכי [כך] אמר ר' יוחנן: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים — לא קנה. ואם תאמר: משנתינו, שלכאורה מורה להיפך, שיכול לתפוס עבור העבד למרות שהוא גורם בכך הפסד לאדון!

כָּל הָאוֹמֵר ״תְּנוּ״ כְּאוֹמֵר ״זְכוּ״ דָּמֵי.

יש להבדיל: כי כל האומר "תנו לפלוני " כאומר "זכו עבורו " דמי [נחשב], וכיון שאמר "תנו שטר שחרור זה לעבד" — הרי זה כמזכה לו, ויש לו דין אחר. אבל במקום שתופס מדעת עצמו ובכך הוא חב לאחרים — אין לכך תוקף.

אָמַר רַב חִסְדָּא: הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים, בָּאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: מִי שֶׁלִּיקֵּט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר ״הֲרֵי זוֹ לִפְלוֹנִי עָנִי״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: זָכָה לוֹ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִתְּנֶנּוּ לֶעָנִי הַנִּמְצָא רִאשׁוֹן.

אמר רב חסדא: בבעיה זו של התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, באנו למחלוקת ר' אליעזר ורבנן [וחכמים]. ומהי מחלוקת זו? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שאינו עני וליקט את הפאה בין העניים, ואמר: "הרי זו, מה שליקטתי, עבור פלוני העני", ר' אליעזר אמר: זכה לו (עבורו), וחכמים אומרים: לא זכה לו, אלא יתננו, את מה שליקט, לעני הנמצא ראשון. ולכאורה, ר' אליעזר הסבור שהמלקט את הפאה עבור העני זכה לו, למרות שהוא מפסיד בכך את העניים האחרים שנמצאים בשדה, ויכלו לזכות הם בפאה זו סובר שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים — קנה. וחכמים סוברים שלא.

אֲמַר אַמֵימָר, וְאִיתֵּימָא רַב פַּפָּא:

אמר אמימר, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: