דְּאִי לָאו דְּכוּתִי חָבֵר הֲוָה, לָא מַחֲתִים לֵיהּ מִקַּמֵּיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ שְׁאָר שְׁטָרוֹת נַמִי!

אמר רב פפא, זאת אומרת, מכאן אפשר ללמוד כי עדי הגט אין חותמין זה בלא זה, כלומר, זה שלא בפני זה. ומפני שהם צריכים לחתום יחד, רואה העד היהודי שכותי הוא זה החותם עימו, ואם הניחו לחתום לפניו בוודאי יודע בו שהוא כשר, ומשום כך חתם גם הוא. אבל בשטרות אחרים שאין העדים צריכים לחתום בבת אחת, אי אפשר לסמוך על העד הכותי.

אֶלָּא אָמְרִינַן: רַוְוחָא שְׁבַק לְמַאן דְּקָשִׁישׁ מִינֵּיהּ, הָכָא נַמִי – רַוְוחָא שְׁבַק לְמַאן דְּקָשִׁישׁ מִינֵּיהּ!

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שבגט אין העדים חותמים זה בלא זה? אמר רב אשי: גזירה היא, משום האומר: "כולכם היו עדים על גט זה ". שאז צריך שכולם יחתמו יחד ואם לא יעשו כן אין הגט כשר, ומשום כך גזרו שבכל מקרה יחתמו עדי הגט יחד.

אָמַר רַב פַּפָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת: עֵדֵי הַגֵּט אֵין חוֹתְמִין זֶה בְּלֹא זֶה.

כיון שהזכרנו את ההלכה של ר' אלעזר, באים לדון בה גופא [עצמה], אמר ר' אלעזר: לא הכשירו בו, בגט אשה, אלא עד אחד כותי בלבד מתוך עדיו. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלא תנינא [שנינו] כבר דבר זה, שהרי נאמר במשנה: כל גט שיש עליו עד כותי — פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, משמע: עד אחד ולא שניים!

מַאי טַעֲמָא? אָמַר רַב אַשִׁי: גְּזֵירָה מִשּׁוּם ״כּוּלְּכֶם״.

ודוחים: אי ממתניתין [אם ממשנתנו] בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו תרי נמי [שניים בגט גם כן] כשרים, והאי דקתני חד [וזה שהוא שונה אחד] — הרי זה כדי להדגיש את ההבדל, משום שבשטרות אפילו חד נמי [אחד גם כן] לא כשר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר' אלעזר שאף בגיטין רק אחד כשר ולא יותר.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁירוּ בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד כּוּתִי בִּלְבַד. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: כָּל גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי – פָּסוּל כו׳!

ושואלים: ותרי [ושניים], שני עדים כותים, לא? והא קתני [והרי הוא שונה] במשנתנו במפורש: מעשה והביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה, והיו עדיו עדי כותים והכשיר! אמר אביי, תני [שנה] שם: לא "עדיו" אלא "עדו", שלא הכשיר רבן גמליאל את הגט אלא בחתימתו של עד כותי אחד ואכן בשנים אף הוא אינו מכשיר.

אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ תְּרֵי נַמִי, וְהַאי דְּקָתָנֵי חַד – מִשּׁוּם דְּבִשְׁטָרוֹת אֲפִילּוּ חַד נַמִי לָא. קָא מַשְׁמַע לָן.

רבא אמר: לעולם תשנה שם תרי [שניים], ואלא רבן גמליאל מיפלג פליג [חולק] על חכמים, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך יש לשנותה]: ורבן גמליאל מכשיר אפילו בשנים, ומעשה נמי [גם כן] שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה, והיו עדיו עדי כותים והכשיר.

וּתְרֵי לָא? וְהָא קָתָנֵי: מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִכְפָר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה, וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כּוּתִים וְהִכְשִׁיר! אֲמַר אַבַּיֵי, תְּנֵי: עֵדוֹ.

כל השטרות העולים בערכאות (הנעשים בבתי משפט) של גוים, אף על פי שחותמיהם גוים — כולם כשירים לכל ענין שבהלכה, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ר' שמעון אומר: אף אלו כשירין, ולא הוזכרו בבית המדרש ששטרות של גויים פסולים אלא בזמן שנעשו בהדיוט (על ידי אדם פשוט) ולא בבית משפט.

רָבָא אֲמַר: לְעוֹלָם תְּרֵי, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מִיפְלַג פָּלֵיג. וְחַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְשִׁיר בִּשְׁנַיִם, וּמַעֲשֶׂה נַמִי שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִכְפָר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה, וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כּוּתִים וְהִכְשִׁיר.

במשנה שנינו שכל השטרות שנכתבו בערכאות של גויים כשרים, ומעירים: התנא קא פסיק ותני [פוסק, קובע ושונה במשנתנו] הלכה כללית, לא שנא [שונה] הדבר במכר ולא שנא [שונה] במתנה, שבכל מקרה כשר.

מתני׳ כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם – כְּשֵׁירִים, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אֵלּוּ כְּשֵׁירִין, לֹא הוּזְכְּרוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּהֶדְיוֹט.

ויש לשאול: בשלמא [נניח] מכר, מובן הדבר, שכן כבר מכי יהיב זוזי קמייהו משעה שנתן הקונה כסף למוכר לפניהם, לפני הדיינים הגויים] הוא שקנה שנעשה הקנין, ושטרא [והשטר] ראיה בעלמא [בלבד] הוא לכך שהיה קנין, משום דאי [שאם] לא יהיב זוזי קמייהו [היה נותן את הכסף לפניהם] לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא [היו מריעים, מזיקים, לעצמם, לשמם הטוב וכותבים לו את השטר], ואם כן, השטר אינו אלא שטר ראיה הגון לקנין שנעשה כדין.

גמ׳ קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא מֶכֶר לָא שְׁנָא מַתָּנָה.

אלא מתנה במאי קא קני [במה המקבל קונה] אותה מן הנותן — לאו בהאי שטרא [האם לא בשטר זה]? ואולם האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס סתם] הוא, ששטר שנכתב על ידי גויים אין לו דין של שטר מבחינת דיני ישראל! אמר שמואל: דינא דמלכותא [דין המלכות] — דינא [דין ] הוא, ולכן לכל העניינים השייכים להעברת נכסים יש תוקף גם להלכה.

בִּשְׁלָמָא מֶכֶר – מִכִּי יָהֵיב זוּזֵי קַמַּיְיהוּ הוּא דְּקָנָה, וּשְׁטָרָא רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא, דְּאִי לָא יָהֵיב זוּזֵי קַמַּיְיהוּ, לָא הָווּ מַרְעֵי נַפְשַׁיְיהוּ וְכָתְבִין לֵיהּ שְׁטָרָא.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], תני [שנה] כך במשנתנו: לא "כל השטרות העולים בערכאות של גוים כשרים חוץ מגיטי נשים", אלא "חוץ מכגיטי נשים". שיש להבחין בין שטרות שונים: שטרות שאינם אלא לראיה — כשרים אף אם נעשו בערכאות של גויים, ואילו שטרות שהם עצמם יוצרים את המעשה המשפטי, כמו גיטי נשים — הריהם פסולים אם נעשו בערכאות של גויים.

אֶלָּא מַתָּנָה בְּמַאי קָא קָנֵי – לָאו בְּהַאי שְׁטָרָא? וְהַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא! אֲמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא.

שנינו במשנה שר' שמעון אומר: אף אלו, גיטי נשים, כשירין אם נעשו בערכאות של גויים וחתמו עליהם עדים גויים. ותוהים: והא [והרי] גויים לאו [לא] בני כריתות נינהו [הם], וכיון שאינם בכלל עניינו של גט ושל כריתות הכתובים בתורה, כיצד יכולים הם לחתום על גט?

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, תְּנֵי: חוּץ מִכְּגִיטֵּי נָשִׁים.

אמר ר' זירא: ירד (הלך) ר' שמעון לשיטתו של ר' אלעזר, שאמר עדי מסירה כרתי [כורתים, גומרים] את הגירושין, ומשום כך חתימת הגט אינה עיקרו של הגט, אלא מסירתו, ולכן אין מתחשבים בחותמיו.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אֵלּוּ כְּשֵׁירִין״ וכו׳. וְהָא לָאו בְּנֵי כְרִיתוּת נִינְהוּ!

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אבא: אף שר' אלעזר מכשיר גט בלא שני עדים, מכל מקום מודה ר' אלעזר בגט המזויף מתוכו שיש פגם בעצם העדות שבו, שהוא פסול, אף שנמסר כדין, מחשש שמא יבואו לסמוך על אותם עדים כעדי מסירה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] —

אָמַר רַבִּי זֵירָא: יָרַד רַבִּי שִׁמְעוֹן לְשִׁיטָּתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתֵי.

דאי לאו [שאם לא] שכותי חבר הוה [היה] שקיבל עליו לשמור מצוות ולדקדק בהן, לא היה אותו ישראל מחתים ליה מקמיה [אותו לפניו]. ובמקרה הזה אפשר לסמוך על עד כותי זה, למרות שסתם כותי אין סומכים עליו. ומקשים: אי הכי [אם כך] שבמקרה כזה מדובר, אם כן אפילו שאר שטרות נמי [גם כן] אפשר יהיה להכשיר, אם עד ישראל חתום בסוף!

וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא: מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר, בִּמְזוּיָּף מִתּוֹכוֹ – שֶׁפָּסוּל! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן

אלא אין הדין כך משום שאמרינן [אנו אומרים] שאין זו ראיה שהיה זה כותי חבר, ושמא חתום היהודי למטה כי רווחא שבק למאן דקשיש מיניה [רווח השאיר למי שזקן ממנו], שבשעה שחתם חשב שיחתום לפניו אדם אחר גדול ממנו, ולבסוף בא הכותי וחתם, ולכן אין לסמוך על כך, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן], בגט, אפשר לומר שרווחא שבק למאן דקשיש מיניה [רווח השאיר למי שזקן ממנו] ומדוע נכשיר במקרה כזה גט ושחרור ולא שטרות אחרים!