וְכֵן בַּגַת.

וכן בגת. וגת זו אינה רשות היחיד, שהרי כבר הוזכרה רשות היחיד, אלא ודאי הגת היא כרמלית, הרי שאסור לשתות מכרמלית בעודו עומד ברשות הרבים.

וְרָבָא אָמַר: לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״וְכֵן בַּגַת״ – לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר.

ורבא אמר: אין זו הוכחה כי "וכן בגת" לא לענין שבת הוא אלא לענין מעשר. וכן אמר רב ששת: "וכן בגת" הריהו לענין מעשר.

דִּתְנַן: שׁוֹתִין עַל הַגַּת בֵּין בְּחַמִּין וּבֵין בְּצוֹנֵן וּפָטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק מְחַיֵּיב.

וביאור הדבר: דתנן [ששנינו במשנה] שותין על הגת, כלומר מותר לשתות את היין כשעומדים בתוך הגת, בין שמוזגים אותו בחמין ובין שמוזגים אותו בצונן. ופטור מלהפריש עליו מעשר, אלו דברי ר' מאיר. כי אין חייבים להפריש מעשר אלא על אכילת קבע, אבל המשקה שלוקחים מהגת ושותים בתוך הגת עצמה אינו אלא שתיה באקראי, ופטור. ר' אליעזר בר צדוק מחייב בכל מקרה, כי לדעתו עצם מזיגת היין במים הריהי דרך שתיית קבע.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל הַחַמִּין – חַיָּיב, וְעַל הַצּוֹנֵן – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר.

וחכמים אומרים: על היין שנמזג בחמין — חייב, ועל הצונן — פטור. וטעם הדבר, מפני שמחזיר את המותר. כי היין שנמזג במים צוננים, שופכים את מותרו לגת, ונמצאת שתייתו שתיית ארעי גמורה. ואולם יין שנמזג במים חמים, אין מחזירים אותו לגת, שמא יביא להחמצת המשקה שבגת, ושתייתו היא שתיית קבע. ומה שנאמר במשנתנו "וכן בגת" הריהו לדעת ר' מאיר, ובא ללמדנו שההיתר לשתות בלא להפריש הוא רק כשראשו ורובו של השותה בגת.

מתני׳ קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וּמִן הַצִּינּוֹר מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה.

קולט (מקבל) אדם העומד ברשות הרבים את המים הנוזלים מן המזחילה (מעין מרזב) בתוך כלי, בזמן שהיא למטה מעשרה טפחים. כלומר בתחום רשות הרבים. ומן הצנור מכל מקום שותה מים, אפילו בפיו ולא רק על ידי קליטה, משום שהצינור איננו צמוד כל כך לרשות היחיד, וקצהו מגיע לרשות הרבים ממש.

גמ׳ קוֹלֵט – אִין, אֲבָל מְצָרֵף – לָא. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב נַחְמָן: הָכָא בְּמַזְחֵילָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג עָסְקִינַן, דְּכָל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג כַּגַּג דָּמֵי.

מלשון המשנה נדייק: קולט — אין [כן] כלומר, מותר לו לקלוט מרחוק, אבל מצרף כלומר לשים כלי או פיו בסמוך למזחילה — לא. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] לחילוק זה? אמר רב נחמן: הכא [כאן] במזחילה פחות משלשה טפחים סמוך לגג עסקינן [עוסקים אנו], וכלל הוא שכל פחות משלשה סמוך לגג, כגג דמי [נחשב] מדין לבוד. וגג הבית רשות היחיד הוא, נמצא שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ואסור.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמַגְבִּיהַּ יָדוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג, וְקוֹלֵט, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְצָרֵף.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: עומד אדם ברשות היחיד ומגביה ידו למעלה מעשרה טפחים עד שתהא פחות משלשה סמוך לגג, וקולט בכלי מים היורדים מגג חבירו, ובלבד שלא יצרף בפיו.

תַּנְיָא אִידָךְ: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַגְבִּיהַּ יָדוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג וִיצָרֵף, אֲבָל קוֹלֵט הוּא וְשׁוֹתֶה.

וכן תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] להבהיר את הענין מצד אחר: לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויגביה ידו למעלה מעשרה טפחים לפחות משלשה טפחים סמוך לגג ויצרף, אבל קולט הוא ושותה.

מִן הַצִּינּוֹר מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה. תָּנָא: אִם יֵשׁ בַּצִּינּוֹר אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת.

שנינו כי מן הצינור מכל מקום שותה, שהצינור ארוך ובולט החוצה מן הבית יותר משלושה טפחים. תנא [שנויה תוספתא]: אם יש בצינור עצמו רוחב ארבעה על ארבעה טפחים — אסור לעומד ברשות הרבים לצרף אליו מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות, שהרי הצינור קובע כעין רשות לעצמו.

מתני׳ בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחוּלְיָיתוֹ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים – חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ בַּשַּׁבָּת,

בור העומד ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים הרי החוליה עצמה רשות היחיד, ולכן חלון בית שעל גביו, כלומר העומד סמוך לבור ממלאין הימנו, מן הבור, בשבת שהרי הוא כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד.

אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים – חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת.

וכן אם היתה אשפה ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, כיון שדינה כרשות היחיד הרי חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת, שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד.

גמ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּסְמוּכָה – לָמָּה לִי חוּלְּיָא עֲשָׂרָה?

שואלים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] כאן? אילימא [אם תאמר] בסמוכה שהבור סמוך לכותל הבית עד שאין הפסק ארבעה טפחים באמצע, למה לי שיהא גובה חוליא של הבור עשרה טפחים? הלוא הבור מן הסתם עמוק מעשרה טפחים, והרי הוא רשות היחיד. וכיון שהוא סמוך, הרי אין רשות הרבים ממש באמצע, ומותר לשאוב ולטלטל את המים מרשות היחיד.

אָמַר רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמוּפְלֶגֶת מִן הַכּוֹתֶל אַרְבָּעָה.

אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? במקרה שהיה הבור או האשפה מופלגת מן הכותל ארבעה טפחים. ובין הכותל והבור רשות הרבים, ואין להעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. אבל אם חוליית הבור גבוהה עשרה, הרי השואב מעביר את המים שנשאבו דרך מקום הגבוה עשרה מעל רשות הרבים, והוא מקום פטור.

וְטַעְמָא – דְּאִיכָּא חוּלְּיָא עֲשָׂרָה, הָא לֵיכָּא חוּלְּיָא עֲשָׂרָה – קָא מְטַלְטֵל מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.

וטעמא דאיכא [והטעם דוקא שיש] חוליא בת עשרה טפחים, הא ליכא [הרי אם אין] חוליא עשרה נמצא קא [שהוא] מטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בִּסְמוּכָה, הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּבוֹר וְחוּלְיָיתוֹ מִצְטָרְפִין לַעֲשָׂרָה.

ור' יוחנן אמר: אין צורך בדקדוק זה אפילו תימא [תאמר] שמדובר כאן בסמוכה, אלא הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה ואין צריכים שתהא החוליה עצמה גבוהה עשרה טפחים.

״אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וכו׳״. וְלָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּנָּטֵל אַשְׁפָּה?

שנינו: אשפה גבוהה עשרה טפחים שעומדת ברשות הרבים סמוך לחלון בית — שופכים אליה מרשות היחיד. ושואלים: וכי לא חיישינן [חוששים אנו] שמא תנטל אשפה כולה או מקצתה ותיעשה רשות הרבים, ומתוך הרגל יוסיפו לשפוך לשם בשבת, ונמצא שהם שופכים לרשות הרבים?

וְהָא רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּמָבוֹי אֶחָד שֶׁצִּידּוֹ אֶחָד כָּלָה לַיָּם וְצִידּוֹ אֶחָד כָּלָה לָאַשְׁפָּה, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי וְלֹא אָמַר בּוֹ לֹא אִיסּוּר וְלֹא הֶיתֵּר.

והא [והרי] רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מעשה היה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים, נמצא שהוא סגור על ידי הים, וצידו אחד כלה לאשפה, ובא מעשה לפני רבי לשאלו האם מבוי זה דינו כמבוי סתום, ולא אמר בו לא איסור ולא היתר.

הֶיתֵּר לֹא אָמַר בּוֹ – דְּחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּנָּטֵל אַשְׁפָּה וְיַעֲלֶה הַיָּם שִׂירְטוֹן.

ומסבירים: היתר לא אמר בו דחיישינן [שחוששים אנו] שמא תנטל אשפה ונמצא ששוב אין מחיצה למבוי מצד זה, או שמא יעלה הים שירטון ותימצא רצועה של יבשה המרוחקת מן הים ולא יהו מחיצות למבוי.

אִיסּוּר לֹא אָמַר בּוֹ – דְּהָא קַיָּימִין מְחִיצּוֹת.

וכן איסור לא אמר בו באותו מבוי — דהא קיימין [שהרי עומדות] מחיצות לפי שעה, ולפי שעה בודאי הוא מותר. הרי שאנו חוששים שמא תינטל האשפה, ומדוע אין חוששים כמו כן אף במשנתנו?

לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּיָחִיד, הָא – דְּרַבִּים.

ומשיבים: לא קשיא [קשה] הא [זו] שחוששים לה — היא אשפת יחיד, שחוששים שמא יימלך אותו היחיד בדעתו ויפנה את האשפה. והא [זו] משנתנו — באשפה של רבים, ובודאי תשאר קבועה במקומה ולא יזיזוה משם.

מתני׳ אִילָן שֶׁהָיָה מֵיסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין גּוּפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – מְטַלְטְלִים תַּחְתָּיו.

אילן שהיה מיסך (סוכך) על הארץ והיו ענפיו הקיצוניים מתכופפים עד שיצרו כעין סככה סביב לגזעו, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים בקצותיו — מטלטלים תחתיו, שנעשה כל השטח שתחת האילן כמקום המוקף מחיצות, ודינו כרשות היחיד.

שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן.

אם היו שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים — לא ישב עליהן, שאין משתמשים באילן, וכל חלק האילן הגבוה משלושה טפחים מן הקרקע דינו כאילן.

גמ׳ אֲמַר רַבִּי הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ יָתֵר מִבֵּית סָאתַיִם. מַאי טַעְמָא?

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אילן זה בכל זאת אין מטלטלין בו אם היה השטח שתחתיו יתר מבית סאתים, מאי טעמא [מה טעם] האיסור?