בְּכוֹתֶל שֶׁאֵינוֹ מְשׁוּפָּע, לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה – הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב.

בכותל שאינו משופע, למעלה משלשה טפחים מן הארץ — גוללו אצלו, למטה משלשה — הופכו על הכתב.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ אֵינוֹ מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ וכו׳״. דְּבָעֵינַן הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ.

במשנה שנינו: ר' יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט — גוללו, כי לדעתו בעינן [צריכים אנו] הנחה על גבי משהו מסוים, וכל שלא נח ממש על הארץ אינו נחשב כמונח, ומותר להחזירו.

וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לְרַבָּנָן צָרִיךְ הַנָּחָה, לֵימָא כְּתַנָּאֵי אֲמָרָהּ לִשְׁמַעֲתֵיהּ?

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רבא: תוך שלשה לרבנן [לחכמים] שאין מקבלים את ההנחה ש"קלוטה (בתוך עשרה טפחים לארץ) כמי שהונחה דמי", אלא לדעתם צריך הנחה ממש, לימא כתנאי [האם נאמר כאחת מדעות התנאים] אמרה לשמעתיה [לשמועתו] ולא לדעת כל החכמים?!

אֶלָּא כּוּלָּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע, אֲבָל בְּכוֹתֶל שֶׁאֵינוֹ מְשׁוּפָּע – אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵינוֹ מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא מְלֹא הַחוּט – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.

אלא יש לדחות את ההסבר הקודם ולומר: כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא, וחיסורי מיחסרא, והכי קתני [וחסרה המשנה, וכך יש לשנותה] במה דברים אמורים — בכותל משופע, אבל בכותל שאינו משופע — אפילו פחות משלשה טפחים לארץ גוללו אצלו. שר' יהודה אומר: אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו.

מַאי טַעְמָא – דְּבָעֵינַן הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ.

מאי טעמא [מה טעם הדבר] משום דבעינן [שצריכים אנו] שחייבת להיות הנחה על גבי משהו, וכאשר אין החפץ מונח על גבי דבר ממשי, אף שהוא פחות משלושה טפחים לארץ, אינו נחשב כמונח.

מתני׳ זִיז שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן – נוֹתְנִין עָלָיו וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בַּשַּׁבָּת.

זיז (כעין אדן) שלפני חלון גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה — נותנין עליו חפצים שמוציאים מן הבית דרך החלון ונוטלין ממנו חפצים בשבת.

גמ׳ הַאי זִיז דְּמַפֵּיק לְהֵיכָא? אִילֵימָא דְּמַפֵּיק לִרְשׁוּת הָרַבִּים – לֵיחוּשׁ דִּילְמָא נָפֵיל, וְאָתֵי לְאִיתוּיֵי! אֶלָּא דְּמַפֵּיק לִרְשׁוּת הַיָּחִיד – פְּשִׁיטָא!

ב גמרא מבררים: האי [זה] הזיז דמפיק להיכא [שיוצא להיכן], אילימא דמפיק [אם תאמר שיוצא] הזיז לרשות הרבים — ליחוש דילמא נפיל, ואתי לאתויי [נחשוש שמא יפול החפץ, וישכח ויבוא להביאו], ויעבור משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. אלא תאמר דמפיק [שיוצא] הזיז לרשות היחיד, אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר!

אָמַר אַבַּיֵי: לְעוֹלָם דְּמַפֵּיק לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמַאי נוֹתְנִין עָלָיו דְּקָתָנֵי – כֵּלִים הַנִּשְׁבָּרִים.

אמר אביי: לעולם תפרש דמפיק [שיוצא] לרשות הרבים, ומאי [ומה פירוש] "נותנין עליו" דקתני [ששנינו], מדובר בכלים הנשברים, שגם אם יקרה שיפלו הרי ישברו מיד, ואין כאן איפוא חשש שמא יבוא להכניסם.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: זִיז שֶׁלִּפְנֵי הַחַלּוֹן הַיּוֹצֵא לִרְשׁוּת הָרַבִּים – נוֹתְנִין עָלָיו קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת קִיתּוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּות.

ומעירים כי תניא נמי הכי [שנינו גם כן כך בברייתא]: זיז שלפני החלון, היוצא לרשות הרבים — נותנין עליו קערות וכוסות, קיתוניות (כלי שתיה קטנים) וצלוחיות שכולם עשויים זכוכית או חרס, כפי שאמר אביי.

וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַכּוֹתֶל עַד עֲשָׂרָה הַתַּחְתּוֹנִים. וְאִם יֵשׁ זִיז אֶחָד לְמַטָּה מִמֶּנּוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וּבָעֶלְיוֹן אֵין מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ.

ומשתמש בזיז זה בכל ארכו של הכותל אם היה הזיז על כל אורך הכותל עד עשרה טפחים התחתונים, שזיז הנמצא שם אין משתמשים בו. ואם יש זיז אחד למטה ממנו, והוא למעלה מעשרה — משתמש בו לכל אורך הכותל, ובעליון אין משתמש בו אלא כנגד חלונו.

הַאי זִיז הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה מְקוֹם פְּטוּר הוּא, וַאֲפִילּוּ כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ נַמִי לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ. וְאִי אִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה – בְּכוּלֵּי הַכּוֹתֶל לִישְׁתַּמֵּשׁ!

ושואלים: האי [זה] הזיז העליון היכי דמי [כיצד הוא בדיוק], אי דלית ביה [אם שאין בו] ארבעה על ארבעה טפחים — הרי מבחינת רשויות השבת מקום פטור הוא, ואפילו כנגד חלונו נמי [גם כן] לא ישתמש. כי דוקא מפני שאין חשש איסור במקום פטור כשלעצמו, הרי כל המניח על זיז צר כזה שכמעט ודאי שהחפץ יפול מעצמו, הרי זה כאילו זרק את החפץ במישרין לארץ. ואי אית ביה [ואם יש בו] ארבעה טפחים — בכולי [בכל] אורך הכותל לישתמש [ישתמש].

אָמַר אַבַּיֵי: תַּחְתּוֹן – דְּאִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה, וְעֶלְיוֹן – לֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה, וְחַלּוֹן מַשְׁלִימָתוֹ לְאַרְבָּעָה. כְּנֶגֶד חַלּוֹן – מִשְׁתַּמֵּשׁ, דְּחוֹרֵי חַלּוֹן הוּא, דְּהַאי גִּיסָא וּדְהַאי גִּיסָא – אָסוּר.

אמר אביי: תחתון דאית ביה [שיש בו] ארבעה טפחים, ועליון לית ביה [אין בו] ארבעה כפי שנאמר תחילה. אבל אדן החלון מבפנים משלימתו לארבעה טפחים ולכן כנגד חלון — משתמש, שחורי חלון הוא, שהזיז נדון כהמשכו של החלון וכחלק ממנו, אבל דהאי גיסא ודהאי גיסא [לצד זה או לצד זה] של החלון — אסור.

מתני׳ עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.

עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל חפצים המונחים ברשות הרבים, בתוך רשות הרבים עצמה, ואין חוששים שמא ישכח ויכניסם לרשות היחיד. וכן עומד ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, ובלבד שלא יוציא ויטלטל בה ברשות הרבים עצמה חוץ מארבע אמות שהרי זה הוא איסור לעצמו.

לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכֵן לֹא יָרוֹק.

ואולם לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירוק, שהוא כמוציא את הנוזלים הללו מרשות לרשות.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶׁנִּתְלַשׁ רוּקּוֹ בְּפִיו לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, עַד שֶׁיָּרוֹק.

ר' יהודה אומר יתר על כן: אף משנתלש רוקו בפיו ונאסף רוק ממש בתוך הפה, לא יהלך ארבע אמות עד שירוק, שאם לא כן נמצא מטלטל את הרוק הצבור בפיו, והרי הוא כנושא משא.

גמ׳ מַתְנֵי לֵיהּ רַב חִינָּנָא בַּר שְׁלָמִיָּא לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲמַר לֵיהּ: שְׁבַקְתְּ רַבָּנַן וַעֲבַדְתְּ כְּרַבִּי מֵאִיר!

מתני ליה [היה משנה, מלמד, לו] רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב: לא יעמוד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים. אמר ליה [לו] רב: שבקת רבנן ועבדת [עזבת את שיטת חכמים ועשית] כר' מאיר שהוא מחמיר בכגון זה (לקמן עירובין קא,א), ואינך פוסק כסתם משנתנו?!