אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: בְּמַאי אוֹקִימְתָּא לְמַתְנִיתִין – בְּסַכָּנַת גוֹיִם, אֵימָא סֵיפָא; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ. כָּל שֶׁכֵּן דְּאַוְושָׁא מִילְּתָא.

אמר ליה [לו] אביי: במאי אוקימתא למתניתין [במה העמדת את משנתנו] בסכנת גוי, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ר' שמעון אומר: נותנן לחבירו, וחבירו לחבירו. כל שכן דאוושא מילתא [שרוגש הדבר] והכל יודעים על כך, ואימת הגזירה עליהם!

חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּסַכָּנַת גוֹיִם אֲבָל בְּסַכָּנַת לִיסְטִים – מוֹלִיכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.

ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסרה המשנה, וכך יש לשנותה]: במה דברים אמורים שמכסה — בסכנת גוים, אבל בסכנת לסטים — מוליכן פחות פחות מארבע אמות, ועל כך חלק ר' שמעון שלדעתו עדיף שיטלטלו רבים את התפילין.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ וכו׳״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עָדִיף, דְּאִי אָמְרַתְּ נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ – אַוְושָׁא מִלְּתָא דְּשַׁבָּת.

במשנה שנינו, ר' שמעון אומר: נותנן לחבירו ומחבירו לחבירו. ושואלים: במאי קמיפלגי [באיזה עקרון נחלקו]? מר [חכם זה התנא הראשון] סבר: פחות מארבע אמות על ידי אדם אחד עדיף, דאי אמרת [שאם תאמר] נותנן לחבירו וחבירו לחבירו — אוושא מילתא [רוגש, נתפרסם הדבר] של חילול שבת ויש בכך גנאי של ביטול מנוחת וקדושת היום.

וּמָר סָבַר: נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ עָדִיף, דְּאִי אָמְרַתְּ מוֹלִיכָן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – זִימְנִין דְּלָאו אַדַּעְתֵּיהּ, וְאָתֵי לְאַתוֹיֵינְהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

ומר [וחכם זה ר' שמעון] סבר: נותנן לחבירו עדיף, דאי אמרת [שאם אומר אתה] מוליכן פחות מארבע אמות — זימנין [פעמים] שלא יהא הדבר אדעתיה [על דעתו] וישכח, ומתוך שלא ידקדק בשיעור אתי לאתויינהו [יבוא להביאם] ארבע אמות ברשות הרבים בטעות, אבל כשמצויים רבים במקום וסמוכים זה לזה, לא יקרה כן.

״וְכֵן בְּנוֹ״. בְּנוֹ מַאי בָּעֵי הָתָם? דְּבֵי מְנַשֶּׁה תָּנָא: בְּשֶׁיָּלַדְתּוֹ אִמּוֹ בַּשָּׂדֶה.

שנינו: וכן בנו קטן כך נוהגים בו. ותוהים: בנו, מאי בעי התם [מה רוצה, מה הוא עושה שם בשדה], שיש להביאו בדרך זו? דבי [מבית מדרשו] של מנשה תנא [שנינו] מדובר בשילדתו אמו בשדה, ויש להעבירו לעיר.

וּמַאי אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה – דְּאַף עַל גַּב דְּקַשְׁיָא לֵיהּ יָדָא, אֲפִילּוּ הָכִי – הָא עֲדִיפָא.

ומאי [ומה משמע] מה הדקדוק בלשון אפילו הן מאה — דאף על גב דקשיא ליה ידא [שאף על פי שקשה לו מגע היד], שאין זה נוח לתינוק בטלטולו מיד ליד, אפילו הכי [כך], הא עדיפא [אופן זה עדיף] מאשר טלטולו פחות פחות מארבע אמות על ידי אדם אחד.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נוֹתֵן אָדָם חָבִית״. וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הָא דִּתְנַן: הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים?.

שנינו במשנה כי ר' יהודה אומר: נותן אדם חבית לחבירו ומחבירו לחבירו, ואפילו מעבירה מחוץ לתחום. ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אינו סובר] ר' יהודה הא [זו] ששנינו: הבהמה והכלים דינם לענין תחומים כרגלי הבעלים שבתחום, שמותר לבעליהם ללכת מותר גם להם!

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם לֵוִי סָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּמְעָרָן מֵחָבִית לְחָבִית. וְרַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מַיִם אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ.

אמר ריש לקיש משום [בשם] לוי סבא [הזקן]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במערן (בשופך אותם) את המים מחבית לחבית, ונמצא שהחבית עצמה אינה מיטלטלת מחוץ לתחום אלא המים בלבד יוצאים מן התחום. ור' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] לענין זה, שאמר: מים אין בהם ממש, שאינם חשובים לעצמם מספיק כדי לאסור העברתם מחוץ לתחום.

דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ.

וכפי דתנן [ששנינו במשנה] מחלוקת בענין זה: אם נתן אחד קמח לעיסה והשני מים, אמרו חכמים שאין מוליכים את הבצק אלא למקום ששני הבעלים רשאים ללכת אליו, ור' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש.

וּמַאי ״לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ״ – לֹא יְהַלֵּךְ מַה שֶׁבָּזוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי הַבְּעָלִים.

ומאי [מה משמע] בדברי חכמים במשנה לא תהלך זו, שלכאורה מוסבים על החבית — לא יהלך מה שבזו יותר מרגלי הבעלים.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הֵיכָא דִּבְלִיעָן בָּעִיסָּה, הֵיכָא דְּאִיתְנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? הָשְׁתָּא בַּקְּדֵירָה אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לָא בָּטְלִי, בְּעֵינַיְיהוּ בָּטְלִי? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַיִם וּמֶלַח בְּטֵלִין בָּעִיסָּה, וְאֵין בְּטֵלִין בַּקְּדֵירָה, מִפְּנֵי רוֹטְבָּהּ.

את ההסבר הזה דוחים: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו, את] ר' יהודה שמים אין בהם ממש היכא דבליען [במקום שהם מובלעים] בעיסה ואינם ניכרים לעצמם, ואולם היכא דאיתנהו בעינייהו, מי שמעת ליה [היכן שמצויים בעינם, האם שמעת אותו] אומר כן? השתא [עכשיו] הרי במים בקדירה אמר ר' יהודה מים לא בטלי [בטלים], וכיצד יתכן כי כשהם בעינייהו בטלי [בעינם יבטלו]?! דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: מים ומלח — בטלין בעיסה, שכן הם נבלעים בה ואינם ניכרים לעצמם. אבל אין בטלין בקדירה, מפני רוטבה, שבקדירה יש רוטב או מרק וניכרים בו המים והמלח.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכָא בְּחָבִית שֶׁקָּנְתָה שְׁבִיתָה, וּמַיִם שֶׁלֹּא קָנוּ שְׁבִיתָה עָסְקִינַן, דְּבָטְלָה חָבִית לְגַבֵּי מַיִם.

אלא אמר רבא שיש לדחות את הפירוש הזה, ולומר כי הכא [כאן] מדובר בחבית שקנתה שביתה בכניסת השבת במקום מסויים משום שהיתה שייכת לאדם מסויים, ומים שלא קנו שביתה עסקינן [עוסקים אנו] כגון מי מעין או נהר שאין להם שביתה במקום אחד. שבטלה חבית לגבי מים, שכיון שהחבית נועדה להחזקת המים — בטלה להם.

כְּדִתְנַן: הַמּוֹצִיא הַחַי בַּמִּטָּה – פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּטָּה טְפֵילָה לוֹ.

כדתנן [שכיוצא בכך שנינו במשנה]: המוציא בשבת מרשות לרשות את האדם החי במטה — פטור אף על הוצאת המטה, מפני שהמטה טפילה לו. והמוציא את האדם החי פטור מפני ש"החי נושא את עצמו" — שהוא מסייע מרצונו להקל את משאו מעל נושאיו, והוא כשותף להם.

הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁיעוּר בַּכְּלִי – פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, מִפְּנֵי שֶׁהַכְּלִי טָפֵל לוֹ.

וכן המוציא אוכלין פחות מכשיעור שמתחייבים על הוצאתו בתוך כלי — פטור אף על הוצאת הכלי, מפני שהכלי טפל לו. ולפי אותו עקרון נאמר גם כן שהחבית בטלה למים שבתוכה.

מְתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁיָּירָא נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ. בַּשַּׁיָּירָא – אִין, שֶׁלֹּא בַּשַּׁיָּירָא – לָא. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי תְּנַן נַמִי בְּמַתְנִיתִין – בְּשַׁיָּירָא תְּנַן.

מתיב [מקשה] רב יוסף מברייתא, ר' יהודה אומר: בשיירא החונה בבקעה שאינה מוקפת, ורוצים בני השיירה לשתות, נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו. ונדייק מכאן בשיירא — אין [כן] מותר מפני הדוחק, שלא בשיירא — לא? אלא אמר רב יוסף: כי תנן נמי במתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] בשיירא תנן [שנינו], ובשיירה הקילו חכמים, שהרי בני השיירה פעמים שאין להם מים ולהם צורך גדול במים ולא החמירו בדבר.

אַבַּיֵי אָמַר: בַּשַּׁיָּירָא – אֲפִילּוּ חָבִית שֶׁקָּנְתָה שְׁבִיתָה וּמַיִם שֶׁקָּנוּ שְׁבִיתָה. שֶׁלֹּא בַּשַּׁיָּירָא – חָבִית שֶׁקָּנְתָה שְׁבִיתָה וּמַיִם שֶׁלֹּא קָנוּ שְׁבִיתָה.

אביי אמר שאין הכרח בהסבר זה אלא אפשר לומר כי בשיירא, אפילו חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה — מותר לטלטל. ושלא בשיירא — חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה, אבל אם קנו המים שביתה — אסורים בטלטול.

רַב אַשִׁי אָמַר: הָכָא בְּחָבִית דְּהֶפְקֵר עָסְקִינַן, וּמַיִם דְּהֶפְקֵר עָסְקִינַן. וּמַאן אָמְרוּ לוֹ – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא, דְּאָמַר: חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה. וּמַאי לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי הַבְּעָלִים – לֹא יְהַלֵּכוּ אֵלּוּ יוֹתֵר מִכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּעָלִים.

רב אשי אמר: הכא [כאן] בחבית דהפקר עסקינן [עוסקים אנו], ומים של הפקר עסקינן [עוסקים אנו] וחבית ומים אלה לא קנו שביתה לעצמם, שהרי אינם שייכים לאיש. ושואלים: ומאן [ומי הם] שאמרו לו "לא תהלך יותר מרגלי הבעלים" — ר' יוחנן בן נורי היא, והוא הולך לשיטתו שאמר: חפצי הפקר קונין שביתה במקום שהיו בו עם השבת ואסור להוציאם מתחומם. ומאי [ומה] דיוק הלשון "לא תהלך זו יותר מרגלי הבעלים"? שהרי כפי שהסברנו אין להם בעלים, יש לבאר כך: לא יהלכו חבית ומים אלו יותר מכלים שיש להם בעלים ולא יצאו מתחומם כלל.

מתני׳ הָיָה קוֹרֵא בַּסֵּפֶר עַל הָאִיסְקוּפָּה, וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.

היה קורא בספר העשוי כמגילה ויושב על האיסקופה (מפתן) ונתגלגל הספר מידו בחלקו, שצד אחד מן הספר הותרה גלילתו ויצא החוצה לרשות הרבים — גוללו את הספר ומביאו אצלו.

הָיָה קוֹרֵא בְּרֹאשׁ הַגַּג וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים – הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב.

היה קורא בראש הגג, ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע הספר לעשרה טפחים מן הקרקע — גוללו אצלו. משהגיע לעשרה טפחים — משאירו כמות שהוא עד שתחשך, אבל הופכו על הכתב, שלא יהא ספר קודש מונח בגלוי ובבזיון.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵין מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִּמְלֹא מַחַט – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בָּאָרֶץ עַצְמוֹ – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ.

ר' יהודה אומר: אפילו אין הספר מסולק (מרוחק) מן הארץ אלא כמלא מחט — גוללו אצלו. ר' שמעון אומר: אפילו היה הספר בארץ עצמו — גוללו אצלו, שאין לך דבר שאיסורו רק משום שבות עומד בפני קדושת כתבי הקודש.

גמ׳ הַאי אִיסְקוּפָּה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא אִיסְקוּפָּה רְשׁוּת הַיָּחִיד, וְקַמָּהּ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא גָּזְרִינַן דִּילְמָא נָפֵיל וְאָתֵי לְאַתּוֹיֵי,

על הפסקא הראשונה שבמשנה שואלים: האי [זו] האיסקופה היכי דמי [מה היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו איסקופא שהיא רשות היחיד, וקמה [ולפניה] רשות הרבים, ולפיכך יש להבין את דברי המשנה במובנם הכללי כי לא גזרינן דילמא נפיל [גוזרים אנו שמא יפול] כל הספר מידו ואתי לאתויי [ויבוא להביאו], ונמצא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.