כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת.

כר' יוסי שאמר: נשים סומכות רשות שאף שמצות הסמיכה על הקרבנות נאמרה לגברים, בכל זאת מותר לנשים הרוצות בכך לסמוך אף הן. וכמו כן יכולות הנשים לקיים שאר מצוות שלא נתחייבו בהן.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – אִשְׁתּוֹ שֶׁל יוֹנָה הָיְתָה עוֹלָה לָרֶגֶל וְלֹא מִיחוּ בָּהּ. מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר רֶגֶל לָאו מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא? אֶלָּא: קָסָבַר רְשׁוּת, הָכָא נַמִי: רְשׁוּת.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן] שהדבר הוא כשיטת ר' יוסי, אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה בענין זה, מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שרגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא? והלוא מצות עליה לרגל ודאי קבוע לה זמן מסוים! אלא קסבר [סבור הוא] שעלתה לרגל לא כחובה אלא כרשות, הכא נמי [כאן גם כן] לענין תפילין רשות. ולכן אין להוכיח מברייתא זו כלל לגבי זמן מצות תפילין עצמה.

אֶלָּא הַאי תַּנָּא הִיא, דְּתַנְיָא: הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין – מַכְנִיסָן זוּג זוּג, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּחֲדָשׁוֹת וּמַתִּיר בַּיְּשָׁנוֹת.

אלא מי הוא אותו תנא הסבור ששבת זמן תפילין? האי תנא היא [תנא זה הוא] בעל הלכה זו דתניא [שהרי שנינו בתוספתא]: המוצא תפילין, מכניסן זוג זוג. אחד האיש ואחד האשה, אחד חדשות ואחד ישנות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אוסר בחדשות, שייתכן ואינן אלא קמיע העשויה כתפילין, ומתיר בישנות משום שבאלו יודעים אנו ודאי שהן תפילין ראויות וכשרות.

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בַּחֲדָשׁוֹת וִישָׁנוֹת, אֲבָל בָּאִשָּׁה – לָא פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינָּהּ: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת.

וכשנדקדק בתוספתא זו נמצא כי עד כאן לא שמענו שפליגי [נחלקו] ר' מאיר ור' יהודה אלא בחדשות וישנות, אבל באשה — לא פליגי [נחלקו] שמותר לה להביא את התפילין. שמע מינה [למד מכאן] שהתנא שניסח כך את המחלוקת סבור כי תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות. לפיכך יכולה אשה להניח תפילין אלו ולהכנס עמם לעיר.

וְדִילְמָא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת? לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דְּלֹא רַבִּי מֵאִיר סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי.

ומנסים לדחות: ודילמא סבר לה [ושמא סבור הוא אותו תנא] כר' יוסי, שאמר: נשים סומכות רשות ואף כאן נשים מניחות תפילין רשות? ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] כי לא ר' מאיר סבר לה [הוא] כר' יוסי, ולא ר' יהודה סבר לה [הוא] כר' יוסי כפי שנוכיח;

לֹא רַבִּי מֵאִיר סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דִּתְנַן: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ. הָא נָשִׁים – מְעַכְּבִין. וּסְתָם מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר.

לא ר' מאיר סבר לה [הוא] כר' יוסי, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשופר בראש השנה, ואף שיש מקצת איסור בתקיעה שאינה של מצוה, מכל מקום כיון שסופם להיות מחוייבים במצות תקיעה — אין מעכבים אותם לתקוע וללמוד. הא [הרי] מכאן נדייק כי נשים — מעכבין אותן מלתקוע. וסתם מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' מאיר, משמע שר' מאיר סבור שאין אשה יכולה לקבל על עצמה כרשות קיום מצוה שהזמן גרמא.

וְלֹא רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּתַנְיָא: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְסָמַךְ״ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת.

וכן לא ר' יהודה סבר לה [הוא] כר' יוסי שכן שנינו במדרש ההלכה תורת כהנים (ספרא) על הפסוק "דבר אל בני ישראל... וסמך ידו על ראש העולה" (ויקרא א, ב וד) למדו מכאן שבני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות.

וּסְתָם סִיפְרָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה.

וסתם סיפרא מני [כשיטת מי היא] כשיטת ר' יהודה היא. ולמדנו מכאן שר' יהודה סבור שאין נשים סומכות רשות. וכיון שאין ר' מאיר ור' יהודה מקבלים את שיטת ר' יוסי שנשים יכולות לקיים מצוות שאין חובתם אלא כרשות בלבד, יש להבין שהתנא המוסר בשמם שאשה מביאה תפילין סבור כי מצות תפילין נוהגת תמיד, ולכן גם הנשים חייבות בה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת – פְּסוּלוֹת, חוּטִין – כְּשֵׁרִין.

אמר ר' אלעזר: המוצא תכלת בשוק, אם מצא את התכלת בצורת לשונות שהן רצועות של צמר סרוק וצבוע — פסולות לציצית, כי דרוש שתהא עשיית פתיל התכלת לשם מצות ציצית, ושמא נצבעו הלשונות לשם נתינתן בבגד אחר. אבל אם מצא חוטין — כשרין, שמן הסתם לצורך ציצית נעשו.

מַאי שְׁנָא לְשׁוֹנוֹת – דְּאָמַר: אַדַּעֲתָא דִּגְלִימָא צָבְעִינְהוּ. חוּטִין נַמִי, נֵימָא: אַדַּעֲתָא דִּגְלִימָא טָוִינְהוּ. בִּשְׁזוּרִים.

ומקשים: מאי שנא [במה שונה] לשונות שאסרנום, שאמר: משום שחוששים ואומרים שמא אדעתא [על דעת] לעשות מהן גלימא צבעינהו [צבע אותן], ואם כן חוטין נמי, נימא: אדעתא דגלימא טוינהו [גם כן, נאמר: על דעת לעשות מהם גלימא טוה אותם] ומשיבים: מדובר כאן בחוטים שזורים, שאין דרך להשתמש בהם לאריגה.

שְׁזוּרִים נַמִי, נֵימָא: אַדַּעֲתָא דְּשִׁיפְתָּא דִּגְלִימָא עָיְיפִינְהוּ. בְּמוּפְסָקִין, דְּכוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָא טָרְחִי אֱינָשֵׁי.

ומקשים: שזורים נמי, נימא: אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו [גם כן, נאמר: על דעת להניחם בשפת הגלימה שזרם] שיהיו כקישוט לה! ומשיבים: במופסקין, שהיו חוטים שזורים אלה מופסקים וחתוכים חוטים חוטים קצרים כציצית. דכולי האי [שכל כך] ודאי לא טרחי אינשי [טורחים אנשים] בגדילי גלימה לעשותם כעין ציצית.

אָמַר רָבָא: וְכִי אָדָם טוֹרֵחַ לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ כְּמִין תְּפִילִּין? דִּתְנַן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בַּיְּשָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת – פָּטוּר.

אמר רבא: אין לסמוך על נימוק זה שאין אנשים טורחים בכך, וראיה לדבר: וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין? ובכל זאת חוששים אנו בדבר הדומה לתפילין שמא לא תפילין הן, דתנן [שכן שנינו במשנה]: במה דברים אמורים שמביא תפילין, בישנות. אבל בחדשות — פטור, שיש לחשוש שמא עשה אדם קמיע כצורת תפילין. וכן צריך לחשוש גם לדברים אחרים, שאף שיש טורח גדול בעשייתם עושים אנשים כמותם.

אָמַר רַבִּי זֵירָא לְאַהֲבָה בְּרֵיהּ, פּוֹק תְּנֵי לְהוּ: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת – פְּסוּלִין, חוּטִין מוּפְסָקִין – כְּשֵׁירִין, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ.

אמר ר' זירא לאהבה בריה [בנו]: פוק תני להו [צא שנה להם] לחכמים שמצויים בבית המדרש, שכך לשונה של ברייתא: המוצא תכלת בשוק, אם מצא לשונות — פסולין, חוטים מופסקים — כשרים. לפי שאין אדם טורח עד כדי כך, ונמצא כי אמנם זה הוא טעמה של ההלכה.

אֲמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּתָנֵי לָהּ אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כֵּיפֵי תְּלָא לָהּ? וְהָתְנַן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בַּיְּשָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת – פָּטוּר.

אמר רבא: ומשום דתני לה [ששנה אותה] להלכה זו אהבה בריה [בנו] של ר' זירא כיפי תלא [נזמים תלה] לה?! שהרי הקושי שהקשה רבא לא נתיישב בעצם לשון הברייתא. והתנן [והרי שנינו במשנה]: במה דברים אמורים — בישנות, אבל בחדשות — פטור! והיא הוכחה ברורה שיש לחשוש שמא טרח ועשה אדם דבר בדומה למכשירי מצוה.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: טָרַח וְלֹא טָרַח – תַּנָּאֵי הִיא,

אלא אמר רבא: את הסתירה בין המקורות יש ליישב באופן זה: טרח ולא טרח עד כדי כך — תנאי [מחלוקת תנאים] היא, יש סבורים שאדם טורח, כמשנה לענין תפילין. ואחרים סבורים שאינו טורח, כמו בענין תכלת.

דְּתַנְיָא: הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין – מַכְנִיסָן זוּג זוּג, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה,

דתניא [שהרי שנינו בתוספתא]: המוצא תפילין — מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה.