וּבַסַּכָּנָה מְכַסָּן וְהוֹלֵךְ לוֹ.

ובסכנה שמסוכן להמתין מחוץ לעיר — מכסן את התפילין והולך לו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה.

ר' שמעון אומר דרך אחרת להעברת התפילין: נותנן לחברו העומד במרחק של פחות מארבע אמות ממנו, וחבירו לחבירו, עד שמגיע לחצר החיצונה של העיר. וכיון שאין איסור מן התורה בטלטול פחות מארבע אמות ברשות הרבים התירו חכמים מפני קדושת התפילין.

וְכֵן בְּנוֹ – נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ אֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ: לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ.

וכן בנו אם נולד לו בשדה, שאסור לו לקחתו בשבת על ידיו, שהוא כמטלטל משא ברשות הרבים — נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו היו שם מאה בני אדם. ר' יהודה אומר: אף נותן אדם חבית לחבירו, וחבירו לחבירו, וכך יכול לטלטלה אפילו מחוץ לתחום, בתנאי שלא יעבירה אדם אחד יותר מארבע אמות. אמרו לו: לא תהלך זו החבית יותר מרגלי בעליה, שאין לטלטל את החבית הרחק יותר משמותר לבעליה ללכת.

גמ׳ זוּג אֶחָד – אִין, טְפֵי – לָא. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר.

במשנה שנינו שלוקחן זוג זוג, משמע מכאן כי זוג אחד — אין [כן] מותר, טפי [יותר] — לא. ושואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו משנה סתם] שלא כשיטת ר' מאיר? למרות הכלל שכרגיל סתם משנה ר' מאיר היא.

דְּאִי כְּרַבִּי מֵאִיר – הָאָמַר: לוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּוֹשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף. דִּתְנַן: וּלְשָׁם מוֹצִיא כָּל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ, וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּוֹשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף!

דאי [שאם] תאמר כר' מאיר היא, האמר [הרי אמר] ר' מאיר: בשעת השריפה מותר לטלטל מביתו בשבת בדרך לבישה, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ולשם לחצר הסמוכה למקום השריפה מוציא כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף.

וְהַהִיא סְתָמָא, מִמַּאי דְּרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּקָתָנֵי עֲלָהּ: לוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא, וּפוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, אֲפִילּוּ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

דרך אגב תוהים: וההיא סתמא [ואותה משנה סתם] בענין שבת ממאי [מנין] יודעים אנו שכשיטת ר' מאיר היא? דקתני עלה [שכן שנינו עליה]: לובש ומוציא, ופושט ולובש ומוציא ופושט, אפילו כל היום כולו, דברי ר' מאיר.

אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר. הָתָם – דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁוֹ – כַּחוֹל שַׁוְויֵהּ רַבָּנַן, וְהָכָא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁוֹ – כַּחוֹל שָׁווּיָהּ רַבָּנַן.

כדי לתרץ את השאלה אמר רבא: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, התם [שם] אם לובש את הבגדים כדרך מלבושו — כיום חול שוויה רבנן [עשו אותו חכמים], שהתירו ללבוש בשבת ולהוציא את המלבושים כדרך שלבוש בחול. והכא [ואף כאן] כשמניחם דרך מלבושו כיום חול שוויה רבנן [עשו אותו חכמים].

הָתָם דְּבַחוֹל כַּמָּה דְּבָעֵי לָבֵישׁ – לְעִנְיַן הַצָּלָה נַמִי שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן. הָכָא דְּבַחוֹל נַמִי, זוּג אֶחָד – אִין, טְפֵי – לָא, לְעִנְיַן הַצָּלָה נַמִי: זוּג אֶחָד – אִין, טְפֵי לָא.

ולכן, התם [שם] שביום חול כמה בגדים דבעי לביש [שרוצה הוא לובש], לענין הצלה נמי שרו ליה רבנן [גם כן התירו לו חכמים] ללבוש כמה בגדים שירצה. הכא [כאן] בתפילין שביום חול נמי [גם כן], זוג אחד — אין [כן] הוא מניח, טפי [יותר] — לא. לענין הצלה נמי [גם כן] זוג אחד — אין [כן] התירו לו, טפי [יותר] — לא.

״רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁנַיִם שְׁנַיִם״. מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא – זוּג אֶחָד – אִין, טְפֵי – לָא.

שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: שנים שנים. ותוהים: מאי קסבר [מה הוא סבור], ומה טעמו בהלכה זו? אי קסבר [אם הוא סבור] כי שבת זמן הנחת תפילין הוא, ומותר (או חובה) להניח תפילין בשבת, אם כן זוג אחד — אין [כן], טפי [יותר] — לא, שאין להניח יותר מזוג אחד, והמוסיף עליהן — עובר משום "בל תוסיף".

וְאִי קָסָבַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא, וּמִשּׁוּם הַצָּלָה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן – אֲפִילּוּ טְפֵי נַמִי!

ואי קסבר [ואם הוא סבור] שבת לאו [לא] זמן הנחת תפילין הוא, ומשום הצלה דרך מלבוש שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים], אם כן, אפילו טפי [יותר] מכרגיל נמי [גם כן] ילבש, שיניח כל הזוגות שיכול ללבוש, ולאו דוקא שנים!

לְעוֹלָם קָסָבַר: שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא, וְכִי שָׁרוּ רַבָּנַן לְעִנְיַן הַצָּלָה – דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ בִּמְקוֹם תְּפִילִּין.

ומשיבים: לעולם קסבר [תפרש שסבור הוא] שבת לאו [לא] זמן הנחת תפילין הוא, וכי שרו [וכאשר התירו] חכמים לענין הצלה — הרי זה דרך מלבוש במקום תפילין, אבל אין לקשור תפילין במקום שאינו מקום הנחתם, שאין זו דרך לבישתן אלא משא בלבד.

אִי הָכִי, זוּג אֶחָד נַמִי – אִין, טְפֵי – לָא! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְפִילִּין.

ומקשים: אי הכי [אם כן] זוג אחד נמי [גם כן] — אין [כן] מותר, טפי [יותר] — לא, שהרי זוג שני מניח כבר שלא במקומו! אמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין. ומשום כך, הנותן שני בתי תפילין בראשו — הריהו מניחם כדרך לבישתם.

הָנִיחָא דְּרֹאשׁ, דְּיַד מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: הניחא [נניח] בשל ראש שיש בו מקום לשני בתים, ואולם תפילין של יד מאי איכא למימר [מה יש לומר] ולהסביר כיצד מניח שני בתים?

כִּדְרַב הוּנָא; דְּאָמַר רַב הוּנָא: פְּעָמִים שֶׁאָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה וַחֲבִילָתוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמְסַלְּקָן מֵרֹאשׁוֹ וְקוֹשְׁרָן בִּזְרוֹעוֹ.

ומשיבים שאף כשמניח שני בתים על ידיו הרי זו כדרך לבישתן, כפי שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו, וכדי שלא תמעך את התפילין, הרי הוא מסלקן מראשו וקושרן בזרועו. משמע שיש בזרוע מקום גם עבור בית תפילין נוסף!

אֵימַר דְּאָמַר רַב הוּנָא שֶׁלֹּא יִנְהַג בָּהֶן דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, רָאוּי מִי אָמַר?

ודוחים: אימר [אמור] שאמר רב הונא שרשאי להסיר את התפילין מראשו ולקושרן לפי שעה על זרועו, רק כדי שלא ינהג בהן דרך בזיון, שלא יהיו מונחים תחת החבילה. ואולם שהמקום ראוי לתפילין מי [האם] אמר, וכי אפשר להוכיח מכאן שראוי לכתחילה להניח ביד עוד בית?

אֶלָּא כִּדְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ שֶׁרָאוּי לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְפִילִּין. הָכָא נַמִי: מָקוֹם יֵשׁ בַּיָּד שֶׁרָאוּי לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְפִילִּין.

אלא יש לומר כי כשם שאמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי בתי תפילין. הכא נמי [כאן גם כן] מקום יש ביד שראוי להניח בו שתי בתי תפילין.

תָּנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: ״עַל יָדֶךָ״ – זוֹ קִיבּוֹרֶת, ״בֵּין עֵינֶיךָ״ – זוֹ קָדְקֹד. הֵיכָא? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: מָקוֹם שֶׁמּוֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס.

מעירים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה מה שנאמר "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך" (דברים ו, ח) "על ידך" — זו קיבורת מקום השריר שביד, "בין עיניך" — זו קדקד. ושאלו: היכא [היכן] הוא המקום המדויק בקדקד? אמרי דבי [אמרו מבית מדרשו] של ר' ינאי: מדובר במקום שמוחו של תינוק רופס (רך) בימיו הראשונים, הוא המקום שיש להניח עליו תפילין.

לֵימָא בִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק קָמִיפַּלְגִי; דְּתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל אִית לֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק!

ושואלים: לימא [האם לומר] בדרב שמואל בר רב יצחק קמיפלגי [נחלקו] התנאים במשנה, שתנא קמא לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת רב שמואל בר רב יצחק, שיש מקום בראש לשני זוגות תפילין, ורבן גמליאל אית ליה [יש לו, מקבל] שיטת רב שמואל בר רב יצחק, ולכן מתיר לקחת שני זוגות?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. וְהָכָא בְּ״שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין״ קָמִיפַּלְגִי. דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא,

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [הכול יש להם, מקבלים] את שיטת רב שמואל בר רב יצחק, והכא [וכאן] המחלוקת היא בשאלה אם שבת זמן תפילין הוא; שתנא קמא סבר [סבור]: שבת זמן תפילין הוא, ויום השבת יום ראוי להנחת תפילין. ולכן אף שהותר בהנחת זוג אחד, אסור להוסיף על המצוה ולהניח זוג אחר. ואם הניח, אינו אלא כמשאוי ואסור.

וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא.

ורבן גמליאל סבר [סבור]: שבת לאו [לא] זמן תפילין הוא, ויכול ללבוש יותר מזוג אחד, שהרי אין היום ראוי כלל להנחת תפילין, ואין בכך משום תוספת על המצוה בתורה ולענין הצלה החשיבוהו כתכשיט וביותר משני זוגות שוב אינו נחשב כתכשיט.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא. וְהָכָא בְּ״מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה״ קָמִיפַּלְגִי. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: לָצֵאת בָּעֵי כַּוָּונָה,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר להסביר את טעמי המחלוקת כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] שבת זמן תפילין הוא, והכא [וכאן] בשאלה אם מצות צריכות כוונה קמיפלגי [נחלקו]. כיצד: תנא קמא סבר כי לצאת ידי חובת המצוה בעי [צריך] כוונה ואם אינו מתכוון אין כאן מצווה כלל ואינו אלא מטלטל משא סתם. ואם מתכוון לצאת ידי חובה, הרי משום "בל תוסיף" אסור לו להניח יותר מזוג אחד, ואם הניח אינו אלא כמשא.

וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: לָא בָּעֵי כַּוָּונָה.

ורבן גמליאל סבר: לא בעי [צריך] כוונה כדי לצאת ידי חובה, ואם מניח שני זוגות תפילין — יצא ידי חובתו באחד מהם, אבל אינו עובר משום "בל תוסיף", כי לשם כך יש צורך שיתכוון במפורש לקיים מצוה נוספת על ידי תוספת השני.