גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָּה חֲמִשָּׁה אֵין מִצְטָרְפִין, עַד שֶׁיְּהֵא אוֹ כּוּלּוֹ בְּגִידּוּד אוֹ כּוּלּוֹ בִּמְחִיצָה.

גידוד חמשה כלומר, הבדל גובה של חמישה טפחים שבין שני מקומות, שהאחד צר מחבירו וניכרים מחיצותיו בתוכו, והוסיפו לו עוד מחיצה חמשה טפחים — אין מצטרפין לעשרה טפחים, להיות נדון כרשות לעצמה עד שיהא גובה עשרה טפחים או כולו בגידוד או כולו במחיצה.

מֵיתִיבִי: שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הַתַּחְתּוֹנָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָּה חֲמִשָּׁה – מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוֹת מִכָּאן – מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם!

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: שתי חצירות זו למעלה מזו ועליונה גבוהה מן התחתונה עשרה טפחים, או שיש בה גידוד חמשה ומחיצה חמשה — הרי הן נחשבות מובדלות זו מזו, ומערבין שנים בכל חצר לחוד, ואין מערבין אחד. ואם היה הגובה פחות מכאן — מערבין אחד, ואין מערבין שנים!

אָמַר (רַב:) מוֹדֶה רַב חִסְדָּא בַּתַּחְתּוֹנָה, הוֹאִיל וְרוֹאֶה פְּנֵי עֲשָׂרָה. אִי הָכִי, תַּחְתּוֹנָה תְּעָרֵב שְׁנַיִם וְלֹא תְּעָרֵב אֶחָד, עֶלְיוֹנָה לֹא תְּעָרֵב לֹא אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם!

אמר רב: מודה רב חסדא בחצר התחתונה, הואיל ורואה פני עשרה, שהרי מצידה יש מחיצה גמורה של עשרה טפחים. ומקשים: אי הכי [אם כך], הרי לשיטה זו נאמר: תחתונה שמבחינתה יש מחיצה ניכרת — תערב שנים (לבדה) ולא תערב אחד, עליונה — לא תערב לא אחד ולא שנים, שהרי איננה יכולה לערב לעצמה, שכן היא פרוצה לתחתונה. ואף לא לערב יחד, שהתחתונה מובדלת ממנה.

אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֶלְיוֹנָה מְגוּפֶּפֶת עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת.

אמר רבה בר עולא: כגון שהיתה חצר עליונה מגופפת במחיצה גמורה עד עשר אמות, ובאותן עשר אמות שהן כעין פתח, מצוי אותו גידוד בן חמישה טפחים שהשלים את גובה המחיצה לעשרה טפחים. ולכן לגבי העליונה נחשב הדבר כמחיצה שיש בה פתח, וכל אחת מערבת לעצמה ומותרת.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: פָּחוֹת מִכָּאן – מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. אִי בָּעְיָא – חַד תְּעָרֵב, אִי בָּעְיָא – תְּרֵי תְּעָרֵב!

ומקשים: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סוף אותה ברייתא]: פחות מכאן — מערבין אחד ואין מערבין שנים, והרי לפי ההסבר שאמרנו שיש מחיצה גבוהה עשרה בין החצירות ובאמצעה כעין פתח, במקרה זה אי בעיא [אם תרצה] — חד [אחד] תערב, אי בעיא [אם תרצה] — תרי [שנים] תערב, כדין שתי חצירות שיש פתח ביניהן!

אָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא: כְּגוֹן שֶׁנִּפְרְצָה הַתַּחְתּוֹנָה בִּמְלוֹאָה לָעֶלְיוֹנָה.

אמר רבה בריה [בנו] של רבא: כגון שנפרצה החצר התחתונה במלואה לעליונה, שאותן עשר אמות פתוחות הן כל מלוא רוחבה של החצר התחתונה, ולכן לגבי אותה חצר הריהי פרוצה במלואה לחצר האחרת, ולכן התחתונה אסורה.

אִי הָכִי, תַּחְתּוֹנָה – חַד תְּעָרֵב תְּרֵי לֹא תְּעָרֵב. עֶלְיוֹנָה, אִי בָּעְיָא – תְּרֵי תְּעָרֵב, אִי בָּעְיָא – חַד תְּעָרֵב!

ומקשים: אי הכי [אם כך], החצר התחתונה, עירוב חד [אחד] תערב ביחד עם העליונה, תרי [שנים] לא תערב שאינה יכולה לערב לעצמה, עליונה אי בעיא [אם תרצה] — תרי [שנים] תערב, אי בעיא [אם תרצה] — חד [אחד] תערב.

אִין הָכִי נַמִי. וְכִי קָתָנֵי: ״פָּחוֹת מִכָּאן מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם״ – אַתַּחְתּוֹנָה.

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] הדין. וכי קתני [וכאשר שנינו] "פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים" יש להבין שדבר זה לא לשתי החצירות נאמר, אלא על החצר התחתונה בלבד נאמר.

דָּרַשׁ מָרֵימָר: גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָּה חֲמִשָּׁה מִצְטָרְפִין. אַשְׁכַּחֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בִּמְחִיצָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא. וְהִלְכְתָא: גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָּה חֲמִשָּׁה – מִצְטָרְפִין.

דרש מרימר: גידוד חמשה ומחיצה חמשה מעליו — מצטרפין. אשכחיה [מצא אותו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, אמר ליה [לו]: תני מר מידי [האם שנה אדוני משהו] במחיצה כגון זו להתיר או לאסור? אמר ליה [לו]: לא. והלכתא [והלכה] נפסקה בדבר: גידוד חמשה ומחיצה חמשה — מצטרפין.

בָּעֵי רַב הוֹשַׁעֲיָא: דִּיּוּרִין הַבָּאִין בַּשַּׁבָּת מַהוּ שֶׁיַּאַסְרוּ?

בעי [שאל] רב הושעיא: דיורין הבאין בשבת, כלומר שנוספו בשבת במקום. כגון שנהרסו מחיצות שבין שני חצירות ונחשב כאילו נוספו לפתע דיירים חדשים, ואילו היו מבעוד יום היו אוסרים, מהו שיאסרו בתוך יום השבת?

אָמַר רַב חִסְדָּא: תָּא שְׁמַע, חָצֵר גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְרְצָה לִקְטַנָּה – הַגְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וְהַקְּטָנָה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה. אֲמַר רַבָּה: אֵימַר מִבְּעוֹד יוֹם נִפְרְצָה.

אמר רב חסדא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ששנינו: חצר גדולה שנפרצה לקטנה — הגדולה מותרת, והקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. משמע שגם אם נפרצה בשבת עצמה, נאסרת החצר הקטנה. אמר רבה: אימר [אמור] שמבעוד יום נפרצה, אבל אם אירע דבר זה בשבת אין אוסרים.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לָא תֵּימָא מָר ״אֵימַר״ אֶלָּא ״וַדַּאי מִבְּעוֹד יוֹם נִפְרְצָה״. דְּהָא מָר הוּא דַּאֲמַר: בְּעַי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא, וּבְעַי מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: עֵירֵב דֶּרֶךְ הַפֶּתַח וְנִסְתַּם הַפֶּתַח, עֵירֵב דֶּרֶךְ חַלּוֹן וְנִסְתַּם הַחַלּוֹן, מַהוּ? וְאָמַר לִי: שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהוּתְּרָה – הוּתְּרָה.

אמר ליה [לו] אביי: לא תימא מר "אימר" [אל תאמר אדוני "אמור"] שמשמעו: שמא כך יש לפרש, אלא פירוש זה הוא שודאי מבעוד יום נפרצה. דהא מר [שהרי אדוני] הוא שאמר בעי מיניה [שאלתי ממנו, מאת] רב הונא ובעי מיניה [ושאלתי ממנו, מאת] רב יהודה: עירב דרך הפתח, ונסתם הפתח בשבת. עירב דרך חלון, ונסתם החלון בשבת, מהו לטלטל ביניהם דרך חריצים שנשארו? ואמר לי: שבת, כיון שהותרה — הותרה. ולפי עקרון זה פריצת מחיצה ביום השבת, אף שמוסיפה דיורים — אין לאסור מה שהותר כבר עם כניסת השבת.

אִתְּמַר, כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת שֶׁנָּפַל, רַב אָמַר: אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת,

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר כותל שבין שתי חצירות שלא עירבו ביניהן שנפל בשבת, רב אמר: אין מטלטלין בו בכל השטח כולו אלא בארבע אמות, ששתי החצירות אוסרות זו על זו, משום שלא עירבו יחד. ולא קבל רב את השיטה ששבת כיון שהותרה הותרה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר:

ושמואל אמר: