תָּא שְׁמַע: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, כֹּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים – לַמִּרְפֶּסֶת, פָּחוֹת מִכָּאן – לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהָיוּ אֵלּוּ שֶׁל רַבִּים וְאֵלּוּ שֶׁל רַבִּים, וְעֵירְבוּ אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן, אוֹ שֶׁל יְחִידִים שֶׁאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה בענין זה, ששנינו: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו, כל דבר שגבוה עשרה טפחים — שייך לענין שימוש בו בשבת למרפסת. פחות מכאן — לחצר. במה דברים אמורים שאסורים בני החצר בטלטול למרפסת ולהיפך — שהיו אלו בחצר של רבים, ואלו במרפסת של רבים, ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן. או שהיו החצר והמרפסת של יחידים שאין צריכים לערב בינם לבין עצמם.

אֲבָל הָיוּ שֶׁל רַבִּים, וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ – גַּג וְחָצֵר וְאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת כּוּלָּן רְשׁוּת אַחַת הֵן.

אבל היו החצר והמרפסת של רבים, ושכחו ולא עירבו בתוך חצרם או בתוך המרפסת שלהם — הרי גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן, ומותר לטלטל את הכלים ששבתו בתוכם בין כולן.

טַעְמָא – דְּלֹא עֵירְבוּ, הָא עֵירְבוּ – לֹא! הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא.

ומלשון זו נדייק: טעמא [הטעם, דוקא] כשלא עירבו, הא [הרי] אם עירבו — לא, וסיוע בכך לדברי רב וקשה לשמואל! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת רבנן [חכמים] היא, שלדעתם הגגות והחצירות רשות אחת הם, ולא כשיטת ר' שמעון.

דַּיְקָא נַמִי, דְּלָא קָתָנֵי קַרְפֵּף וּמָבוֹי, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] כך, שכן לא קתני [שנינו] שם בין הדוגמאות גם קרפף ומבוי כשיטת ר' שמעון, אלא רק בגג וחצר, וכדברי חכמים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן היא ההבנה הנכונה.

תָּא שְׁמַע: חָמֵשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לַמָּבוֹי, וְשָׁכְחוּ כּוּלָּם וְלֹא עֵירְבוּ – אָסוּר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא מֵחָצֵר לַמָבוֹי, וּמִן הַמָּבוֹי לֶחָצֵר. וְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בֶּחָצֵר – מוּתָּר לְטַלְטְלָן בֶּחָצֵר, וּבַמָּבוֹי – אָסוּר.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה אחרת לענין זה ממה ששנינו: חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, ושכחו כולם ולא עירבו — אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי, ומן המבוי לחצר. ואילו כלים ששבתו בחצר — מותר לטלטלן בחצר, אבל במבוי אסור.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁהֵן שֶׁל רַבִּים וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, גַּג וְחָצֵר וְאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת וְקַרְפֵּף וּמָבוֹי – כּוּלָּן רְשׁוּת אַחַת הֵן.

ור' שמעון מתיר. שהיה ר' שמעון אומר: כל זמן שהחצירות של רבים, ושכחו ולא עירבו, הרי גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי — כולן רשות אחת הן, שהרי כולם רשות היחיד מבחינת הגדרת הרשויות, ומותר לטלטל מזו לזו.

טַעְמָא – דְּלֹא עֵירְבוּ, הָא עֵירְבוּ – לֹא! מַאי לֹא עֵירְבוּ – לֹא עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, הָא חָצֵר וּבָתִּים – עֵירְבוּ.

ונדייק: טעמא [הטעם, דוקא] שלא עירבו, הא [הרי] אם עירבו — לא, וקשה לשמואל! ומשיבים: מאי [מה משמע] "לא עירבו" — יש להבין: לא עירבו חצירות בהדי הדדי [זו עם זו], ואולם הא [הרי] חצר ובתים שבתוכה — עירבו, ובכל זאת מותר לטלטל, וכשמואל.

וְהָא ״לֹא עֵירְבוּ״ קָתָנֵי! מַאי לֹא עֵירְבוּ – לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ.

ומקשים: והא [והרי] "לא עירבו" קתני [שנינו], משמע שלא עירבו כלל, ולא שעירבו במקצת! ודוחים: מאי [מה פירוש] "לא עירבו" — הכוונה: שלא נשתתפו, שלא עשו החצירות הפונות למבוי עירוב במבוי.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ; לְדִידִי לָא שְׁנָא עֵירְבוּ וְלָא שְׁנָא לֹא עֵירְבוּ, אֶלָּא לְדִידְכוּ – אוֹדוּ לִי מִיהַת דְּהֵיכָא דְּלֹא עֵירְבוּ רְשׁוּת אַחַת הִיא.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: ר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם] ולא מיצה את כל אפשרויות ההיתר כשיטת עצמו, וכך יש להבין את דבריו בהשלמתם: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] לא שנא [שונה] כשעירבו, לא שנא [שונה] כשלא עירבו. אלא לדידכו [לעצמכם, לשיטתכם], אודו [הודו] לי מיהת דהיכא [לפחות היכן, במקרה] כשלא עירבו רשות אחת היא.

וְאָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: לֹא, שְׁתֵּי רְשׁוּיּוֹת הֵן.

ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: לא, שאף על פי שמסכימים אנו לדבריך בגג, חצר, אכסדרא ומרפסת — בקרפף ומבוי איננו מסכימים, אלא שתי רשויות הן ואסורות בטלטול מכאן לכאן.

אָמַר מָר: וּבַמָּבוֹי אָסוּר. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ – אֵין מְטַלְטְלִין אֶלָּא בְּאַרְבַּע אמות! אֵימָא: וְלַמָּבוֹי אָסוּר.

אמר מר [החכם]: בקטע הקודם נאמר שכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בחצר ובמבוי אסור. ושואלים: לימא [האם נאמר] שדבר זה מסייע ליה [לו] לשיטתו של ר' זירא אמר רב, שאמר ר' זירא אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו — אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. ודוחים, אימא [אמור]: למבוי — אסור לטלטל מן החצר, אבל חפצים שבמבוי עצמו — מותר.

הַיְינוּ רֵישָׁא! מִשְׁנָה יְתֵירָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְעֵירְבוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלֹא עֵירְבוּ – מוֹדוּ לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: אם כן, היינו רישא [הרי זו ההתחלה עצמה] ואין זה מתקבל על הדעת שיחזור וישנה אותם דברים! ומשיבים: משנה יתירא איצטריכא ליה [הוצרכה לו] שאם לא כן, מהו דתימא [שתאמר] כך: כי פליגי רבנן עליה [כאשר נחלקו חכמים עליו] על ר' שמעון — הני מילי היכא [דברים אלה נאמרו במקום] שעירבו, אבל היכא [במקום] שלא עירבו — מודו ליה [מודים לו] שהכל רשות אחת ומותר לטלטל, קא משמע לן [השמיע לנו] שאינם מודים לו כלל, ולמבוי אסור לטלטל אפילו כשלא עירבו.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי:

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: