רַב אַשִׁי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁרְצָפוֹ בִּלְחָיַיִם פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה, בְּמֶשֶׁךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.

רב אשי אמר: לדברי ר' יוחנן, בין לחיים כשר ולדבריו מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים היא כגון שרצפו בלחיים המצויים בפחות פחות מארבעה טפחים זו מזו ובמשך כלומר באורך ארבע אמות.

לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר ״אָמְרִינַן לָבוּד״ – הֲוָה לֵיהּ מָבוֹי, וְצָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ. וּלְרַבָּנַן דְּאָמְרִי לָא אָמְרִינַן לָבוּד – לֹא צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

לרבן שמעון בן גמליאל שאמר שבפחות מארבעה טפחים אמרינן [אומרים אנו] דין לבוד, הוה ליה [הריהו] מבוי לעצמו. שהרי כל זה נחשב כלחי אחד, וצריך לחי אחר להתירו. ואילו לרבנן דאמרי: לא אמרינן [לחכמים שאומרים: אין אנו אומרים] בכגון זה לבוד — לא צריך לחי אחר להתירו.

וּלְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֶהֱוֵי כְּנִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים!

ומקשים: ולשיטת רבן שמעון בן גמליאל לשם מה דרוש לחי נוסף כדי להכשירו, להוי [שיהיה] כאילו היה הלחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים שמותר בטלטול, שהרי מבחוץ רואים שלחי הוא זה ואינו חלק מן הבנין!

מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, הָא כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים – אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי.

ועונים: מידי [והרי הדבר] הוא טעמא [הטעם] אלא לר' יוחנן הא כי אתא [הרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן : לחי הנראה מבחוץ כבולט ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי.

אִיתְּמַר; נִרְאֶה מִבִּפְנִים וְשָׁוֶה מִבַּחוּץ – נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים, רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. חַד אָמַר: נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי.

איתמר [נאמר] שבבעיה זו דנו חכמים: נראה מבפנים שהוא לחי, שהוא בולט מעובי הכותל ושוה מבחוץ — נידון משום לחי לדעת הכל. אולם אם היה נראה מבחוץ שהוא לחי ושוה מבפנים נחלקו בכך ר' חייא ור' שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא), חד [אחד] מהם אמר: נידון משום לחי, וחד [ואחד] מהם אמר: אינו נידון משום לחי.

תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי חִיָּיא הוּא דְּאָמַר ״נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי״, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: כּוֹתֶל שֶׁצִּידּוֹ אֶחָד כָּנוּס מֵחֲבֵירוֹ, בֵּין שֶׁנִּרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים, וּבֵין שֶׁנִּרְאֶה מִבִּפְנִים וְשָׁוֶה מִבַּחוּץ – נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי, תִּסְתַּיֵּים.

וכיון שלא נמסר מי מן החכמים אמר דבר אחד ומיהו בעל הדעה האחרת, רוצים לברר: תסתיים [תוגדר] כי ר' חייא הוא שאמר "נידון משום לחי", דתני [שכן שנה] ר' חייא: כותל שצידו אחד כנוס מחבירו, בין שנראה השוני מבחוץ ושוה מבפנים, ובין שנראה השוני מבפנים ושוה מבחוץ — נידון משום לחי, ואם כן מצאנו שר' חייא הוא בעל דעה זו, ותסתיים [תוגדר] בעייתנו בדבר זהותו של המתיר. ומקשים: וכי ראיה היא זו?

וְרַבִּי יוֹחָנָן מִי לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ הָא?! אֶלָּא: שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְלֹא סָבַר לָהּ, רַבִּי חִיָּיא נַמִי, לֹא סָבַר לָהּ!

וכי ר' יוחנן האומר שאינו נדון כלחי מי לא שמיע ליה הא [האם לא שמע זאת, את ההלכה הזו]?! שהרי היתה התוספתא ידועה לרבים, אלא ודאי שמיע ליה [שמע אותה] ולא סבר לה [אותה], אם כן אולי ר' חייא נמי [גם כן] לא סבר לה [אותה], ואף שהיא במשנתו של ר' חייא שמא הוא עצמו לא סבר כן!

הַאי מַאי?! בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לֹא סָבַר לָהּ – מִשּׁוּם הָכִי לָא תָּנֵי לָהּ, אֶלָּא רַבִּי חִיָּיא – אִי אִיתָא דְּלֹא סָבַר לָהּ, לָמָּה לֵיהּ לְמִיתְנָא?

את הקושיה הזו דוחים: האי מאי?! [זה מהו] כלומר; מה טיבה של קושיה זו?! בשלמא [נניח] ר' יוחנן לא סבר לה [אותה] — משום הכי [כך] לא תני לה [שנה אותה] ודעתו שאף שהיא מצויה כבר לפניו בתוספתא — אינה מחייבת להלכה, אלא ר' חייא — אי איתא דלא סבר לה, למה ליה למיתנא [אם יש אמת בכך שלא סבר אותה, למה לו לשנותה]? ואם סבר שאינה כהלכה לא היה לו להכניסה בקובץ שהוא עצמו ערך. ואם שנאה, פירושו של דבר שאכן כך סבר.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים – נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. אָמַר רַבָּה: וּמוֹתְבִינַן אַשְׁמַעְתִּין ״חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה לִגְדוֹלָה – גְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וּקְטַנָּה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה״. וְאִם אִיתָא, קְטַנָּה נַמִי תִּשְׁתְּרִי בְּנִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים!

אמר רבה בר רב הונא: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי, אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו עצמנו על ההלכה שלנו] שאמרו חכמים: חצר קטנה שנפרצה לגדולה — גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. והרי בחצר הקטנה נפרץ צד אחד של הגדר בכל אורכה ואין ניכרת עוד כל מחיצה לחצר זו, ואילו מבחוץ מצד החצר הגדולה, כיון שנשארו שרידי הכותל בחצר הגדולה ניכר שיש כאן מחיצה. אולם ואם איתא [ואם יש, אם נקבל] את ההנחה שנראה מבחוץ נחשב כמחיצה, אם כן קטנה נמי תשתרי [גם כן תותר] על ידי היות המחיצה שלה נראה מבחוץ אף על פי ששוה מבפנים.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּנִכְנָסִין כּוֹתְלֵי קְטַנָּה לִגְדוֹלָה.

אמר ר' זירא שכאן מדובר במקרה מיוחד — בנכנסין כותלי קטנה לגדולה כלומר; מחיצות החצר הקטנה לא היו בקו אחד עם כל מחיצתה של הגדולה, אלא החצר הקטנה נכנסת לתוך הגדולה ואף כשמסתכלים מצד החצר הגדולה רואים שאין שרידי מחיצת החצר הגדולה המשך אחד לפירצת החצר הקטנה.

וְלֵימָא ״לָבוּד״ וְתִשְׁתְרִי!

ומקשים עוד: ולימא [ושיאמר] לבוד ותשתרי [ותותר], שמשום דין לבוד נחשוב כאילו נמתח כותל כלשהו בין הכתלים הבולטים מן החצר הקטנה אל מחיצות החצר הגדולה ויותרו משום לחי הנראה מבחוץ!

וְכִי תֵּימָא דְּמַפְלְגִי טוּבָא – וְהָא תָּנֵי רַב אַדָּא בַּר אֲבִימִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: קְטַנָּה בְּעֶשֶׂר, גְּדוֹלָה בְּאַחַת עֶשְׂרֵה!

וכי תימא דמפלגי טובא [ואם תאמר שהם מופלגים, רחוקים ביותר] שיש מרחק גדול בין מחיצות החצר ובין ראשי מחיצות החצר הקטנה יותר מכדי שאפשר לומר לבוד? והא תני [והרי שנה] רב אדא בי אבימי קמיה [לפני] ר' חנינא: חצר קטנה שאמרו, אפילו בעשר אמות. גדולה, משמעה אף באחת עשרה אמות! אם כן דין זה קיים גם כאשר ההבדל שבין החצרות הוא אמה אחת שהיא ששה טפחים בלבד, ואם נחלקים לשני צדי פירצת החצר הקטנה נמצא שיש רק שלשה טפחים עד למחיצה הגדולה, ובכגון זה ודאי קיים דין לבוד.

אָמַר רָבִינָא: בְּמוּפְלָגִין מִכּוֹתֶל זֶה בִּשְׁנַיִם, וּמִכּוֹתֶל זֶה בְּאַרְבָּעָה.

אמר רבינא שיש לומר במקרה זה: שהיו מופלגין כותלי הקטנה מכותל זה בשנים (שני טפחים) ומכותל זה בארבעה טפחים ולכך אין כאן דין לבוד, ומקשים: ועדיין

וְלֵימָא לָבוּד מֵרוּחַ אַחַת, וְתִשְׁתְּרִי!

ולימא [ושיאמר] לבוד מרוח אחת (מצד אחד), ותשתרי [ושתותר] החצר. שאם מצד אחד המרחק פחות משלשה טפחים, נאמר בצד זה לבוד, ותעשה כעין לחי מבחוץ מצד אחד ותתיר את החצר.