רְשׁוּת לְעַצְמוֹ, בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל – נִיחָא, אֶלָּא לְרַב – קַשְׁיָא!

רשות לעצמו משמע מכאן לכאורה שכל גג הוא רשות מיוחדת לעצמו ומותר לטלטל בכולו. בשלמא [נניח] לשיטת שמואל ניחא [נוח הדבר], אלא לשיטת רב קשיא [קשה].

אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל שְׁתֵּי אַמּוֹת בְּגַג זֶה וּשְׁתֵּי אַמּוֹת בְּגַג זֶה.

ומשיבים: אמרי בי [אמרו בני בית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב: הכוונה שם אינה להתיר טלטול בכל הגג כולו, אלא להחמיר שלא יטלטל שתי אמות בגג זה, ושתי אמות בגג זה, שאף ההיתר לטלטל ארבע אמות הוא בגג אחד בלבד.

וְהָא אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כִּי הָוֵינַן בְּבָבֶל הֲוָה אָמְרִינַן, בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרוּ: אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וְהָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל תָּנוּ: אֵין לָהֶן אֶלָּא גַּגָּן.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' אלעזר: כי הוינן [כאשר היינו] בבבל הוה אמרינן [היינו אומרים]: בי [בני בית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב אמרו: אין מטלטלין בו בגג זה אלא בארבע אמות, והני דבי [ואותם תלמידים של בית מדרשו] של שמואל תנו [שנו] ברייתא לפי מסורת שבידם: אין להן אלא גגן.

מַאי ״אֵין לָהֶן אֶלָּא גַּגָּן״ – לָאו דְּשָׁרוּ לְטַלְטוּלֵי בְּכוּלֵּיהּ? וּמִי אַלִּימָא מִמַּתְנִיתִין, דְּאוֹקִימְנָא שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל שְׁתֵּי אַמּוֹת בְּגַג זֶה וּשְׁתֵּי אַמּוֹת בְּגַג זֶה – הָכִי נַמִי: שְׁתֵּי אַמּוֹת בְּגַג זֶה וּשְׁתֵּי אַמּוֹת בְּגַג זֶה.

מאי [מה משמע] "אין להן אלא גגן" — לאו דשרו לטלטולי בכוליה [האם לא שמותר לטלטל בכולו]? וקשה מברייתא זו על דברי רב! ודוחים: ומי אלימא ממתניתין [והאם תקיפה ברייתא זו ממשנתנו]?! דאוקימנא [שהעמדנו, הסברנו אותה] שכוונתה להחמיר שלא יטלטל שתי אמות בגג זה ושתי אמות בגג זה, הכי נמי [כך גם כן] את הברייתא נפרש שבאה ללמדנו שלא יטלטל שתי אמות בגג זה ושתי אמות בגג זה.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אַתְּ אָמְרַתְּ נִיהֲלַן, וְאַהָא אָמְרַתְּ נִיהֲלַן: גַּג גָּדוֹל הַסָּמוּךְ לְקָטָן – הַגָּדוֹל מוּתָּר וְהַקָּטָן אָסוּר.

אמר רב יוסף לאחר שחלה ונשכח ממנו תלמודו: לא שמיע לי הא שמעתא [שמעתי הלכה זו] שאמר שמואל בענין מחיצות. אמר ליה [לו] אביי: את [אתה] אמרת אותה ניהלן [לנו], ואהא [ועל דבר זה] אמרת אותה ניהלן [לנו]: שנינו כי גג גדול הסמוך לקטן — הגדול מותר משום שניכרים מחיצותיו לצידי הקטן ואינו פרוץ אליו במלואו, והקטן אסור, שהוא פרוץ בכל רוחבו לגג השני האסור לו.

וְאָמְרַתְּ לָן עֲלָהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ דִּיּוּרִין עַל זֶה וְדִיּוּרִין עַל זֶה, דְּהָוְיָא לָהּ הָא דְּקָטָן מְחִיצָּה נִדְרֶסֶת.

ואמרת לן עלה [לנו עליה, על כך]: אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו [נשנתה] הלכה זו אלא שיש דיורין על גג זה ודיורין על גג זה, דהויא לה הא [ונעשית לה זו גגו] של קטן מחיצה נדרסת, שהרי עוברים דרכה מאחת לשניה, והריהו כחצירות שנפרצו זו לזו.

אֲבָל אֵין דִּיּוּרִין עַל זֶה וְעַל זֶה – שְׁנֵיהֶן מוּתָּרִין.

אבל אם אין דיורין על זה ועל זה — שניהן מותרין, ומסתמא טעמו משום שמחיצות הבתים שלמטה נחשבות כמגיעות מעל גגות הבתים.

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי אָמְרִי לְכוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ מְחִיצָּה עַל זֶה וּמְחִיצָּה עַל זֶה, דְּגָדוֹל מִישְׁתְּרִי בְּגִיפוּפֵי, וְקָטָן נִפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ. אֲבָל אֵין מְחִיצָּה לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה – שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין.

אמר ליה [לו] רב יוסף: עכשיו אני נזכר במה שהיה, אנא הכי אמרי לכו [אני כך אמרתי לכם]: לא שנו אלא שיש מחיצה על זה ומחיצה על זה חוץ ממקום חיבורם, שגדול מישתרי בגיפופי [מותר על ידי שרידי הגדר], שהרי מצד הגדול נראים שרידי הגדר. והקטן נפרץ במלואו, ולכן נאסר. אבל אין מחיצה לא על זה ולא על זה — שניהן אסורין.

וְהָא דִּיּוּרִין אָמְרַתְּ לָן! אִי אָמְרִי לְכוּ דִּיּוּרִין – הָכִי אָמְרִי לְכוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ מְחִיצָּה רְאוּיָה לְדִירָה עַל זֶה וּמְחִיצָּה רְאוּיָה לְדִירָה עַל זֶה, דְּגָדוֹל מִישְׁתְּרִי בְּגִיפוּפֵי וְקָטָן נִפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ.

והקשה לו אביי: והא [והרי] דיורין אמרת לן [לנו] ודבר זה זכור לי בבירור! ענה לו: אי אמרי לכו דיורין, הכי אמרי לכו [אם אמרתי לכם והזכרתי דיורים, כך אמרתי לכם]: לא שנו שהקטן אסור כלל בטלטול אלא שיש מחיצה ראויה לדירה על זה ומחצה ראויה לדירה על זה, שגדול מישתרי בגיפופי [מותר על ידי שרידי הגדר] והקטן נפרץ במלואו.

אֲבָל יֵשׁ מְחִיצָּה רְאוּיָה לְדִירָה עַל הַגָּדוֹל, וְאֵין רְאוּיָה לְדִירָה עַל הַקָּטָן – אֲפִילּוּ קָטָן שָׁרֵי לִבְנֵי גָּדוֹל. מַאי טַעְמָא – כֵּיוָן דְּלָא עֲבוּד מְחִיצָּה – סַלּוּקֵי סְלִיקוּ נַפְשַׁיְיהוּ מֵהָכָא.

אבל יש מחיצה ראויה לדירה על הגדול, ואין ראויה לדירה על הקטן — אפילו קטן שרי [מותר] לבני גדול. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שלא עבוד [עשו] מחיצה גמורה משמע ש סלוקי סליקו נפשייהו מהכא [סלקו עצמם מכאן] ונתנו רשותם לבני הגג הגדול.

כְּהָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן: עָשָׂה סוּלָּם קָבוּעַ לְגַגּוֹ – הוּתַּר בְּכָל הַגַּגִּין כּוּלָּן.

כהא [כמו זה] שאמר רב נחמן: עשה סולם קבוע לגגו — הותר בכל הגגין כולן. ואילו שאר בעלי הגגות, כיון שלא עשו סולם, סימן שויתרו על רשות גגם לזה שעשה סולם קבוע.

אָמַר אַבַּיֵי: בָּנָה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵּיתוֹ וְעָשָׂה לְפָנֶיהָ דַּקָּה אַרְבַּע – הוּתַּר בְּכָל הַגַּגִּין כּוּלָּן.

אמר אביי: מי שבנה עלייה על גבי ביתו ועשה לפניה כלומר, לפני פתחה דקה (מחיצה) גבוהה ארבע אמות לפתחה לצד הגגות — הותר בכל הגגין כולן, כי על ידי עשיית המחיצה הוכיח שקובע מקום דירתו על הגג. ושאר גגות שלא עשו כך, בטלים לגגו של זה.

אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַדַּקָּה לְאִיסּוּר. הֵיכִי דָּמֵי – דַּעֲבִידָא לַהֲדֵי תַּרְבִּיצָא דְּבֵיתֵיהּ, דַּאֲמַר

אמר רבא: פעמים שהדקה לאיסור, שייתכן שהמחיצה תעשה דוקא צד איסור לדעת כולם, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מקרה כזה — כגון דעבידא להדי תרביצא דביתיה [שעשויה שתהא פתוחה לצד גינת ביתו] ולצד הגגות הניח סתום, דאמר [שהוא אומר] שמובן על ידי מה שעשה