פָּחוֹת מֵאַרְבַּע – שׁוֹפְכָן. אִי דְּעָבֵיד עוּקָה – שָׁרֵי, אִי לָא – אָסוּר.

פחות מארבע אמות — שופכן, לפי שאין המקום ראוי לזלף בו. ולכן אי דעביד [אם שעושה] עוקה — שרי [מותר], אם לא — אסור, שהרי ודאי כוונתו שיצאו מחוץ לה.

רַבִּי זֵירָא אָמַר: אַרְבַּע אַמּוֹת – תָּיְימִי, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – לָא תָּיְימִי.

ור' זירא אמר טעם אחר: בחצר ארבע אמות — תיימי [כלים] המים ונבלעים בשטח זה, פחות מארבע אמות — לא תיימי [כלים] ויוצאים מחוץ לה.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבַּיֵי: אֲרִיךְ וְקַטִּין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל ביניהם למעשה] בין הסבר זה להסבר הקודם? אמר אביי: בחצר אריך וקטין איכא בינייהו [ארוכה וצרה יש ביניהם הבדל], שכיון ששטחה אף הוא שש עשרה אמות מרובעות, המים נבלעים בתוכה, ולדעת ר' זירא אינה צריכה עוקה. אבל מאחר שחצר כזו אינה צריכה שיזלפו בה מים לדעת רבה צריכה עוקה.

תְּנַן: חָצֵר וְאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי זֵירָא – נִיחָא, אֶלָּא לְרַבָּה קַשְׁיָא!

תנן [שנינו]: חצר ואכסדרה מצטרפין לארבע אמות, בשלמא [נניח] לשיטת ר' זירא, ניחא [נוח הדבר], כי לשיטתו יש בכמות השטח המצורף כדי להסתפג בה מים. אלא לרבה קשיא [קשה], כי בשל האכסדרה שוב אין צורת ריבוע לחצר ואין מזלפים בה.

תַּרְגְּמָא רַבִּי זֵירָא אַלִּיבָּא דְּרַבָּה: בְּאַכְסַדְרָה מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי כָּל הֶחָצֵר כּוּלָּהּ.

תרגמא [הסבירה] ר' זירא אליבא [על פי] שיטת רבה שמדובר כאן באכסדרה מהלכת על פני כל החצר כולה ומשלימה את רוחב החצר. והחצר עם האכסדרה הן יחד ריבוע של ארבע על ארבע אמות, ויש טעם לזלף על פני כל החצר.

תָּא שְׁמַע: חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – אֵין שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – נִיחָא, אֶלָּא לְרַבִּי זֵירָא קַשְׁיָא!

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה להכריע במחלוקת, ששנינו בברייתא: חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות — אין שופכין לתוכה מים בשבת. בשלמא [נניח] לרבה ניחא [נוח הדבר], שהרי לדבריו אם היא ארוכה וצרה אין שופכים לתוכה, אלא לר' זירא שלדבריו אין חשיבות אלא למידת השטח, קשיא [קשה]!

אָמַר לָךְ רַבִּי זֵירָא: הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא, וּמַתְנִיתִין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא.

אמר לך ר' זירא: הא מני [דבר זה של מי הוא] כשיטת רבנן [חכמים] היא בסוף משנתנו, שלדעתם אין במידת השטח כל חשיבות, ואילו מתניתין [סתם משנתנו] ר' אליעזר בן יעקב היא, ולדבריו מידת השטח היא הקובעת.

וּמַאי דּוּחֲקֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא לְאוֹקְמָהּ לְמַתְנִיתִין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ; מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי “חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה״ לִיתְנֵי “חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת״!

ושואלים ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ר' זירא לאוקמה למתניתין [להעמיד את משנתנו] כר' אליעזר בן יעקב? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו], מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דוקא ששנה] "חצר שהיא פחותה מארבע אמות ", שמשמע שאם יש בה ארבע על ארבע, אף שלא בריבוע, די להתיר לשפוך בה, ליתני [שישנה]: "חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות" בריבוע, אף שיש בה שיעור זה!

אֶלָּא לָאו – שְׁמַע מִינָּהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו [האם לא] שמע מינה [תלמד מכאן] שהוא מדגיש כאן רק את השטח הכללי של החצר, וכשיטת ר' אליעזר בר יעקב היא. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

וְהָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, רֵישָׁא לָאו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב!

ומקשים על מסקנתנו: והא מדסיפא [והרי מתוך שבסופה] של המשנה מובאים במפורש דברי ר' אליעזר בן יעקב משמע כי רישא לאו [ההתחלה לא] כשיטת ר' אליעזר בן יעקב היא!

כּוּלָּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – אֵין שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת, הָא אַרְבַּע אַמּוֹת – שׁוֹפְכִין, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בִּיב הַקָּמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בַּשַּׁבָּת.

ודוחים: לא היא, כל המשנה כולה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב היא. ולענין הקושי הסגנוני, חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסרה המשנה, וכך יש לשנותה]: חצר שהיא פחותה מארבע אמות — אין שופכין לתוכה מים בשבת. הא [הרי] אם היתה ארבע אמות — שופכין, שר' אליעזר בן יעקב אומר: ביב הקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת.

“רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בִּיב הַקָּמוּר״.

שנינו במשנה כי ר' אליעזר בן יעקב אומר: ביב הקמור שופכים לתוכו בשבת, וחכמים מתירים רק לשפוך לגג שממנו ישפכו המים לביב מעצמם.

מַתְנִיתִין דְּלָא כַּחַנַנְיָא. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ גַּג מֵאָה אַמָּה – לֹא יִשְׁפּוֹךְ, לְפִי שֶׁאֵין הַגַּג עָשׂוּי לִבְלוֹעַ אֶלָּא לְקַלֵּחַ,

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת חנניא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: חנניא אומר: אפילו גג מאה אמה — לא ישפוך, לפי שאין הגג עשוי לבלוע כלל אלא לקלח, והשופך מים עליו הריהו כשופך במישרין החוצה.

תָּנָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ נִמְנַע. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּבָּלְעוּ מַיִם בִּמְקוֹמָן.

תנא [שנינו]: במה דברים אמורים שצריך עוקה — בימות החמה, אבל בימות הגשמים — שופך ושונה ואינו נמנע. מאי טעמא [מה הטעם]? אמר רבא: אדם רוצה שיבלעו מים במקומם, כלומר, כיון שמרובים המים בין כה וכה לא איכפת לו שהמים נבלעים בחצר או יוצאים ממנה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וַהֲרֵי שׁוֹפְכִין, דְּאָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּבָּלְעוּ, וְקָתָנֵי “לֹא יִשְׁפּוֹךְ״!

אמר ליה [לו] אביי: והרי שופכין הנשפכים לביב אדם רוצה שיבלעו בתוך הביב ולא יצאו החוצה, ובכל זאת קתני [שנה] "לא ישפוך"!

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ? אִי מִשּׁוּם קִלְקוּל חֲצֵירוֹ – הָא מִיקַלְקְלָא וְקָיְימָא, וְאִי מִשּׁוּם גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ צִנּוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מְקַלֵּחַ מַיִם – סְתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִים הֵם.

אמר ליה [לו]: התם [שם] בחורף למאי ניחוש לה [למה נחשוש], אי [אם] אדם חושש משום קלקול חצרו — הא מיקלקלא וקיימא [הרי היא מקולקלת ועומדת] בשל מי הגשמים. ואי [ואם] משום גזירה שמא יאמרו: "צינורו של פלוני מקלח מים בשבת ", ושמא יחשבו שמשקה גינתו או עושה איסור אחר, ויבואו אף הרואים לעשות כן אף בימות החמה, שהרי יחשבו שמן הסתם הוא עושה כן בהיתר — הרי סתם צינורות מקלחים הם בימות הגשמים, ואין חושדים.

אָמַר רַב נַחְמָן: בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, עוּקָה מַחֲזִיק סָאתַיִם – נוֹתְנִין לוֹ סָאתַיִם, מַחֲזִיק סְאָה – נוֹתְנִין לוֹ סְאָה. בִּימוֹת הַחַמָּה, מַחֲזִיק סָאתַיִם – נוֹתְנִין לוֹ סָאתַיִם, סְאָה – אֵין נוֹתְנִין לוֹ כָּל עִיקָּר.

אמר רב נחמן: בימות הגשמים עוקה מחזיק סאתים — נותנין לו רשות לשפוך אליה מים סאתים, מחזיק סאה — נותנין לו סאה. בימות החמה, מחזיק סאתים — נותנין לו סאתים, מחזיק סאה — אין נותנין לו רשות לשפוך מים כל עיקר, שלא תיקנו חכמים בגודל זה.

בִּימוֹת הַחַמָּה נַמִי, מַחֲזִיק סְאָה נֵיתֵיב לֵיהּ סְאָה! גְּזֵרָה דִּלְמָא אָתֵי לִיתֵּן לֵיהּ סָאתַיִם. אִי הָכִי, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים נַמִי לִיגְזוֹר!

ומקשים: בימות החמה נמי [גם כן], מחזיק סאה ניתיב ליה [ניתן לו] סאה, שהרי אם יתן בו כשיעורו לא יצאו המים! ומשיבים! גזרה דלמא אתי [שמא יבוא] ליתן ליה [בו] סאתים. ומקשים: אי הכי [אם כן] בימות הגשמים נמי [גם כן] ליגזור כן!

הָתָם מַאי נֵיחוּשׁ לָהּ? אִי מִשּׁוּם קִילְקוּל – הָא מִיקַלְקְלָא וְקָיְימָא, אִי מִשּׁוּם גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ צִנּוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מְקַלֵּחַ מַיִם – סְתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִין הֵן.

ומשיבים: התם [שם] בימות הגשמים אם ישפוך לתוכה יותר מבית קיבולה, מאי ניחוש [מה נחשוש] לה, אי [אם] משום קלקול — הא מקלקלא וקיימא [הרי מקולקלת ועומדת], אי [אם] משום גזירה שמא יאמרו: "צינורו של פלוני מקלח מים" — הלוא סתם צינורות מקלחין הן בימות הגשמים.

אָמַר אַבַּיֵי: הִילְכָּךְ, אֲפִילּוּ כּוֹר וַאֲפִילּוּ כּוֹרַיִים.

אמר אביי: הלכך, לפי טעם זה יכול לשפוך בעוקה קטנה אפילו כור ואפלו כוריים, שכיון שכל הצינורות מקלחים מים, אין לחשוש.

“וְכֵן שְׁתֵּי דְּיוֹטָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ עֵירְבוּ.

שנינו במשנה: וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו וחצר ביניהם, שיכולה רק זו שעשה עוקב בחצר לשפוך אליה מים, וזו שלא עשתה אינה יכולה. אמר רבא שדין זה קיים אפילו עירבו שתי הדיוטות.

אֲמַר (לֵיהּ) אַבַּיֵי: מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם נְפִישָׁא דְּמַיָּא – וְהָתַנְיָא: אַחַת לִי עוּקָה וְאַחַת לִי גִּיסְטְרָא בְּרֵיכָה וַעֲרֵיבָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַלְּאוּ מַיִם מֵעֶרֶב שַׁבָּת – שׁוֹפְכִין לְתוֹכָן מַיִם בַּשַּׁבָּת!

אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא [אם תאמר] משום נפישא דמיא [ריבוי המים] שיש בשתי דיוטות יותר מבאחת, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחת לי בין שהיתה זו עוקה ואחת לי גיסטרא (כלי חרס סדוק) שעושים אותן בית קיבול למים. או בריכה או עריבה (סירה), אף על פי שנתמלאו מים מערב שבת — שופכין לתוכן מים בשבת! הרי שאין אנו חוששים למים היוצאים כל עוד העוקה היא כשיעור.

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר – הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רָבָא:

אלא יש לדחות נוסח זה של דברי רבא, ולומר שאי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר]: אמר רבא