הָכָא רְשׁוּיּוֹת דְּרַבָּנַן.

הכא [כאן] מדובר ברשויות דרבנן [שמדברי סופרים], וכיון שקלות הן, לא גזרו בהן שלא יחליפו דרך מקום פטור.

וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן בִּרְשׁוּיּוֹת דְּרַבָּנַן נַמִי אָמַר, (דְּתַנְיָא:) כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחַב אַרְבָּעָה – מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.

ומקשים: והא [והרי] ר' יוחנן ברשויות דרבנן [שמדברי סופרים] נמי [גם כן] אמר שאסור להחליף בין שתי רשויות דרך מקום פטור, דתנן [ששנינו במשנה]: כותל שבין שתי חצירות, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה — מערבין שנים שני עירובים, בכל חצר לעצמה, ואין מערבין אחד לשתיהן יחד.

הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ פֵּירוֹת – אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין.

היו בראשו של כותל זה פירות — אלו בני חצר אחת עולין מכאן ואוכלין, ואלו בני החצר האחרת עולין מכאן ואוכלין.

נִפְרַץ הַכּוֹתֶל, עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת – מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ – מְעָרְבִין אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּפֶּתַח. יוֹתֵר מִכָּאן – מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם.

ואם נפרץ הכותל, אם היתה הפירצה עד עשר אמות — מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, מפני שהוא שפירצה שרחבה פחות מעשר אמות עדיין דינה כפתח. ופירצה יותר מכאן — הרי זו מבטלת את המחיצה, ומערבין עירוב אחד ואין מערבין שנים שדינם כחצר אחת.

וְהָוֵינַן בָּהּ: אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה מַאי? אָמַר רַב: אֲוִיר שְׁתֵּי רְשׁוּיּוֹת שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וְלֹא יָזִיז בּוֹ מְלֹא נִימָא.

והוינן [ועסקנו] בה בבעיה זו: אין בו באותו כותל רוחב ארבעה טפחים מאי [מה דינו]? אמר רב: אויר שתי רשויות שולטת בו, שכיון שאין בה שיעור מקום חשוב לעצמו, יש לשתי החצירות שייכות בראש הכותל ולא יזיז בו מלא נימה, שכן האחת אוסרת על חבירתה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין.

ור' יוחנן אמר: אלו בני חצר זו מעלין מכאן ואוכלין, ואלו מעלין מכאן ואוכלין, אבל אינם מחליפים.

וְאַזְדָא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה – מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ!

ואזדא [והלך] ר' יוחנן לטעמיה [לשיטתו], דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מקום שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים — מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו! שגזר ר' יוחנן בהחלפה בין שתי רשויות, אפילו ברשויות שמדברי סופרים.

הַהִיא זְעֵירִי אֲמָרָהּ. וְלִזְעֵירִי קַשְׁיָא הָא!

ומתרצים: ההלכה ההיא שאסור להחליף זעירי אמרה בשם ר' יוחנן, ואילו רב דימי חולק עליו בדעת ר' יוחנן. ומקשים: ומכל מקום לזעירי קשיא הא [קשה הלכה זו] שבאמת המים התירו להחליף בין שתי גדותיה!

מוֹקִים לָהּ בְּאַמַּת הַמַּיִם גּוּפָהּ. וְרַב דִּימִי תַּנָּאֵי הִיא.

ומשיבים כי זעירי מוקים לה [מעמיד אותה] באמת המים גופה, שמחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים היתה לענין רוחבה של אמת המים עצמה ונחלקו בבעיה העקרונית מה רחבה של כרמלית. ולדעתו, שיטת רב דימי שאין כרמלית אלא ברוחב ארבעה טפחים תנאי [במחלוקת תנאים] היא שנויה.

וְתֶיהֱוֵי כִּי חוֹרֵי כַּרְמְלִית!

ומקשים ותהוי [ותהא] אמת המים אף שאין בה שיעור מקום חשוב כי [כמו] חורי כרמלית ותיחשב כחלק ממנה, שהרי חורים הסמוכים לרשות היחיד אף אם אין בהם שיעור חשוב דינם כרשות היחיד, וכן הדין בחורים הסמוכים לרשות הרבים שהם כמותה, ואף כאן תהא אמת המים בחצר בטלה לאמת המים שברחוב ותדון ככרמלית עצמה!

אַבַּיֵי בַּר אָבִין וְרַב חֲנִינָא בַּר אָבִין דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין חוֹרִין לַכַּרְמְלִית.

ומשיבים: אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין דין חורין לכרמלית כי מאחר שכרמלית היא רשות שמדברי סופרים בלבד, אין אנו מחמירים בה לספח אליה גם את החורים הסמוכים לה.

רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא יֵשׁ חוֹרִין לַכַּרְמְלִית – הָנֵי מִילֵּי בִּסְמוּכָה, הָכָא בְּמוּפְלֶגֶת.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] בכלל שיש חורין לכרמלית — הני מילי [דברים אלה] אמורים דוקא בסמוכה, שאם היתה הכרמלית סמוכה לחורים הריהם בטלים. ואולם הכא [כאן] באמת המים, הרי מופלגת (רחוקה) היא ואין לה דין כרמלית.

רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן דַּעֲבַד לָהּ נִיפְקֵי אַפּוּמָּהּ.

רבינא אמר שלמחלוקת רבן שמעון בן גמליאל אפשר לתת הסבר אחר: שלא נחלקו לא ברוחב אמת המים ולא ברוחב אגפיה אלא מדובר כגון דעבד [שעשה] לה לאמת המים ניפקי אפומה [מוצאות בפתחה], כעין גידודים מכאן ומכאן, שהיה בין הגידודים רווח מסויים.

וְאָזְדוּ רַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְטַעְמֵיהּ.

ואזדו רבנן לטעמייהו [והלכו חכמים לשיטתם] שבפחות משלושה הרי הוא לבוד, ואם היה הפתח פחות משל שלושה טפחים הרי הוא כסגור לחלוטין, אבל בארבעה לא. ורבן שמעון בן גמליאל לטעמיה [לשיטתו שלו] שדין לבוד הוא ארבעה טפחים.

מתני׳ גְּזוּזְטְרָא שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם – אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה.

גזוזטרא שהיא למעלה מן המים — אין ממלאין הימנה מהמים דרך הגזוזטרא בשבת, אלא אם כן עשו לה לגזוזטרא מסביב מחיצה גבוהה עשרה טפחים. וממלאים דרך אותה מחיצה, בין שעשו את המחיצה מלמעלה מעל לגזוזטרא, ומחשיבים את מחיצותיה כיורדות עד למטה, בין שעשו מלמטה תחת הגזוזטרא.

וְכֵן שְׁתֵּי גְּזוּזְטְרָאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, עָשׂוּ לָעֶלְיוֹנָה וְלֹא עָשׂוּ לַתַּחְתּוֹנָה – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּעָרְבוּ.

וכן אם היו שתי גזוזטראות זו למעלה מזו שהיו סמוכות זו לזו, ועשו מחיצה לעליונה ואולם לא עשו לתחתונה — שתיהן אסורות למלאות מים מן העליונה עד שיערבו זו עם זו.

גמ׳ מַתְנִיתִין דְּלֹא כַּחַנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: גְּזוּזְטְרָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – חוֹקֵק בָּהּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וּמְמַלֵּא.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת חנניא בן עקביא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], חנניא בן עקביא אומר: גזוזטרא שיש בה ארבע על ארבע אמות — חוקק בה חור של ארבעה על ארבעה טפחים, וממלא. שאנו מחשיבים את קרקעית הגזוזטרא כאילו היתה מתכופפת ויוצרת מחיצה גבוהה עשרה מסביב לנקב, ואין צורך במחיצה נוספת.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: לֹא הִתִּיר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא אֶלָּא בְּיַמָּהּ שֶׁל טִבֶּרְיָא, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ אוֹגָנִים, וַעֲיָירוֹת וְקַרְפֵּיפוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ. אֲבָל בִּשְׁאָר מֵימוֹת לֹא.

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: לא התיר ר' חנניא בן עקביא היתר זה בגזוזטרא שאינה מוקפת מחיצה אלא בימה של טבריא (בים כנרת), הואיל ויש לה לימת הכנרת אוגנים (גדות ניכרות הנראות לעין מכל צד), ועיירות וקרפיפות מקיפות אותה והרי היא נראית כחלק מהישוב, אבל בשאר מימות כגון בימים גדולים — לא התיר.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הִתִּיר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא לְאַנְשֵׁי טִבֶּרְיָא: מְמַלְּאִין מַיִם מִגְּזוּזְטְרָא בַּשַּׁבָּת, וְטוֹמְנִין בֶּעָצָה, וּמִסְתַּפְּגִין בַּאֲלוּנְטִית.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה דברים התיר ר' חנניא בן עקביא לאנשי טבריא, ואלו הם: ממלאין מים מן הים מגזוזטרא בת ארבע אמות על ארבע אמות בשבת, וטומנין פירות בעצה [בפסולת הקטניות], ומסתפגין בשבת באלונטית [במגבת] ומבארים:

מְמַלְּאִין מַיִם מִגְּזוּזְטְרָא בַּשַּׁבָּת – הָא דַּאֲמָרַן. וְטוֹמְנִין בֶּעָצָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: הִשְׁכִּים לְהָבִיא פְּסוֹלֶת, אִם בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו טַל – הֲרֵי הוּא בְּ״כִי יוּתַּן״,

ממלאין מים מגזוזטרא בשבת — הא דאמרן [זו שאמרנו], וטומנין בעצה מאי [מה] היא הלכה זו, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: השכים להביא פסולת קש ותבואה מהשדה כדי לטמון בהם את הפירות, אם השכים בשביל שיש עליו על הפסולת עדיין טל ורצה שיתלחלחו פירותיו בטל — הרי הוא ב"כי יתן", שאפשר אז לקרוא בו המקרא "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא היא לכם" (ויקרא יא, לח) שהוכשרו הפירות שנטמנו בו לקבל טומאה על ידי מים אלה,

וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִבָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ – אֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״. וּסְתָם

ואם השכים רק בשביל שלא יבטל ממלאכתו ורוצה בפירות — אינו ב"כי יתן" שאינו מתכוון שיהא הטל על הפירות, ומים שניתנו שלא בכוונה אינם מכשירים לטומאה. וסתם הקביעות בהשכמת