קוֹרָה אַרְבָּעָה מַתֶּרֶת בַּמַּיִם,

קורה ארבעה מתרת במים אם היתה מונחת על בור שבין שתי חצירות.

הָא קָא אָזֵיל דְּלִי לְאִידָךְ גִּיסָּא וּמַיְיתִי! קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּאֵין דְּלִי מְהַלֵּךְ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים. תַּחַת קוֹרָה.

והלוא אפשר לשאול: הא קא אזיל [הלוא הולך] הדלי ששואב בו לאידך גיסא [לצד השני] מתחת לקורה, ומייתי [ומביא] מים מן החצר האחרת? ומשיבים: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] שאין דלי מהלך יותר מארבעה טפחים הצידה מן המקום ממנו הורידוהו, ולכן הדלי נשאר בצד המחיצה שקבעו לו מתחילה. ומקשים: תחת קורה

מִיהָא הָא עֲרִיבִי מַיָּא! אֶלָּא: מִשּׁוּם דְּקַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בַּמַּיִם. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב: מְחִיצָּה תְּלוּיָה, מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְחִיצָּה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בַּמַּיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בַּמַּיִם.

מיהא הא עריבי מיא [בכל אופן הרי מתערבים המים], ונמצא שהדלי מעלה מים של החצר השניה! אלא יש לומר כי אין הטעם משום חציצה ממשית אלא משום דקל [שקולא, הקלה] הוא שהקילו חכמים במים, שמחיצה התלויה מעל המים נחשבת כסותמת. כדבעא מיניה [כמו ששאל ממנו] ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה, מהו שתתיר בחורבה? אמר ליה [לו]: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, קל הוא שהקילו חכמים במים.

“אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא תְּהֵא מְחִיצָּה״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה בְּשִׁיטַּת רַבִּי יוֹסֵי אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: מְחִיצָּה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֲפִילּוּ בַּיַּבָּשָׁה.

שנינו במשנה: אמר ר' יהודה שאין צורך במחיצה בבור, שלא תהא מחיצה של תוך הבור חשובה מן הכותל שעל הבור. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ר' יהודה בשיטת ר' יוסי אמרה, שאמר ר' יוסי: מחיצה תלויה מתרת אפילו ביבשה, ונחשבת כיורדת עד למטה וסותמת.

דִּתְנַן: הַמְשַׁלְשֵׁל דְּפָנוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בִּזְמַן שֶׁגְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – פְּסוּלָה, מִמַּטָּה לְמַעְלָה, אִם גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים – כְּשֵׁירָה.

ולכן לדעתו אין המחיצה צריכה להיות קבועה כלל בתוך חלל הבור, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: המשלשל [אורג] דפנות של סוכה מלמעלה למטה, בזמן שגבוהות הדפנות מן הארץ שלשה טפחים — פסולה, שאין הן נחשבות כמחיצות לסוכה, ואולם אם עשה מחיצות ממטה למעלה, אם גבוהות עשרה טפחים, אף על פי שאינן מגיעות לסכך — כשירה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמִלְּמַטָּה לְמַעְלָה עֲשָׂרָה כָּךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה עֲשָׂרָה.

ואילו ר' יוסי אומר: כשם שמלמטה למעלה די בעשרה טפחים, כך מלמעלה למטה עשרה, אפילו גבוהים הרבה מעל הארץ, נידונים כדופן שלימה. וכן סבר ר' יהודה שמחיצה התלויה מעל הבור נחשבת כיורדת וסותמת.

וְלֹא הִיא, לֹא רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ודוחים: ולא היא, אין הדבר כן ואפשר לחלק בין השיטות ולומר כי לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי ולא ר' יוסי סבר לה כר' יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה לֹא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי; עַד כָּאן לֹא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה – אֶלָּא בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת דְּרַבָּנַן, אֲבָל סוּכָּה דְּאוֹרַיְיתָא – לֹא.

ומפרטים: ר' יהודה לא סבר לה כר' יוסי כי יש לחלק עד כאן לא שמענו שקאמר [אמר] ר' יהודה עקרון זה אלא בעירובי חצירות שהן דרבנן [מדברי חכמים] אבל סוכה דאורייתא [שהיא מן התורה] — לא אמר שאפשר לסמוך על מחיצות תלויות.

וְלֹא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה; עַד כָּאן לֹא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי – אֶלָּא בְּסוּכָּה דְּאִיסּוּר עֲשֵׂה הוּא, אֲבָל שַׁבָּת דְּאִיסּוּר סְקִילָה הוּא – לֹא אָמַר.

וכן לא ר' יוסי סבר כר' יהודה, כי עד כאן לא שמענו שקאמר [אמר] ר' יוסי אלא בסוכה שאיסור עשה הוא, שהרי מצות סוכה היא מצות עשה שאין נענשים מן התורה בבית דין על ביטולה, ואין להחמיר בה עד כדי כך. אבל שבת שהיא איסור סקילה, שהיא חמורה ביותר והעובר עליה נידון בסקילה — לא אמר ר' יוסי, ושמא מודה הוא שבכל דיני שבת — אף אלה שהם דברי סופרים — יש להחמיר ביותר.

וְאִם תֹּאמַר: אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּצִיפּוֹרִי עַל פִּי מִי נַעֲשָׂה? לֹא עַל פִּי רַבִּי יוֹסֵי אֶלָּא עַל פִּי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי נַעֲשָׂה.

ואם תאמר אותו מעשה שנעשה בציפורי שסמכו על מחיצות תלויות ביבשה בשבת, על פי מי נעשה? אם כפי שאמרנו לא ר' יוסי הוא, והלוא ר' יוסי הוא שהיה הסמכות ההלכתית הקובעת בציפורי! יש לומר שלא על פי ר' יוסי נעשה, אלא לאחר פטירתו, ועל פי ר' ישמעאל בר' יוסי נעשה, והוא סבר שמחיצה תלויה מתירה אף בשבת ואף ביבשה.

דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה מִבְּעוֹד יוֹם, לְמָחָר פָּרְסוּ סָדִין עַל הָעַמּוּדִים, וְהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְקָרְאוּ בּוֹ.

וכך היה מעשה דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: פעם אחת שכחו ולא הביאו מבית שבחצר אחרת ספר תורה מבעוד יום לבית הכנסת, ולא היה ספר לקרוא בו. למחר פרסו סדין על העמודים שהיו בין בית הכנסת והבית שהיה בו הספר, וסדינים אלה יצרו כעין מסדרון שמחיצותיו תלויות מכל צד, והביאו ספר תורה וקראו בו.

פָּרְסוּ?! לְכַתְּחִילָּה מִי שָׁרֵי? וְהָא הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בַּשַּׁבָּת!

ותוהים על הלשון, וכי פרסו בשבת סדינים?! לכתחלה מי שרי [האם מותר] לעשות כן? והא [והרי] הכל מודים שאין עושין אהל עראי מלכתחילה בשבת והפורס סדינים על העמודים הרי הוא כעושה אוהל.

אֶלָּא: מָצְאוּ סְדִינִין פְּרוּסִין עַל הָעַמּוּדִים, וְהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְקָרְאוּ בּוֹ.

אלא יש לומר: מצאו סדינים פרוסין על העמודים וסמכו עליהם משום מחיצה, ועל ידי כך הביאו ספר תורה וקראו בו.

אָמַר רַבָּה: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה – הָא דַּאֲמָרַן. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא (דִּתְנַן,) רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: גְּזוּזְטְרָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת –

אמר רבה: ר' יהודה ור' חנניא בן עקביא אמרו דבר אחד שהקלו מאד בדין מחיצה שעל המים. ר' יהודה, הא דאמרן [זו שאמרנו], ואילו ר' חנניא בן עקביא, דתנן [שכן שנינו במשנה] ר' חנניא בן עקביא אומר: גזוזטרא שיש בה שטח ארבע אמות על ארבע אמות והיא תלויה מעל למים