וְהָאֶמְצָעִי – אָסוּר.

והאמצעי — אסור לשניהם.

יָתֵיב רַב בְּרוּנָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר בֵּי רַב: אֲמַר רַב הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַחֲוֵי לִי אוּשְׁפִּיזֵיהּ. אַחֲוֵי לֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: אֲמַר מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין.

יתיב [ישב] רב ברונא וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] בשם רב. אמר ליה [לו] ר' אלעזר בר בי [בן בית המדרש] של רב: האם אמר רב הכי [כך]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר לו: אחוי [הראה] לי את אושפיזיה [מקום דירתו]. אחוי ליה [הראה לו]. אתא לקמיה [בא לפני] רב, אמר ליה [לו]: וכי אמר מר הכי [אדוני כן]? אמר ליה [לו]: אין [כן],

אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דַּאֲמַר: לָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל וְלָזֶה בִּזְרִיקָה – שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין!

אמר ליה [לו]: והא [והרי] מר [אדוני] הוא זה שאמר: לזה בשלשול ולזה בזריקה — שניהן אסורין! ומדוע לא תאסור גם בשתי החורבות הסמוכות, שאף בהן אין השימוש נוח?

אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ דְּקָיְימִי כַּשׁוּרָה? לָא! דְּקָיְימִי כַּחֲצוּבָה.

אמר ליה [לו]: מי סברת דקיימי [האם סבור אתה שהיו שלוש החורבות עומדות] זו ליד זו כשורה אחת? לא — דקיימי [שהיו עומדות] כחצובה, כלומר, שתי החורבות הסמוכות צמודות זו לזו, והשלישית נמצאת בצידן. ששתי החורבות משמשות בנוחות לבעלי הבתים הסמוכים להן, והרי כל אחת מהן כפתח לאחד וזריקה לאחר. וחורבה אמצעית קשה שימושה לשניהם בשוה, ומשום כך נאסרת על שניהם. ומתוך שהסמוכות מותרות לבית הסמוך להן, למדנו את שיטת רב שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: לֵימָא שְׁמוּאֵל לֵית לֵיהּ דְּרַב דִּימִי. דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע – מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: לימא [האם נאמר] ששמואל שלדעתו אוסר אדם דרך אויר לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת רב דימי. שכן, דכי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מקום בין רשות הרבים לרשות היחיד שאין בו ארבע על ארבע טפחים ואינו אלא כאויר — מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו חפצים ביניהם.

הָתָם רְשׁוּיּוֹת דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא רְשׁוּיּוֹת דְּרַבָּנַן, וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה.

ולשיטת שמואל צריך היה לאסור משום אויר של רשות אחרת, וענה לו רבא: התם [שם] בדברי ר' יוחנן — ברשויות דאורייתא [שמן התורה] שהיו מצויות משני צידי מקום פטור, ולא גזרו ואסרו משום אויר. ואילו הכא [כאן] באויר שבין שני רשות היחיד — ברשויות דרבנן [שמדברי סופרים], שהרי איסור טלטול שבין רשות היחיד אחת לחבירתה אינו אלא מדבריהם. וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל דברי תורה כדי שיתקיימו, ולכן אמרו, כדברי שמואל, שאדם אוסר על חבירו דרך אויר.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָא אִיתְּמַר, שְׁנֵי בָתִּים מִשְּׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָסוּר לִזְרוֹק מִזֶּה לָזֶה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר לִזְרוֹק מִזֶּה לָזֶה!

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מי [האם] אמר רב הכי [כן] והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו בבעיה זו, שני בתים שהיו משני צידי רשות הרבים, והיו שייכים לאדם אחד, רבה בר רב הונא אמר רב: אסור לזרוק מזה לזה, ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה! ואם כן לכאורה נראה שמה שרב אוסר לזרוק הוא משום אויר אסור של רשות הרבים שבאמצע.

אֲמַר לֵיהּ: לָאו מִי אוֹקִימְנָא – דְּמִדְלִי חַד וּמִתַּתֵּי חַד, זִימְנִין דְּמִגַּנְדַּר וְנָפֵיל וְאָתֵי לְאִיתוּיֵי.

אמר ליה [לו]: לאו מי אוקימנא דמדלי חד ומתתי חד [האם לא העמדנו, הסברנו, את הדבר שהיה בית אחד מוגבה יותר ואחד נמוך יותר], ולא אסר רב משום אויר רשות הרבים, אלא טעם הדבר משום הקושי שבזריקה מן הנמוך לגבוה, וזימנין דמגנדר ונפיל, ואתי לאיתויי [פעמים שמתגלגל ונופל לרשות הרבים, ויבואו להרימו] ויכניסנו מרשות הרבים לרשות היחיד, ומשום טעם זה גזר רב.

מתני׳ הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה, וּמִרְפֶּסֶת – אֵינוֹ עֵירוּב. וְהַדָּר שָׁם – אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו.

ב משנה הנותן את עירובו (עירוב חצירות) בבית שער שהוא כעין חדר קטן הנמצא מסביב לשער, או באכסדרא שהיא כעין מרפסת מקורה שבפתח הבית, או מרפסת — אינו עירוב. והדר שם באחד מכל אלה — אינו אוסר עליו על הדר בבית ואינו נחשב כדייר נוסף בחצר.

בֵּית הַתֶּבֶן, וּבֵית הַבָּקָר, וּבֵית הָעֵצִים, וּבֵית הָאוֹצָרוֹת – הֲרֵי זֶה עֵירוּב, וְהַדָּר שָׁם אוֹסֵר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אֵינוֹ אוֹסֵר.

המניח את עירובו בבית התבן וכן בבית הבקר וכן בבית העצים וכן בבית האוצרות — הרי זה עירוב שהוא מקום הנשמר, והדר שם ברשות — אוסר על בעל הבית. ר' יהודה אומר: אם יש שם בביתו של הדייר תפיסת יד של בעל הבית, שיש לו חפצים שם ורשות שימוש מסויימת באותו בית — הרי זה כאילו היה עדיין הבית שלו, והדייר אינו אוסר על בעל הבית.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה, בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת: כָּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ הַדָּר שָׁם אֵינוֹ אוֹסֵר – הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ אֵינוֹ עֵירוּב, חוּץ מִבֵּית שַׁעַר דְּיָחִיד. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַנִּיחִין בּוֹ עֵירוּב – מַנִּיחִין בּוֹ שִׁיתּוּף, חוּץ מֵאֲוִיר מָבוֹי.

אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת: כל מקום שאמרו שהדר שם אינו אוסר, גם הנותן את עירובו שם אינו עירוב. חוץ מבית שער של יחיד, חדר המשמש מקום מעבר רק לאדם יחיד שהחצר שייכת רק לו, הדר שם אינו אוסר והנותן בו עירובו הריהו עירוב. וכל מקום שאמרו חכמים שאין מניחים בו עירוב חצירות, מניחים בו שיתוף מבואות. חוץ מאויר (חלל) המבוי שלא בתוך החצירות.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה, וּמִרְפֶּסֶת – אֵינוֹ עֵירוּב. עֵירוּב – הוּא דְּלָא הָוֵי, הָא שִׁיתּוּף – הָוֵי!

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו בכך]? והלוא תנינא [שנינו דברים אלו]: הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה או מרפסת — אינו עירוב. ונדייק: עירוב הוא דלא הוי [שאיננו], הא [אבל] שיתוף הוי [יהיה]! אם כן מה חידש בדבריו?

בֵּית שַׁעַר דְּיָחִיד וַאֲוִיר דְּמָבוֹי אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת, וּבְחָצֵר וּבְמָבוֹי – הֲרֵי זֶה עֵירוּב. וְהָתְנַן: אֵין זֶה עֵירוּב! אֵימָא: הֲרֵי זֶה שִׁיתּוּף.

ומשיבים: בית שער של יחיד ואויר של מבוי איצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר, שכן אותם לא תנן [שנינו] כלל. וכן תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך בברייתא]: הנותן את עירובו בבית שער אכסדרא או מרפסת, ובחצר ובמבוי — הרי זה עירוב. ויש להקשות: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: אין זה עירוב! אלא אימא [אמור, תקן]: הרי זה שיתוף.

שִׁיתּוּף בְּמָבוֹי לָא מִינְטַר? אֵימָא בֶּחָצֵר שֶׁבַּמָּבוֹי.

ומקשים: אם ישים את מזון השיתוף במבוי עצמו, הרי לא מינטר [נשמר], ושיתוף שישימו בו הרי זה כאילו לא הניחוהו כלל. אלא אימא [אמור, תקן] שמדובר שהניחוהו בחצר שבמבוי.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם, פַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם עֵירוּב. וְאָמְרִי לָהּ: מִשּׁוּם שִׁיתּוּף.

אמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה שהיו מסובין לסעודה וקדש עליהן היום (השבת), פת שהיתה על השלחן סומכין עליהן משום עירוב ומותרים כולם לטלטל בחצר. ואמרי לה [ויש אומרים] שסומכים על הפת משום שיתוף.

אָמַר רַבָּה: וְלָא פְּלִיגִי; כָּאן – בִּמְסוּבִּין בַּבַּיִת, כָּאן – בִּמְסוּבִּין בֶּחָצֵר.

אמר רבה: ולא פליגי [נחלקו] שתי הלשונות בהלכה, אלא כאן שסומכים משום עירוב — מדובר כשהיו מסובין בבית, ופת שבבית מועילה לעירוב. כאן — שהיו מסובין בחצר, אינם יכולים לסמוך משום עירוב, אלא משום שיתוף.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַבָּה, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת בֶּחָצֵר, וְשִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת בַּמָּבוֹי. וְהָוֵינַן בָּהּ: עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת בֶּחָצֵר? וְהָתְנַן: הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה, וּמִרְפֶּסֶת אֵינוֹ עֵירוּב! אֵימָא: עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת – בַּבַּיִת שֶׁבֶּחָצֵר, שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת – בֶּחָצֵר שֶׁבַּמָבוֹי.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: תניא דמסייע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך לשיטתך, ששנינו: עירובי חצרות בחצר, ושיתופי מבואות במבוי, והוינן [ועסקנו] בה בבעיה זו, כיצד אפשר לומר עירובי חצרות בחצר? והתנן [והרי שנינו במשנה] הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, וכל שכן שאין להניחו בחלל החצר! אלא אימא [אמור, תקן] כך: עירובי חצרות — מניחים בבית שבאותה חצר, שיתופי מבואות — די שמניחים אותה בחצר שבאותו מבוי.

“רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד״ וכו׳. הֵיכִי דָּמֵי תְּפִיסַת יָד? כְּגוֹן חֲצֵירוֹ שֶׁל בּוֹנְיָיס.

שנינו במשנה: ר' יהודה אומר כי אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית במקום, שוב אין הדייר אוסר. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] תפיסת יד? ומשיבים: כגון חצרו של אותו אדם הנקרא בונייס שהיה עשיר ביותר, והיו בחצרו דיירים שונים שדרו שם ברשותו. וכיון שהיו חפציו מרובים, היו לו חפצים אף באותן דירות שדרו בהן אחרים. וכיון שמותר לו לקחת את חפציו משם, הריהו נחשב כבעל הבית בכל הדירות כולן.

בֶּן בּוֹנְיָיס אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לְהוּ: פַּנּוּ מָקוֹם לְבֶן מֵאָה מָנֶה. אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא, אֲמַר לְהוּ:

וכיון שהוזכר בונייס ועושרו מספרים מעשה הקשור בו: בן בונייס אתא לקמיה [בא לפני] רבי, אמר להו [להם] רבי לעומדים לפניו כשהכיר בו לפי לבושיו שהוא עשיר: פנו מקום לבן מאה מנה, שראוי אדם כזה שיתנו לו כבוד לפי ערך עשרו. אחר כך אתא איניש אחרינא [בא אדם אחר], אמר רבי לתלמידיו: