וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל הָאָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ מָעוֹתָיו, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לָאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ.

ומודים בשאר כל האדם. שאם נתן מעות למי שאיננו חנווני או נחתום כדי שיזכה לו בעירוב, שזכו לו מעותיו. שאין מערבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו, ולכן בחנווני שאין דעת נותן המעות שייעשה החנווני שלוחו, וגם המעות אינן קונות — אין במעשהו כלום. אבל באומר לאחר, ודאי נתכווין לעשותו שלוחו, ומועיל.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת – מְעָרְבִין לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצרות — מערבין לאדם לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין צריך שיגלה דעתו ויסכים אלא אפשר לזכות עבורו, ועירוב חצירות זכות הוא לו. ואין חבין לאדם שלא בפניו, ובעירובי תחומין, אף שמשתכר שיכול להלך יותר מצד זה של התחום, הריהו מפסיד מצידו האחר. ואין לגרום לאדם כל הפסד, אלא בידיעתו ובהרשאתו.

גמ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? הָא לֹא מָשַׁךְ!

שואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר הסבור שאם נתן פרוטה לחנווני או לנחתום זכה בעירוב? והא [והרי] לא משך, וכיון שלא משך אינו יכול לזכות בדבר!

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבָּהוּ: עֲשָׂאוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה. דִּתְנַן: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ, אֲפִילּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָר וְאֵין לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִּינָר אֶחָד – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: עשאו ר' אליעזר כארבעה פרקים בשנה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: בארבעה פרקים (זמנים) אלו: ערב פסח, ערב שבועות ערב ראש השנה, וערב שמיני עצרת, משחיטין את הטבח לשחוט בהמה בעל כרחו. ואפלו היה בידו שור שוה אלף דינר, ואין ללוקח שקנה ממנו אלא דינר אחד — כופין אותו את הטבח, לשחוט, ויקח הקונה בשר בדינר. כי ארבעה פרקים אלה הם זמנים שבהם הכל קונים בשר. והטבח שהבטיח לספקו, חייב לתתו לקונה, אפילו הוא מפסיד על ידי כך סכום ניכר.

לְפִיכָךְ, אִם מֵת – מֵת לַלּוֹקֵחַ. מֵת לַלּוֹקֵחַ?! הָא לֹא מָשַׁךְ! אָמַר רַב הוּנָא: בְּשֶׁמָּשַׁךְ.

לפיכך אם מת השור, מת ללוקח. מת ללוקח — מדוע? הא [והרי] לא משך הלוקח את השור ולא נעשה בו קנין, ואם מת השור הרי זה לא קנה מאומה, ויקבל דינרו בחזרה! אמר רב הונא: מדובר כאן במקרה שמשך.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ כֵּן; לְפִיכָךְ, אִם מֵת – מֵת לַמּוֹכֵר. אַמַּאי? הָא מָשַׁךְ!

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אתה מפרש אמור את סופה של אותה משנה]: בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך, אם מת — מת למוכר, ואולם אם אומר אתה שמדובר שמשך הלוקח, אמאי [מדוע] מת למוכר? הא [והרי] משך הלוקח, ואם משך קנה, והשור שמת — ברשותו מת!

אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: לְעוֹלָם בְּשֶׁלֹּא מָשַׁךְ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁזִּיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר.

אמר רב שמואל בר יצחק: לעולם מדובר בשלא משך, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בשזיכה לו על ידי אחר, שזיכה הטבח ללוקח על ידי אחר, ואמר לו שיזכה בבשר שור זה שווה דינר עבור פלוני, בלא לשאול את דעתו.

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ, דִּזְכוּת הוּא לוֹ – זָכִין לוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה דְּחוֹב הוּא לוֹ – אֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו.

ומעתה, בארבעה פרקים אלה שזכות הוא לו, שהכל רוצים לקנות בשר — זכין לו לאדם שלא בפניו, ונגמר הקנין בכך. בשאר ימות השנה, שחוב הוא לו, שיתחייב לשלם, ושמא איננו רוצה כלל בהוצאה זו — אין חבין לו אלא בפניו.

וְרַב אִילָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים דִּבְרֵיהֶן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת,

ורב אילא אמר בשם ר' יוחנן: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דברי תורה. שכן אמר ר' יוחנן: דבר תורה מעיקר הדין, כפי שהוא בתורה, מעות עצמן קונות, וכיון שנתן מעות בעד חפץ מסוים — נקנה החפץ.

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ “מְשִׁיכָה קוֹנָה״ – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ: נִשְׂרְפוּ חִיטֶּיךָ בָּעֲלִיָּיה.

ומפני מה אמרו חכמים שלא המעות קונות אלא משיכה של גוף החפץ עצמו קונה — גזירה שמא יאמר לו לקונה לאחר שנתן מעות: נשרפו חיטיך בעלייה, ואבדת הכל. שהרי עם נתינת המעות, זכה באותו חפץ שקנאו בכל מקום שהוא. וכיון שעשוי הדבר להביא לידי רמאות, תיקנו שהקנין יגמר רק על ידי משיכה. ובארבעה פרקים אלה תיקנו חכמים להחזיר את הדבר לקנין היסודי שמן התורה. וסבר ר' אליעזר כי תקנה זו קיימת גם לענין עירוב.

“וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל הָאָדָם כו׳״. מַאן שְׁאָר כָּל אָדָם? אָמַר רַב: בַּעַל הַבַּיִת.

נאמר במשנה כי מודים חכמים בשאר כל האדם. ושואלים: מאן [מהו] שאר כל האדם? אמר רב: משמעו בעל הבית, אדם שאינו סוחר, שאמר לו חבירו שיזכה לו בעירובו על ידי מעה שנותן לו.

וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל הַבַּיִת. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נַחְתּוֹם, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת – קוֹנֶה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָעָה, אֲבָל כְּלִי – קוֹנֶה.

וכן אמר שמואל: בעל הבית קונה. שכן אמר שמואל: לא שנו אלא נחתום, אבל בעל הבית קונה. ואמר שמואל: לא שנו אלא שנתן מעה, אבל נתן כלי — קונה את העירוב בדרך קנין חליפין. שאם נותן את הכלי עבור העירוב נקנה לו העירוב בכל מקום על ידי חליפין, מה שאין כן במעות שאין קנין חליפין במעות.

וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לוֹ “זְכֵה לִי״, אֲבָל אָמַר “עָרֵב לִי״ – שָׁלִיחַ שַׁוְיֵהּ, וְקָנֵי.

ואמר שמואל: לא שנו אלא שאמר לו לנחתום: זכה לי, אבל אמר: ערב לי, הרי שכוונתו היתה שליח שויה [עשאו] לערב עבורו, וממילא קני [נקנה לו] העירוב מכוחה של שליחות.

“אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים וכו׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא: כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי יְהוּדָה בְּעֵירוּבִין – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ.

במשנה שנינו, אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים שמערבים רק לדעת, בעירוב תחומין, ולא בעירובי חצירות. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בענין זה, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' יהודה הלכה בעירובין — הלכה כמותו.

אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָא בַּגְדַּתָּאָה לְרַב יְהוּדָה: אָמַר שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בְּמָבוֹי שֶׁנִּיטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחַיָּיו?!

אמר ליה [לו] רב חנא בגדתאה [מבגדד] לרב יהודה: האם אמר שמואל פסק זה אפילו לענין מבוי שניטלו קורותיו או לחייו בתוך השבת?

אֲמַר לֵיהּ: בְּעֵירוּבִין אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא בִּמְחִיצּוֹת.

שלדעת ר' יהודה מותר לטלטל בו באותה שבת אמר ליה [לו]: בקניית עירובין אמרתי לך, ולא במחיצות. שדין המחיצות אינו חלק מדיני עירובין, אלא נוגע בכמה גופי הלכה וביניהם גם לענין עירוב, ובענין זה לא פסקו כר' יהודה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: הֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה “אֵימָתַי״ וּ״בַמֶּה״ בְּמִשְׁנָתֵנוּ – אֵינוֹ אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים!

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אם נאמר ש"הלכה" כר' יהודה, מכלל דפליגי [מכאן שנחלקו] בדבר זה. והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאמר ר' יהודה "אימתי" ו"במה דברים אמורים " במשנתנו — אינו אלא לפרש דברי חכמים שקדמוהו ולא לחלוק עליהם! ולפיכך מדוע קובעים הלכה כר' יהודה, אם לדעת ר' יהושע בן לוי לא באו דבריו אלא לפרש, והכל מודים להם.

וְלָא פְּלִיגִי?! וְהָא אֲנַן תְּנַן: נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן – מוֹסִיף וּמְזַכֶּה וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ!

לפני שמתייחסים לעצם השאלה תוהים על הדבר: וכי לא פליגי [נחלקו] ר' יהודה וחכמים בענין זה? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] נתוספו עליהן, על בני המבוי, דיורין חדשים — מוסיף ומזכה לאחרים, וצריך להודיע להם. הרי שאף בעירובי חצירות צריך להודיע, שלא כדברי ר' יהודה. ומכאן שיש חכם שאינו מקבל את שיטתו!

הָתָם בְּחָצֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי מְבוֹאוֹת.

ומתרצים: התם [שם] מדובר בחצר שבין שני מבואות שיכולה לערב עם כל מבוי שתרצה. וכיון שיש שם גם צד של חוב, שמא אין בני החצר רוצים לערב עם מבוי זה להפסיד את המבוי האחר, ולכן צריך להודיעם.

וְהָאָמַר רַב שֵׁיזְבִי, אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה!

ומקשים עוד: והאמר [והרי אמר] רב שיזבי אמר רב חסדא על אותה משנה: זאת אומרת חלוקין עליו חבריו על ר' יהודה לענין הודעה לאחרים בעירובי חצירות. משמע שיש סבורים שיש מחלוקת בדבר זה, ולא הכל מסכימים לר' יהודה.

אֶלָּא

אלא חייבים אנו לתרץ ולישב את שתי הקושיות כאחת: