שָׁאנֵי הָתָם דְּלֵיכָּא מְחִיצּוֹת.

שאני התם דליכא [שונה שם שאין] מחיצות, כלומר אותו מבוי פרוץ הוא, וראוי לכפות את דייריו לעשות בו מחיצות כל שהן, אפילו לצורך שמירה. אבל כשיש מחיצות, אין מחייבים אותו ביותר מכך.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מִצַּד שָׁאנֵי.

לישנא אחרינא [לשון אחר], מצד שאני [שונה], שתיקון בעירוב אינו תיקון בגוף המבוי אלא בדבר צדדי, ולכן אין כופין בו את היחיד (מאיר נתיב).

אִתְּמַר, רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר: עוֹשִׂין לֶחִי אֲשֵׁירָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: עוֹשִׂין קוֹרָה אֲשֵׁירָה.

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה; שר' חייא בר אשי אמר: עושין לחי מעצי אשירה, אף שהעץ אסור בהנאה ועומד לשריפה בלבד, כי בעצם עשיית הלחי יש צד של מצוה ואין איסור הנאה שייך בענין מצוה. ור' שמעון בן לקיש אמר: עושין אפילו קורה מעצי אשירה.

מַאן דְּאָמַר קוֹרָה – כָּל שֶׁכֵּן לֶחִי, וּמַאן דְּאָמַר לֶחִי – אֲבָל קוֹרָה לֹא, כִּתּוּתֵי מִכְתַּת שִׁיעוּרֵיהּ.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שעושים קורה — כל שכן לחי, ומאן דאמר [ומי שאומר] לחי — אבל קורה לא התיר. משום שבאיסור עצי אשירה כתותי מכתת שיעוריה [כתות הוא שיעורו], שכיון שהעץ עומד לשריפה הריהו כשרוף כבר, ואין לעשות ממנו קורה הצריכה לשיעור רוחב מסוים. אבל לחי שדי לו ברוחב כל שהוא — אפילו עצי אשירה, שהם כשרופים — ראויים.

מתני׳ נִתְמַעֵט הָאוֹכֵל – מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן – מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ.

נתמעט האוכל שהיה בחבית השיתוף משיעורו — מוסיף מקצת משלו ומזכה לרבים. ואין צריך להודיע להם שהוסיף. ואולם אם נתוספו עליהן דיורים חדשים — מוסיף לצורך אותם דיורים ומזכה להם, וצריך להודיע לדיירים החדשים שזיכה אף להם שיתוף זה.

כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרָן? בִּזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין – מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכוּלָּם, בִּזְמַן שֶׁהֵן מוּעָטִין – כַּגְּרוֹגֶרֶת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

כמה הוא שיעורן של המזונות לשיתוף? בזמן שהן (בני המבוי) מרובין — די במזון שתי סעודות עבור כולם, בזמן שהן מועטין ממספר מסויים — די במזון כגרוגרת לכל אחד ואחד.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּתְחִילַּת עֵירוּב, אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵירוּב – כָּל שֶׁהוּא.

אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שצריכים שיעורים אלה, בתחילת עירוב, כשעושין אותו לכתחילה, אבל בשירי עירוב כגון שנתמעט העירוב בשבת הריהו כשר בכל שהוא. ובכלל,

וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵירוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכַּח אֶת הַתִּינוֹקוֹת.

לא אמרו לערב בחצירות אף ששיתפו במבואות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות, כדי שיידעו שעושים עירובי חצירות, שאם לא כן לא ידעו כלל הלכה זו.

גמ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּמִין אֶחָד – מַאי אִירְיָא נִתְמַעֵט, אֲפִילּוּ כָּלָה נַמִי!

במשנה נאמר שאם נתמעט מזון השיתוף, אין המוסיף צריך להודיע. ושואלים: במאי עסקינן [במה באיזה מקרה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] במין אחד, שהוא מוסיף מאותו מין שעירבו בו תחילה, מאי איריא [מה שייך, מדוע שנה דוקא] נתמעט אפילו כלה מזון זה לגמרי נמי [גם כן] אינו צריך להודיע!

אֶלָּא בִּשְׁנֵי מִינִין – אֲפִילּוּ נִתְמַעֵט נַמִי לֹא, דְּתַנְיָא: כָּלָה הָאוֹכֵל, מִמִּין אֶחָד – אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, מִשְּׁנֵי מִינִים – צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ!

אלא תאמר שמדובר בשני מינין, שמוסיף ממין אחר שלא שיתפו בו בתחילה, אם כן אפילו נתמעט נמי [גם כן] לא יועיל בלא שיודיעום! דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כלה האוכל של שיתוף, אם הוסיף עליו ממין אחד — אין צריך להודיע, משני מינים — צריך להודיע!

אִיבָּעֵית אֵימָא: מִמִּין אֶחָד, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשְּׁנֵי מִינִין. אִיבָּעֵית אֵימָא מִמִּין אֶחָד, מַאי נִתְמַעֵט – נִתְמַטְמֵט.

ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו שמוסיף ממין אחד, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: משני מינין. וכך יש להסביר: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כשהוסיף ממין אחד, ואולם מאי [מה משמע] נתמעט — נתמטמט לגמרי ולא נשאר מאומה, שכוונת נתמטמט פירושה שהלך ונתמעט עד שכלה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשְּׁנֵי מִינִין – כָּלָה שָׁאנֵי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שהוסיף משני מינים, אלא אם כלה העירוב שאני [שונה הדבר] שהלכה זו שיש להודיע היא רק אם כלה האוכל לגמרי, אבל אם נשאר משהו אין צורך להודיע, ויכול לזכות אפילו ממין שני, ואם כן אין ללמוד מן הברייתא לענייננו.

“נִיתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן מוֹסִיף וּמְזַכֶּה וכו׳״. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי, אָמַר רַב חִסְדָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה.

נאמר במשנה שאם נתוספו דיירים עליהן בחצר מוסיף ומזכה וצריך להודיע. אמר רב שיזבי אמר רב חסדא: זאת אומרת מכלל דברי המשנה כי חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה.

דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת – מְעָרְבִין בֵּין לָדַעַת וּבֵין שֶׁלֹּא לָדַעַת. פְּשִׁיטָא דַּחֲלוּקִין!

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים שצריך דעתו של הזוכה בעירוב בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות — מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת, ולדברי המשנה מוסיף אף שלא מדעת. ותוהים: הלוא פשיטא [פשוט ברור] שחלוקין, ומה ראה רב חסדא להודיענו דבר הברור לכול?

מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – בְּחָצֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי מְבוֹאוֹת, אֲבָל חָצֵר שֶׁל מָבוֹי אֶחָד – אֵימָא לָא, קָמַשְׁמַע לָן. “כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרוֹ וכו׳.

ומשיבים: בכל זאת נצרכה, כי מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלו] שצריך להודיע נאמרו בחצר שבין שני מבואות שיכולים בני חצר זו לערב עם איזה מבוי שירצה. וצריך להודיעם באיזה מבוי שיתפו עבורם, שמא רצונם דוקא לערב עם המבוי האחר. אבל חצר של מבוי אחד שרק זכות הוא להם השיתוף, ואין בכך צד חובה, אימא [אמור] שלא, שאף החכמים במשנתנו מסכימים שאין צריך להודיע. על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב חסדא שדעת משנתנו שיש להודיע בכל מקרה.

כַּמָּה הוּא מְרוּבִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּנֵי אָדָם. שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְתוּ לֹא? אֵימָא: מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאֵילָךְ.

במשנה נקבע כמה הוא שעורו של עירוב למרובים וכמה למועטים. ושאלו: כמה הוא מניינם של מרובין וכמה של מועטים? אמר רב יהודה אמר שמואל: שמונה עשרה בני אדם אלה הם מרובים. ותוהים: שמונה עשרה, ותו לא [ולא יותר] ומשיבים: אימא [אמור, תקן] משמונה עשר ואילך (והלאה).

וּמַאי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה דְּנָקַט? אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: לְדִידִי מִיפַּרְשָׁא לִי מִנֵּיהּ דְּאַבָּא, כֹּל שֶׁאִילּוּ מְחַלְּקוֹ לִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדּוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵין מַגַּעַת גְּרוֹגֶרֶת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד – הֵן הֵן מְרוּבִּין, וְסַגִי בִּמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. וְאִי לֹא (הֵן הֵן) מוּעָטִין נִינְהוּ.

ושואלים: ומאי [ומה] שמונה עשר שנקט (תפס), מדוע דוקא מספר זה? ומשיבים: אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא [לי התפרש הדבר ממנו, מאבי רב יהודה]: כל שאילו מחלקו למזון שתי סעודות ביניהן ואין מגעת גרוגרת לכל אחד ואחד הן הן מרובין, ואז סגי [די] במזון שתי סעודות. ואי [ואם] לא — הן הן מועטין נינהו [הם], וצריך שיהיה כגרוגרת לכל אחד.

וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן דִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת הָוְיָין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גְּרוֹגָרוֹת.

ואגב אורחיה קא משמע לן [ודרך אגב הוא משמיע לנו] ש שתי סעודות הויין [הריהן] שמונה עשרה גרוגרות, ולכן אם היו יותר דיורים, דיים בשמונה עשרה גרוגרות שהוא מזון שתי סעודות.

מתני׳ בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כִּכָּר הוּא עֵירוּב, אֲפִילּוּ מַאֲפֶה סְאָה וְהוּא פְּרוּסָה – אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. כִּכָּר כְּאִיסָּר וְהוּא שָׁלֵם – מְעָרְבִין בּוֹ.

בכל מזון שהוא מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח שאינם קרויים מזון, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: יש הגבלה אחרת בדבר: ככר שלם הוא עירוב, ואפלו מאפה שגודלו סאה, והוא פרוסה שניטל ממנו חלק — אין מערבין בה. ואילו ככר אפילו גודלו כאיסר, והוא שלם — מערבין בו.