אֲבָל זֶה כְּנֶגֶד זֶה – אֵימָא לָא.

אבל זה כנגד זה, אימא [אמור] לא, ואף לענין שבת אינה כרשות היחיד, על כן השמיע לנו שאף אם נפרצה החצר בפרצות שהן זו כנגד זו — בכל זאת היא מותרת.

וּלְרַבָּה דְּאָמַר ״זֶה כְּנֶגֶד זֶה אָסוּר״ הָא דְּרַב בְּמַאי מוֹקֵי לָהּ? בָּזֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה. תַּרְתֵּי לָמָּה לִי?

ומקשים: ולרבה שאמר שאם היה מבוי שכלה לרחבה והיו הפרצות זה כנגד זה אסור, הא [דבר זה] של רב במאי מוקי לה [במה מעמיד הוא אותו], בודאי במקרה שהיו הפרצות זה שלא כנגד זה, ואם כן תרתי [שתיים] למה לי, הלא עיקרה של הלכה זו כבר נאמר בתוספתא, ולשם מה צריך רב לומר הלכה נוספת באותו ענין עצמו?

אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – לִזְרוֹק, אֲבָל לְטַלְטֵל – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומסבירים שאף כאן יש חידוש: אי מהתם הוה אמינא: הני מילי [אם משם, מהתוספתא בלבד, הייתי אומר: דברים אלה] שהחצר רשות היחיד לשבת הם לענין לזרוק. שהזורק לחצר זאת מרשות הרבים מתחייב, שדינה מן התורה כרשות היחיד. אבל לטלטל בה כברשות היחיד ממש — אימא [אמור] לא. ואסרו חכמים לטלטל בה, משום שרבים מצויים בה. ולכן קא משמע לן [משמיע לנו] רב שאין לחשוש לדבר, ומותרת החצר בטלטול, אף מדברי סופרים.

אִיתְּמַר, מָבוֹי הֶעָשׂוּי כַּנָּדָל, אָמַר אַבַּיֵי: עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח לְגָדוֹל, וְהָנָךְ כּוּלְּהוּ מִישְׁתָּרוּ בְּלֶחִי וְקוֹרָה.

איתמר [נאמר] מבוי העשוי כנדל, כלומר מבוי ארוך הפתוח לרשות הרבים, ובשני צידיו מבואות קטנים שאף הם פתוחים לרשות הרבים, מה דינו? אמר אביי: עושה צורת הפתח למבוי הגדול, והנך כולהו [ואלה כולם] המבואות הקטנים מישתרו [מותרים] בלחי וקורה.

אָמַר לֵיהּ רָבָא: כְּמַאן – כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: ״תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם״ לָמָּה לֵיהּ צוּרַת הַפֶּתַח? וְעוֹד; הָא הַהוּא מָבוֹי עָקוּם דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא, וְחָשׁוּ לָהּ לִדְּרַב!

אמר ליה [לו] רבא: כמאן [כמי] אומר אתה הלכה זו, כשיטת שמואל, שאמר שמבוי עקום תורתו כסתום. ולכן גם מבוי זה העשוי כנדל, כל אחד ממבואותיו הקטנים בהתחברו אל המבוי הגדול הריהו כמבוי עקום. ואולם אם כך, שנוהגים כשמואל, למה ליה [לו] צורת הפתח? הלא לדעת שמואל מותר מבוי כזה בלחי או קורה בלבד. ועוד, הא ההוא [הרי אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בנהרדעא וחשו [וחששו] לה לדברי רב. ומשמע שיש לנהוג הלכה למעשה כרב ולא כשמואל!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח לְכוּלְּהוּ לְהַאי גִּיסָּא, וְאִידָךְ גִּיסָּא מִישְׁתָּרוּ בְּלֶחִי וְקוֹרָה.

אלא אמר רבא, כך יש לתקנו: עושה צורת הפתח לכולהו להאי גיסא [לכולם למבואות הקטנים בצד זה] צד אחד שלהם, ואידך גיסא מישתרו [והצד האחר מותרים] בלחי וקורה.

אָמַר רַב כָּהֲנָא בַּר תַּחֲלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בַּר מִנְיוּמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בַּר מַלְכִּיוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא רַבֵּיהּ דְּרַב, וְאָמְרִי לָהּ רַב כָּהֲנָא בַּר מַלְכִּיוּ הַיְינוּ רַב כָּהֲנָא רַבֵּיהּ דְּרַב: מָבוֹי שֶׁצִּידּוֹ אֶחָד אָרוֹךְ וְצִידּוֹ אֶחָד קָצָר, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת –מַנִּיחַ אֶת הַקּוֹרָה בַּאֲלַכְסוֹן, אַרְבַּע אַמּוֹת –אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הַקּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּצָר. רָבָא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה –אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הַקּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּצָר.

אמר רב כהנא בר תחליפא משמיה [משמו] של רב כהנא בר מניומי משמיה [משמו] של רב כהנא בר מלכיו משמיה [משמו] של רב כהנא רביה [רבו] של רב, ואמרי לה [ויש אומרים]: רב כהנא בר מלכיו היינו [זהו] רב כהנא רביה דרב. וכך נמסרה הלכה: מבוי הפונה לרשות הרבים שצידו אחד ארוך וצידו אחד קצר, אם היה הבדל האורך שבין צד אחד לשני פחות מארבע אמות — מניח את הקורה באלכסון, על קצותיהם של שני כותלי המבוי. היה ארבע אמות או יותר — אינו מניח את הקורה אלא כנגד הצד הקצר, כלומר: מקצה הצד הקצר בקו ישר למקום המקביל בקיר הארוך, ואינו משתמש בחלק המבוי שמעבר לקורה. רבא אמר: אחד זה ואחד זה — אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר.

וְאֵימָא טַעְמָא דִּידִי, וְאֵימָא טַעְמָא דִּידְהוּ. אֵימָא טַעְמָא דִּידִי: קוֹרָה טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם הֶיכֵּר, וּבַאֲלַכְסוֹן לָא הָוֵי הֶיכֵּר;

והוסיף רבא: ואימא טעמא דידי, ואימא טעמא דידהו [ואומר את הטעם שלי ואומר את הטעם שלהם לשיטות השונות]. אימא טעמא דידי [אומר את הטעם שלי]: קורה טעמא מאי [מה טעמה] — משום היכר, שתיקנו חכמים שידעו בני המבוי שזה סוף התחום שמותר לטלטל בו, ובאלכסון לא הוי [אינו] היכר. ואלה שיראו אנשים מטלטלים בחלק של הצד הארוך יחשבו שמותר בכלל לטלטל ברשות הרבים. אף

וְאֵימָא טַעְמָא דִּידְהוּ: קוֹרָה מִשּׁוּם מַאי – מִשּׁוּם מְחִיצָּה, וּבַאֲלַכְסוֹן נַמִי הָוֵי מְחִיצָּה.

אימא טעמא דידהו [אומר את הטעם שלהם], הם סבורים שקורה משום מאי [מה] — משום מחיצה, שהקורה נחשבת כיורדת ונמשכת עד למטה ויוצרת כעין כותל רביעי למבוי. ואם מחיצה היא באלכסון נמי הוי [גם כן הריהי] מחיצה.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: הוֹאִיל וּשְׁמַעֲתָתָא דְּכָהֲנֵי הִיא – אֵימָא בָּהּ מִילְּתָא: הָא דְּאָמְרַתְּ מַנִּיחַ הַקּוֹרָה בַּאֲלַכְסוֹן – לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין בַּאֲלַכְסוֹנוֹ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר, אֲבָל יֵשׁ בַּאֲלַכְסוֹנוֹ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּצָר.

אמר רב כהנא: הואיל ושמעתתא דכהני היא, אימא בה מילתא [והלכה של "כהנים" היא, אומר בה דבר] אף אני, ואוסיף להלכה זו שנמסרה על ידי חכמים ששמם רב כהנא. הא דאמרת [זה שאומר אתה] מניח הקורה באלכסון, לא אמרן [לא אמרנו] אלא שאין באלכסונו זה יותר מעשר אמות, אבל יש באלכסונו יותר מעשר, אף שרוחב המבוי עצמו פחות מעשר, דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הצד הקצר. מפני שפתח הרחב מעשר אמות אינו ניתר על ידי קורה, והרי כאן כל השטח שמתחת הקורה הוא בחינת פתח.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַהוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה? רַב וְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ: מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה. שְׁמוּאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמְרוּ: אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו להשתמש ולטלטל בשטח המקביל אל תחת הקורה בכל מבוי הניתר על ידי קורה? ונחלקו הדעות: רב ור' חייא ור' יוחנן אמרו: מותר להשתמש תחת הקורה. שמואל ור' שמעון בר רבי ור' שמעון בן לקיש אמרו: אסור להשתמש תחת הקורה.

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: קוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר, וּמָר סָבַר קוֹרָה מִשּׁוּם מְחִיצָּה.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר בדבר זה נחלקו], דמר [שחכם זה, המתירים] סבר: קורה משום היכר, ומר [וחכם זה, האוסרים] סבר: קורה משום מחיצה.

לֹא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – קוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; דְּמָר סָבַר: הֶיכֵּירָא מִלְּגָיו, וּמָר סָבַר: הֶיכֵּירָא מִלְּבַר.

ודוחים שאין זה הכרחי, לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] קורה משום היכר, ואולם הכא בהא קמיפלגי [כאן בזה נחלקו]: דמר [שחכם זה, האוסרים] סבר: היכרא [ההיכר] הוא בשביל אלה הנמצאים מלגיו [בפנים], ולכן אין להשתמש מחוץ לקצה הפנימי של הקורה. ומר סבר: היכרא מלבר [וחכם זה המתירים סבר: ההיכר מבחוץ] לנמצאים ברשות הרבים, ולכן מותר לטלטל עד גבולה החיצוני של הקורה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״מִשּׁוּם מְחִיצָּה״, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר: חוּדּוֹ הַפְּנִימִי יוֹרֵד וְסוֹתֵם, וּמָר סָבַר: חוּדּוֹ הַחִיצּוֹן יוֹרֵד וְסוֹתֵם.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא [ואם תרצה אמור שהכל סבורים שקורה מתירה] משום מחיצה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו] דמר [שחכם זה, האוסרים] סבר: חודו הפנימי של הקורה נחשב כיורד וסותם, ומה שמתחת לקורה אינו בתחום הסגור. ומר סבר [וחכם זה המתירים]: חודו החיצון יורד וסותם, ולכן מותר לטלטל גם תחת הקורה. ונמצא שאין לצרף מחלוקת זו בנוגע לדין שימוש תחת הקורה עם המחלוקת בדבר מהותה של הקורה.

אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּבֵין לְחָיַיִם שֶׁאָסוּר.

ואמר רב חסדא: הכל מודים במקום של בין לחיים, כלומר, כנגד הלחי ששמים להתיר את המבוי, שאסור, שהלחי דינו כמחיצה ואין משתמשים אלא עד צידו הפנימי ולא הלאה מכן.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָמִי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: נָעַץ שְׁתֵּי יְתֵידוֹת בִּשְׁנֵי כּוֹתְלֵי מָבוֹי מִבַּחוּץ, וְהִנִּיחַ קוֹרָה עַל גַּבֵּיהֶן מַהוּ?

בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא : מה יהא הדין אם נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי, ורוחב היתידות הוא מבחוץ והניח קורה על גביהן של היתדות, במקום על כותלי המבוי, והיא צמודה לפתח המבוי מבחוץ, מהו? האם קורה זו מתירה או לא?

אֲמַר לֵיהּ: לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר – אָסוּר, לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר – מוּתָּר.

אמר ליה [לו] רב חסדא: לדברי המתיר — אסור, שהמתיר בשימוש תחת הקורה סבור שצידה החיצון הוא החשוב, וצד חיצון זה הלא מצוי מחוץ למבוי ואינו יכול להתיר. ואילו לדברי האוסר שימוש מתחת לקורה — מותר לטלטל במבוי זה, שהרי קצהו הפנימי צמוד לפתח המבוי.

רָבָא אָמַר: לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר, נַמִי אָסוּר. בָּעֵינַן קוֹרָה עַל גַּבֵּי מָבוֹי, וְלֵיכָּא.

ואילו רבא אמר: לדברי האוסר, נמי [גם כן] אסור כי בעינן [צריכים אנו] קורה המתירה שתהיה על גבי מבוי, וכאן ליכא [אין], ואין קורה הסמוכה למבוי מתירה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה לְרָבָא: הָיְתָה קוֹרָתוֹ

איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנה לרבא מן הברייתא: היתה קורתו