וְתֶבֶן שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ. דְּכָל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי.

ותבן שבבית גובהו שבעה ומשהו טפחים, וכיון שכל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי [נחשב], הרי זו כמחיצה גמורה.

בִּשְׁלָמָא לְאַבַּיֵי – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי “מֵעֲשָׂרָה״. אֶלָּא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מַאי מֵעֲשָׂרָה?

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת אביי — היינו דקתני [זהו ששנינו]: נתמעט התבן מעשרה, אלא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מאי [מה משמע] מעשרה? הלוא מתחילה לא היו כאן עשרה!

מִתּוֹרַת עֲשָׂרָה.

ומתרצים: הכוונה היא מתורת עשרה, שכל עוד התבן גבוה שבעה ומשהו, הריהו כגבוה עשרה מדין לבוד. ואם נתמעט, נתמעט מתורת מחיצה גבוהה עשרה.

“שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין״. שְׁמַע מִינָּהּ: דִּיּוּרִין הַבָּאִין בַּשַּׁבָּת אֲסוּרִין.

באותה ברייתא נאמר שאם נתמעט התבן מעשרה שניהן אסורין. ומעירים: שמע מינה [האם נלמד מכאן] כי דיורין הבאין בשבת אסורין, שהרי מתחילת השבת מותר היה לשני הדיירים להשתמש בתבן ובבית. וביום השבת, כיון שנתמעט התבן, נוספו כאילו דיירים חדשים לכל אחד מהבתים, ונאסרו הכל. ולכאורה מדוע לא נאמר שכיון שהותרה בתחילת השבת, הותרה לכולה?

דִּלְמָא דְּאִימְעַט מֵאֶתְמוֹל.

ודוחים: דלמא [שמא] מדובר כאן דאימעט [שהתמעט] התבן מאתמול עוד מלפני השבת, ובכגון זה לא הותרה כלל.

“כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ״. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: אוֹ נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ, אוֹ מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ.

אמרו: כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו. ותוהים: תרתי [שתים]?! כלומר למה לו לעשות שני דברים אלה יחד? די באחד מהם! ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר, כך היתה הכוונה]: או נועל את ביתו או מבטל את רשותו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם תַּרְתֵּי, כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ – אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור הסבר אחר]: לעולם תפרש שתרתי [שני דברים] צריך שיעשה כאן, אף שכרגיל די באחד, כי כיון דדש ביה [שרגיל בו בשימושו] — אתי לטלטולי [יבוא לטלטל], והחמירו בו שיעשה תיקון יתר על הרגיל שלא ישכח ויבוא לטלטל.

“הוּא אָסוּר וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דַּהֲדַר אִידָךְ וּבָטֵיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּאֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין.

נאמר שאם ביטל — הוא אסור וחבירו מותר. ומקשים: פשיטא [הלוא פשוט הדבר ומובן מאליו] ולשם מה יש לומר זאת? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דהדר אידך ובטיל ליה לחבריה [שחזר האחר וביטל לו לחבירו] בחזרה אחרי שהשתמש בה כרצונו, והא קא משמע לן [זה משמיע לנו] שאין מבטלין, וחוזרין ומבטלין אותה רשות פעם שניה.

. “וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹב שֶׁל תֶּבֶן שֶׁבֵּין שְׁנֵי תְחוּמֵי שַׁבָּת״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: תְּחוּמִין דְּאוֹרַיְיתָא. מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזוֹר דִּלְמָא אָתֵי לְאִיחְלוּפֵי – קָא מַשְׁמַע לָן.

נאמר: שכן אתה אומר בגוב של תבן שבין שני תחומי שבת. ומקשים: פשיטא [הלוא פשוט הוא] ואותו עקרון קיים גם שם כבמתבן בין חצירות! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לשיטת ר' עקיבא שאמר: דין תחומין דאורייתא [מן התורה], מהו דתימא [שתאמר]: ליגזור דלמא אתי לאיחלופי [שנגזור ונאסור שמא יבואו להחליף] לקחת דברים מתחום אל תחום, שכיון שעיקר האיסור מן התורה ראוי שיוסיפו בו חכמים גזירות לשמרו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת אין לחלק, ואין גוזרים.

מתני׳ כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי? מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר: הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי מָבוֹי. וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ.

כיצד משתתפין במבוי אם רוצה אדם אחד לזכות את כל בני המבוי? מניח את החבית המלאה אוכל משלו, ואומר: הרי זו לכל בני מבוי, וכדי שתהא זו נתינה המזכה את האחרים צריך שיהא מי שיזכה בחבית זו עבורם, ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים (הבוגרים), וכן על ידי עבדו ושפחתו העברים (שאין גופם קנוי לו), וכן על ידי אשתו, והם זוכים לכל בני המבוי.

אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ.

אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שאין להם זכות קנין, והרי ידם כידו (רשותם כרשותו), ואינם יכולים לזכות אחרים. שהרי גם כשנותן להם נותר החפץ ברשותו, שרשותם כרשותו ממש.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה: חָבִית שֶׁל שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת – צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח.

אמר רב יהודה: חבית של שיתופי מבואות — צריך הזוכה להגביה אותה מן הקרקע טפח, שעל ידי כך כאילו מוציאה הזוכה מרשות המזכה, שלולי כן אינו יכול לזכותה לאחרים.

אָמַר רָבָא: הָנֵי תַּרְתֵּי מִילֵּי סָבֵי דְּפוּמְבַּדִיתָא אָמְרִינְהוּ. חֲדָא – הָא. אִידָךְ: הַמְקַדֵּשׁ, אִם טָעַם מְלֹא לוּגְמָיו – יָצָא, וְאִם לָאו – לֹא יָצָא.

אמר רבא: הני תרתי מילי [שני דברים אלה], סבי [זקני] פומבדיתא, רב יהודה ובני ישיבתו, אמרינהו [אמרוהו]: חדא [אחד] — הא [זו] שאמרנו בענין הגבהת חבית. אידך [השניה] — ששנינו המקדש על היין בשבת או בחג, אם טעם מן היין מלא לוגמיו — יצא ידי חובת קידוש, ואם לאו — לא יצא.

אָמַר רַב חֲבִיבָא: הָא נַמִי סָבֵי דְּפוּמְבַּדִיתָא אָמְרִינְהוּ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשִׂין מְדוּרָה לַחַיָּה בַּשַּׁבָּת.

אמר רב חביבא: הא נמי סבי דפומבדיתא אמרינהו [דבר זה נוסף לשניים שאמרנו גם כן זקני פומבדיתא אמרוהו], שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: עושין מדורה לחיה [ליולדת] בשבת.

סְבוּר מִינָּהּ: לַחַיָּה – אִין, לַחוֹלֶה – לָא. בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אִין, בִּימוֹת הַחַמָּה – לָא.

ומעירים: סבור מינה [סברו מכאן] מלשון הלכה זו כי לחיה — אין [כן] מותר לעשות משום שהיא מסוכנת ביותר, אולם לחולה סתם — לא. בימות הגשמים שברורה סכנת ההצטננות אין [כן], בימות החמה — לא.

אִיתְּמַר, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין, אָמַר שְׁמוּאֵל: הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן – עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה בַּשַּׁבָּת, וַאֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז.

ולכן יש להוסיף מה שאיתמר [נאמר] אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: מי שהקיז דם ונצטנן — עושין לו מדורה בשבת, ואפלו בתקופת תמוז. משמע שלאו דוקא יולדת, ולאו דוקא בימות הגשמים.

אָמַר אַמֵימָר: הָא נַמִי סָבֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא אָמְרִינְהוּ. דְּאִיתְּמַר: אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁירָה סְתָם?

אמר אמימר: הא נמי סבי דפומבדיתא אמרינהו [ודבר נוסף זה גם כן זקני פומבדיתא אמרוהו] דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בדבר איזו היא אשירה סתם, כלומר איזהו האילן הנחשב כעץ המשמש לעבודה זרה, אף שאין אנו רואים שעובדים לו ממש?

אָמַר רַב: כֹּל שֶׁכּוֹמָרִין שׁוֹמְרִין אוֹתָהּ,

אמר רב: כל אילן שכומרין שומרין אותה