תַּנְיָא נַמִי הָכִי: נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּחִיצּוֹנָה, וְשָׁכַח אֶחָד בֵּין מִן הַחִיצּוֹנָה וּבֵין מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּפְּנִימִית, וְשָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. מִן הַחִיצּוֹנָה וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּזוֹ פְּנִימִית מוּתֶּרֶת וְחִיצּוֹנָה אֲסוּרָה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדברי ר' יהודה ש"מקום אחד" הכוונה לחיצונה: נתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד, בין מן החיצונה ובין מן הפנימית, ולא עירב — שתיהן אסורות, אם נתנו עירובן בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא ערב — שתיהן אסורות. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — שתיהן אסורות, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: בזו כאשר העירוב מונח בפנימית והשוכח דר בחיצונה, פנימית מותרת וחיצונה אסורה.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר חָנָן לְאַבַּיֵי: מַאי שְׁנָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי פְּנִימִית מוּתֶּרֶת – מִשּׁוּם דְּאַחְדָא דַשָּׁא וּמִשְׁתַּמְּשָׁא. לְרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי: תֵּיחַד דַשָּׁא וּתְשַׁמֵּשׁ! אֲמַר לֵיהּ: עֵירוּב מַרְגִּילָהּ.

אמר ליה [לו] רבה בר חנן לאביי: מאי שנא לרבנן דאמרי [מה שונה לשיטת חכמים שאומרים] שהחצר הפנימית מותרת — משום דאחדא דשא ומשתמשא [שמחזיקה דלתה סגורה בפני בני החיצונה, ומשתמשת בחצר בעצמה], לר' עקיבא נמי [גם כן]: תיחד דשא ותשמש [תאחוז, תסגור, דלתה ותשתמש]! אמר ליה [לו]: עירוב מרגילה, שלולא היה העירוב מונח בה, אפשר היה לטעון כן. אבל עתה כיון שהעירוב מונח בה, נעשית החיצונה רגילה לבוא אליה.

לְרַבָּנַן נַמִי עֵירוּב מַרְגִּילָהּ! דְּאָמְרָה: לְתַקּוֹנֵי שִׁיתַּפְתִּיךְ וְלָא לְעַוּוֹתֵי.

והקשו: אם כן, לרבנן נמי [לחכמים גם כן] אפשר לומר עירוב מרגילה! ומשיבים: דאמרה [שאומרת אז] החצר הפנימית לחיצונה: לתקוני [לשם תיקון] שיתפתיך שיתפנו אתכם בעירוב אחד, ולא לעוותי [לשם קלקול]. וכיון ששכח אחד מכם, אין אנו מסכימים עוד בשותפות זו.

לְרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי, תֵּימָא: לְתַקּוֹנֵי שִׁיתַּפְתִּיךְ וְלָא לְעַוּוֹתֵי! דַּאֲמָרָה לָהּ: מְבַטְּלִינַן לָךְ רְשׁוּתִי. וְרַבָּנַן – אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֶר לְחָצֵר.

ומקשים: לשיטת ר' עקיבא נמי תימא [גם כן תאמר] החצר הפנימית: לתקוני [לתיקון] שיתפתיך ולא לעוותי [לקלקול]? ומשיבים: דאמרה [שאומרת] לה חצר חיצונה לפנימית: מבטלינן [מבטלים אנחנו] לך רשותי (לכם את רשותנו), ואז מותר לבני פנימית לטלטל בחצרם. ודברי ר' עקיבא הם עד שביטלו. ורבנן [וחכמים], לדעתם אין ביטול רשות מחצר לחצר.

לֵימָא שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּנַן וְרַבִּי עֲקִיבָא קָא מִיפַּלְגִי; דִּשְׁמוּאֵל אָמַר כְּרַבָּנַן, וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא?

ושואלים: לימא [האם לומר] כי שמואל ור' יוחנן החולקים (לעיל עירובין סח,א) אם יש ביטול מחצר לחצר בפלוגתא דרבנן [במחלוקת של חכמים] ור' עקיבא קא מיפלגי [נחלקו]. ששמואל הסבור שאין ביטול רשות מחצר לחצר אמר כרבנן [כחכמים], ור' יוחנן הסבור שיש ביטול רשות אמר כר' עקיבא?

אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: אֲנָא דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָכָא – אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, דְּאָסְרַן אַהֲדָדֵי. אֲבָל הָתָם – מִי קָא אָסְרָן אַהֲדָדֵי?

ודוחים: אמר לך שמואל [יכול היה שמואל לומר לך] אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי, אפילו לשיטת ר' עקיבא אמרתי. עד כאן לא שמענו שאמר ר' עקיבא הכא [כאן] שיש ביטול רשות מחצר לחצר אלא בשתי חצירות זו לפנים מזו, דאסרן אהדדי [שהן אוסרות זו על זו], אבל התם [שם] שנחלקו בשתי חצירות סמוכות, מי קא אסרן אהדדי [האם הן אוסרות זו על זו]? ולכן שם אין צורך כלל לבטל רשות, אף לשיטה זו.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲנָא דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנָן; עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנָן הָכָא – אֶלָּא דַּאֲמַרָהּ לָהּ: אַדְּמְבַטְּלַתְּ לִי – קָא אָסְרַתְּ עֲלַאי. אֲבָל הָתָם – מִי קָאָסְרַתְּ עֲלָהּ?

ור' יוחנן אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לרבנן [לשיטת חכמים] אמרתי, עד כאן לא קאמרי רבנן הכא [אמרו חכמים כאן] שאין חצר יכולה לבטל רשותה לחצר שניה אלא משום דאמרה [שאומרת] החצר הפנימית לה: אדמבטלת [עד שאת מבטלת] לי רשות, קא אסרת עלאי [הרי את אוסרת עלי], ומוותרים אנו על הביטול ועל האיסור. אבל התם, מי קאסרת עלה [שם, האם אוסרת עליה]? וכיון שכך לא אמרו חכמים שאין לבטל.

״וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים וְכו׳. אֲמַר רַב יוֹסֵף, תָּנֵי רַבִּי: הָיוּ שְׁלֹשָׁה – אֲסוּרִין.

נאמר במשנה: ואם היו החצירות של יחידים אין צריכים לערב. אמר רב יוסף, תני [שנה] רבי: היו שלשה אנשים בשתי החצירות — אסורין בלא עירוב. בין שהיו שנים בחיצונה ואחד בפנימית, ובין שהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה.

אֲמַר לְהוּ רַב בֵּיבָי: לָא תְּצַיְּתוּ לֵיהּ, אֲנָא אָמְרִיתָהּ נִיהֲלָהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמְרִיתָהּ נִיהֲלָהּ: הוֹאִיל וַאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן רַבִּים בַּחִיצוֹנָה. אֲמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם! רַבִּים בְּרַבִּי אִיחֲלַף לִי.

אמר להו [להם] רב ביבי לחכמים: לא תציתו ליה, אנא אמריתה ניהלה [אל תקשיבו לו, שטעות בידו, כי אני אמרתי אותה לו], ומשמיה [ומשמו] של רב אדא בר אהבה אמריתה ניהלה [אמרתי אותה לו], אלא משום שחלה רב יוסף נשתכח ממנו דיוק הדברים, והנוסח הנכון היה כך: אם היו שנים בחיצונה אסור, הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונה, וגזרו חכמים שיהיו רבים אלה אוסרים את הפנימית. אמר רב יוסף בהשתוממות כששמע זאת: מריה [ריבונו] של אברהם! 'רבים' ב'רבי' איחלף [התחלף] לי, שכשהחל להיזכר בתלמודו מחדש נדמה היה לו בטעות כי הלכה זו נאמרה בשם "רבי", במקום שנאמרה בדין "רבים", ובשל טעות זאת יצר אותה גירסה מדומה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְעוֹלָם מוּתָּרוֹת, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית וְאֶחָד בַּחִיצוֹנָה.

ושמואל אמר: לעולם מותרות, עד שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְגוֹי הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים. מַאי שְׁנָא יִשְׂרָאֵל דְּלָא אֲסַר – דְּמַאן דְּיָדַע – יָדַע, וּמַאן דְּלָא יָדַע – סָבַר: עֵירוּבֵי עֵירֵב. גּוֹי נַמִי, אָמְרִינַן: דְּיָדַע – יָדַע, דְּלָא יָדַע – סָבַר: אֲגִירֵי אוֹגַר!

אמר ר' אלעזר: וגוי הרי הוא כרבים, שאם בפנימית גר גוי, ובחיצונה שני ישראלים, אוסרת דריסת רגלו על שניהם. ומקשים: מאי שנא [במה שונה] יחיד מישראל שלא אסר [אוסר] על חבירו, דמאן דידע [שמי שיודע] שבפנימית אין אלא יחיד — ידע [יודע], ומאן דלא ידע [ומי שלא יודע] — סבר: עירובי עירב [סבור: עירב]. אם כן, גוי נמי [גם כן], אמרינן: דידע — ידע, דלא ידע — סבר: אגירי אוגר [אומרים אנו: מי שיודע שהוא יחידי — יודע גם שאינו אוסר כשהוא יחידי, ומי שאינו יודע יחשוב שודאי שכר מן הגוי]!

סְתָם גוֹי אִי אִיתָא – דְּאוֹגַר מִיפְעָא פָּעֵי.

ומשיבים: אין לומר כן כי סתם גוי, אי איתא דאוגר — מיפעא פעי [אם אמנם שהשכיר — היה מפטפט], והיו הכל יודעים זאת. ואם לא סיפר — יודעים שלא השכיר.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה – פְּנִימִי נוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ, וְדַיּוֹ.

אמר רב יהודה אמר שמואל: עשרה בתים זה לפנים מזה ואין הפנימי יכול לצאת לחצר אלא אם כן עובר על פני כולם, פנימי לבדו נותן את עירובו בחצר, ודיו. והדרים בשאר הבתים הרי הם כדרים בבית שער ומסדרון לבית הפנימי, והדרים בבית שער אינם צריכים לתת.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חִיצּוֹן. חִיצּוֹן, בֵּית שַׁעַר הוּא! חִיצּוֹן שֶׁל פְּנִימִי.

ור' יוחנן אמר: אפילו החיצון חייב לערב. ומקשים האיך אפשר לומר כן הלא דירת חיצון בית שער הוא לפנימיים לו! ומדוע יתן עירוב? ומסבירים הכוונה היא חיצון של פנימי שהתכוון לומר שאף הבית התשיעי מבחוץ שהוא חיצון לבית אחרון, נותן עירוב ואינו כבית שער.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בֵּית שַׁעַר דְּיָחִיד שְׁמֵיהּ בֵּית שַׁעַר, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ בֵּית שַׁעַר.

וטעם הדברים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עיקרון, הם נחלקו] מר [חכם זה, שמואל] סבר: בית שער דיחיד שמיה [נחשב] בית שער ואם כן הבית התשיעי נידון כבית שער, שהרי משמש הוא דרך מעבר ליחיד הגר לפנים ממנו. ומר [וחכם זה, ר' יוחנן] סבר: לא שמיה [אינו נחשב] בית שער ולכן חייב אף הוא לערב.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר רַב: שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת וּשְׁלֹשָׁה בָּתִּים בֵּינֵיהֶן, זֶה בָּא דֶּרֶךְ זֶה וְנוֹתֵן עֵירוּבוֹ בָּזֶה, וְזֶה בָּא דֶּרֶךְ זֶה וְנוֹתֵן עֵירוּבוֹ בָּזֶה –

אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: שתי חצירות ושלשה בתים ביניהן, זה, בן חצר אחת, בא דרך זה, הבית הסמוך לו, ונותן עירובו בזה, בבית האמצעי. וזה, בן החצר האחרת, בא דרך זה, הבית הסמוך לחצר שלו, ונותן עירוב אף הוא בזה האמצעי.