מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַסַּבָּר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מְחִיצּוֹת הַמַּגִיעוֹת לַתִּקְרָה – שֶׁצְּרִיכִין עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. עַל מַה נֶחְלְקוּ – עַל מְחִיצּוֹת שֶׁאֵין מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן.

מיתיבי [מקשים] אמר ר' יהודה הסבר (החריף, בעל הסברה): לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה — שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. על מה נחלקו — על מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שבית שמאי אומרים: עירוב לכל חבורה וחבורה לחוד, ובית הלל אומרים: עירוב אחד לכולן.

לְמַאן דְּאָמַר בִּמְחִיצּוֹת הַמַּגִיעוֹת לַתִּקְרָה מַחֲלוֹקֶת – תְּיוּבְתָּא! וּלְמַאן דְּאָמַר בִּמְחִיצּוֹת שֶׁאֵין מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה מַחֲלוֹקֶת – סִיַּיעַתָּא. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן מַחֲלוֹקֶת בִּמְסִיפָס – תְּיוּבְתָּא!

למאן דאמר [למי שאומר] במחיצות המגיעות לתקרה מחלוקת — הרי זו תיובתא [קושיה חמורה]! ולמאן דאמר [ולמי שאומר] במחיצות שאין מגיעות לתקרה מחלוקת — הרי זו סייעתא [סיוע], וכן להך לישנא [ללשון זו] שאמר רב נחמן: מחלוקת במסיפס — הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] אלא יש לברר:

לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אַף בִּמְסִיפָס מַחֲלוֹקֶת – לֵימָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתָּא?!

להך לישנא [ללשון זו] שאמר רב נחמן: אף במסיפס מחלוקת, לימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] מדברי ר' יהודה הסבר המנוגדים לה?

אָמַר לָךְ רַב נַחְמָן: פְּלִיגִי בִּמְחִיצָה, וְהוּא הַדִּין בִּמְסִיפָס. וְהַאי דְּקָא מִיפַּלְגִי בִּמְחִיצָה – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית הִלֵּל.

אמר לך רב נחמן: פליגי [נחלקו] במחיצה, והוא הדין במסיפס, שאף בו נחלקו. והאי דקא מיפלגי [וזה שנחלקו במפורש] במחיצה ולא במסיפס — להודיעך כחן של בית הלל. שאפילו שהיו חלוקים במחיצה של ממש, עומדים בית הלל על דעתם שכולם נחשבים כרשות אחת.

וְלִיפַּלְגֵּי בִּמְסִיפָס לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי! כֹּחַ דְּהֶיתֵּרָא עֲדִיף.

ומקשים: אם אמנם בשני הדברים נחלקו, וליפלגי [ושיחלקו במשנה] במסיפס ועל ידי כך להודיעך כחן של בית שמאי שמחמירים אפילו במסיפס! ומשיבים: כח דהתירא [ההיתר] עדיף לתנא להשמיענו. שאם יש בידו לסגנן את המחלוקת באופן שיתגלה יותר כוחם של המתירים הרי הוא מביאה בסגנון זה.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה הַסַּבָּר.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' יהודה הסבר שבמחיצות המגיעות לתקרה לדעת כולם צריך עירוב לכל אחת ואחת ולא נחלקו אלא במחיצות שאינן מגיעות לתקרה.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא: דְּקָתָנֵי ״וּמוֹדִים בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים וּבַעֲלִיוֹת שֶׁצְּרִיכִין עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה״. מַאי חֲדָרִים וּמַאי עֲלִיּוֹת? אִילֵימָא חֲדָרִים – חֲדָרִים מַמָּשׁ וַעֲלִיּוֹת – עֲלִיּוֹת מַמָּשׁ, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו: כְּעֵין חֲדָרִים, כְּעֵין עֲלִיּוֹת. וּמַאי נִיהוּ – מְחִיצּוֹת הַמַּגִיעוֹת לַתִּקְרָה, שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, דקתני [ששנינו]: ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. מאי [מה משמעם] של חדרים, ומאי [ומה משמעם] של עליות? אילימא [אם תאמר] חדרים — חדרים ממש, שלא היו מעולם מחוברים, ועליות — עליות ממש, פשיטא [פשוט הוא], שהרי כן הוא הדין ברבים הדרים בחצר אחת. אלא לאו [האם לא] הכוונה שהיו כעין חדרים, כעין עליות. ומאי ניהו [ומה הם אלה] — מחיצות המגיעות לתקרה, שאף על פי שאינם חדרים ממש — כעין חדרים הם. ומסכמים: אכן שמע מינה [נלמד מכאן] שכן הוא.

תָּנָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁמּוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּבָן בָּא אֶצְלָן – דִּבְרֵי הַכֹּל עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן.

תנא [שנינו]: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי והצריכו עירוב, הרי זה כשמוליכין את עירובן למקום אחר בחצר, ולא בטרקלין עצמו. אבל אם היה עירובן בא אצלן, שבני החצר רוצים לערב באותו בית — דברי הכל עירוב אחד לכולן. שמאחר שקובעים את מקום עירובם בבית זה, הרי נעשו כל בני הבית כיחידה אחת.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן, כְּשֶׁמּוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן. כְּמַאן – כְּבֵית הִלֵּל.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת זו ששנינו בברייתא] חמשה שגרים בחצר אחת וגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר — עירוב אחד לכולן. כמאן [כשיטת מי], כבית הלל כפי שהסברנו כאן.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁהָיָה עֵירוּב בָּא אֶצְלָן, אֲבָל אִם הָיוּ מוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר – דִּבְרֵי הַכֹּל צְרִיכִין עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] נוסחה אחרת: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל, הרי זה כשהיה עירוב בא אצלן, שלבית שמאי צריך עירוב לכל אחד, ולבית הלל די בעירוב אחד לכולם. אבל אם היו מוליכין את עירובן למקום אחר — דברי הכל צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן, כְּשֶׁמּוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן, כְּמַאן – דְּלָא כְּחַד.

ואם כן כמאן אזלא הא דתניא [כמי הולכת זו ששנינו]: חמשה שגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן, כמאן [כשיטת מי]? שלא כשיטת חד [אחד] מהם, שהרי לפי לשון זו אין זו אף שיטת בית הלל.

מתני׳ הָאַחִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם – צְרִיכִין עֵירוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵירֵב – מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ.

האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם המיוחדים להם באותה חצר — צריכין עירוב לכל אחד ואחד. לפיכך, אם שכח אחד מהם ולא עירב — מבטל את רשותו כדי להתיר לכול לטלטל בחצר זו.

אֵימָתַי – בִּזְמַן שְׁמוֹלִיכִין עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיּוּרִין בֶּחָצֵר – אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב.

אימתי אמרו דין זה, בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר בחצר ושלא בבתיהם. אבל אם היה עירוב בא אצלן להיות מונח בבית אביהם, או שאין עמהם דיורין בחצר אלא האחים ואביהם בלבד — אינן צריכין לערב, שהם נחשבים כיחיד הדר בחצר.

גמ׳ שְׁמַע מִינָּהּ: מְקוֹם לִינָה גּוֹרֵם! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בִּמְקַבְּלֵי פְרָס שָׁנוּ.

ממה שנאמר במשנה שאם היו ישנים בבתיהם צריכים עירוב לכל אחד ואחד, לכאורה שמע מינה [למד מכאן] כי מקום לינה גורם, ולפיו קובעים היכן עיקר דירתו של אדם. את המסקנה הזו דוחים: אמר רב יהודה אמר רב. במקבלי פרס שנו, שלא דובר במשנה באחים שהיו ממש אוכלים על שולחן אביהם בביתו, אלא היו אוכלי שולחנו במובן זה שהוא מספק להם את מזונם, ולמעשה הם אוכלין בבתיהם.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית שַׁעַר אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה אֵין אוֹסֵר עָלָיו. (אֶת) בֵּית הַתֶּבֶן (וְאֶת) בֵּית הַבָּקָר בֵּית הָעֵצִים וּבֵית הָאוֹצָרוֹת – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא מְקוֹם דִּירָה בִּלְבַד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שיש לו בית שער או אכסדרה כעין מרפסת פתוחה, או מרפסת בחצר חבירו — הרי זה אין אוסר עליו, משום שאין אלה קרויים דירה. אבל אם היה לו את בית התבן ואת בית הבקר ובית העצים ובית האוצרות בחצר חבירו — הרי זה אוסר עליו עד שיערב. ר' יהודה אומר: אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד, ובית שאינו מיועד למגורים אינו נחשב לאסור על בני החצר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּבֶן נַפָּחָא שֶׁהָיוּ לוֹ חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת בְּאוּשָׁא, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא בֵּית דִּירָה בִּלְבַד.

אמר ר' יהודה: מעשה בבן נפחא שהיו לו חמש חצירות באושא והוא עצמו דר רק באחת מהן, ובא מעשה לפני חכמים לשאול האם צריך לערב בכל החצירות, ואמרו: אינו אוסר אלא בית דירה בלבד.

בֵּית דִּירָה סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: מְקוֹם דִּירָה.

ותוהים: בית דירה סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? והלא בית דירה יש לו בכל חמש החצירות! אלא אימא [אמור]: מקום דירה כלומר במקום שדר בו — שם הוא אוסר, אבל לא במקום אחר.

מַאי מְקוֹם דִּירָה? רַב אָמַר:

נתעוררה השאלה מאי [מה נקרא] מקום דירה? רב אמר: