עַד דְּהָוֵי מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה!

עד דהוי [שיהיה] מומר לעבודה זרה, וכל עוד איננו עובד עבודה זרה איננו נחשד לכול משום עבירה אחת שעובר.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לִיתֵּן רְשׁוּת וּלְבַטֵּל רְשׁוּת. וְכִדְתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל מוּמָר מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק – מְבַטֵּל רְשׁוּת, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק – אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת.

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נאמרו דברי רב הונא לענין הגדרתו הכללית של מומר אלא לענין ליתן רשות ולבטל רשות בדיני עירובין. וכדתניא [וכפי ששנינו בתוספתא]: ישראל מומר, אם היה משמר שבתו בשוק, כלומר בפרהסיא — הרי הוא מבטל רשות כישראל כשר. ואילו זה שאינו משמר שבתו בשוק — אינו מבטל רשות, ששוב אינו נחשב לענין זה כישראל.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל נוֹטֵל רְשׁוּת וְנוֹתֵן רְשׁוּת, וּבְגוֹי עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר. כֵּיצַד? אוֹמֵר לוֹ: רְשׁוּתִי קְנוּיָה לְךָ, רְשׁוּתִי מְבוּטֶּלֶת לְךָ – קָנָה, וְאֵין צָרִיךְ לִזְכּוֹת.

מפני שאמרו: ישראל נוטל רשות ונותן רשות על ידי ביטול ואמירה בלבד. ובגוי אינו כן, שאינו יכול להעביר ולבטל רשות עד שישכיר ממש. כיצד? אומר לו הישראל לחבירו: רשותי קנויה לך או רשותי מבוטלת לך — הרי קנה רשות, ואין צריך לזכות בקנין סודר.

רַב אַשִׁי אָמַר: הַאי תַּנָּא הוּא, דַּחֲמִירָא עֲלֵיהּ שַׁבָּת כַּעֲבוֹדָה זָרָה,

רב אשי אמר: דברי רב הונא לכל ענין נאמרו, ואם תשאל לפי מי פסק רב הונא, הרי זה כשיטת האי [זה] התנא הוא, דחמירא עליה [שחמורה עליו, בעיניו] שבת כעבודה זרה, ולכן המחלל שבת הרי אף הוא כגוי ואינו יכול לבטל רשותו.

כִּדְתַנְיָא ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, פְּרָט לְמוּמָר. ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי, וְלֹא בָּאוּמּוֹת.

כ דתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הכתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב-ג), ולמדנו: "מכם" — למעט שלא כולכם מקריבים, פרט למומר. "מכם" — הדגשה היא, וכוונתו לומר: בכם בין בני ישראל חלקתי בין מקיימי התורה הראויים להביא קרבן, ובין אלו שאינם ראויים, ולא באומות. שבאומות, גם מי שאינו מקיים את המצוות השייכות לו, מותר לו להביא קרבן.

״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהָבִיא בְּנֵי אָדָם הַדּוֹמִין לַבְּהֵמָה. מִכָּאן אָמְרוּ: מְקַבְּלִין קָרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, חוּץ מִן הַמּוּמָר וְהַמְנַסֵּךְ יַיִן וְהַמְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא.

"מן הבהמה" — נדרש: להביא (לרבות, להוסיף) בני אדם הדומין לבהמה בזלזולם במה שצריך אדם לעשות, כלומר הרשעים, וללמדנו שאף הם מקריבים קרבנות. מכאן אמרו חכמים : מקבלין קרבנות נדבה מפושעי ישראל, כדי שיחזרו בתשובה. חוץ מן המומר, והמנסך יין לעבודה זרה, והמחלל שבתות בפרהסיא, שמהם אין מקבלים קרבנות עד שיחזרו בתשובה שלמה.

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״מִכֶּם״ וְלֹא כּוּלְּכֶם – לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּמָר, וַהֲדַר תָּנֵי: מְקַבְּלִין קָרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל! הָא לָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא – בְּמוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, מְצִיעֲתָא – בְּמוּמָר לְדָבָר אֶחָד.

ותוהים: הא גופא קשיא [הרי היא עצמה, ברייתא זו, קשה]: אמרת בתחילה, "מכם" — ולא כולכם, להוציא את המומר. והדר תני [וחזר ושנה]: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], ויש לפרש כך: רישא [בתחילה] — מדובר במומר לכל התורה כולה, שאין מקבלים קרבנותיו, מציעתא [האמצע] קטע זה שהזכרנו — במומר לדבר אחד בלבד.

אֵימָא סֵיפָא: חוּץ מִן הַמּוּמָר וְהַמְנַסֵּךְ יַיִן. הַאי מוּמָר הֵיכִי דָּמֵי? אִי מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה – הַיְינוּ רֵישָׁא! אִי לְדָבָר אֶחָד – קַשְׁיָא מְצִיעֲתָא!

ומקשים: אם כן אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] שנאמר בה: חוץ מן המומר והמנסך יין. האי מומר, היכי דמי [מומר זה, כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] מדובר במומר לכל התורה — היינו רישא [הרי זה מה שנאמר בתחילה]. אלא אי [אם] מדובר במומר לדבר אחד, קשיא מציעתא [קשה האמצע], שנאמר בו שממומר כזה מקבלים קרבנות.

אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: חוּץ מִן הַמּוּמָר לְנַסֵּךְ וּלְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא. אַלְמָא: עֲבוֹדָה זָרָה וְשַׁבָּת כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ. שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך התכוון לומר]: חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא שפסול כמומר לכל התורה כולה. אלמא [מכאן נסיק] כי עבודה זרה ושבת כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם], משמע שיש תנא המחמיר במחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מתני׳ אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירֵב – בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם. וְשֶׁלָּהֶם מוּתָּרִין לוֹ וְלָהֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן – הוּא מוּתָּר וְהֵן אֲסוּרִין.

אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב מבעוד יום עם האחרים, ולכן ביטל למחר את רשות חצירו להם ולא את רשות ביתו — ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא אל החצר ומן החצר, גם לו וגם להם. ואולם מן הבתים שלהם מותרין להוציא לחצר ולהכניס לבית גם לו וגם להם. נתנו לו רשותן, שבטלו רשותם לגביו — הוא מותר, והן אסורין.

הָיוּ שְׁנַיִם – אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה. שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת, שְׁנַיִם נוֹתְנִין רְשׁוּת וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת.

היו שנים בין דרי החצר ששכחו ולא עירבו, וביטלו להם האחרים את רשותם — אוסרין זה על זה. שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים רק נותנין רשות ואין נוטלין רשות. וכיון שלא עירבו, לא יתכן ששאר בני החצר יתנו להם רשות. וכיון שיש שנים האסורים, אוסרים הם זה על זה.

מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד – אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג – אֵינוֹ אוֹסֵר.

וכן שאלה כללית היא: מאימתי נותנין (מבטלים) רשות? נחלקו חכמים בדבר, בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: משחשיכה. ועוד אמרו: מי שנתן (ביטל) רשותו ואחר כך חזר והוציא, בין שעשה זאת בשוגג ובין במזיד — הרי זה אוסר על כל בני החצר, וביטל את מתן הרשות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: במזיד — אוסר, בשוגג — אינו אוסר.

גמ׳ בֵּיתוֹ הוּא דְּאָסוּר, הָא חֲצֵירוֹ – שַׁרְיָא.

מתחילה מבררים את לשון המשנה. נאמר ש"ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא" ונדייק: ביתו הוא שאסור, הא [הרי] חלקו היחסי בתוך חצירו — שריא [מותרת] לשאר בני החצר.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּבַטֵּיל – בֵּיתוֹ אַמַּאי אָסוּר? אִי דְּלָא בָּטֵיל – חֲצֵירוֹ אַמַּאי שַׁרְיָא? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁבִּיטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ, וְלֹא בִּיטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ. וְקָא סָבְרִי רַבָּנַן: הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ – רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל, דְּדָיֵיר אִינֵישׁ בְּבַיִת בְּלֹא חָצֵר.

ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]; אי דבטיל [אם שביטל], ביתו אמאי [מדוע] אסור. אי דלא בטיל [אם שלא ביטל], חצירו אמאי שריא [מדוע מותרת]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד כגון שביטל רשות חצירו לאחרים, ולא ביטל רשות ביתו. וקא סברי רבנן [וסבורים חכמים]: המבטל רשות חצירו — אף על פי כן רשות ביתו לא ביטל, שמצוי דדייר איניש [שדר אדם] בבית בלא חצר.

״וְשֶׁלָּהֶן מוּתָּר לוֹ וְלָהֶן״, מַאי טַעְמָא? דְּהָוֵי אוֹרֵחַ לְגַבַּיְיהוּ.

ועוד מבררים: נאמר כי "ושלהן מותר לו ולהן", ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] מותר לו? ומשיבים: דהוי [שהריהו] כאורח לגבייהו [לגביהם] והוא טפל להם, ומטלטל בשלהם.

״נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן – הוּא מוּתָּר וְהֵן אֲסוּרִין״. וְנֶהֱוִי אִינְהוּ לְגַבֵּיהּ כִּי אוֹרְחִין! חַד לְגַבֵּי חֲמִשָּׁה – הָוֵי אוֹרֵחַ, חֲמִשָּׁה לְגַבֵּי חַד – לָא הָוֵי אוֹרֵחַ.

במשנה שנינו: נתנו לו רשותן, הוא מותר והן אסורין. ושואלים: ונהוי אינהו [ושיהיו הם] מבטלי הרשות לגביה [לגביו] כי [כמו] אורחין (אורחים), ויטלטלו אף הם! ומשיבים: חד [אחד] לגבי חמשה — הוי [הריהו] אורח ומתקבל הדבר על הדעת, אבל חמשה ויותר לגבי חד [אחד] — לא הוי [אינו] אורח, ואין זו דרך העולם.

שְׁמַע מִינָּהּ: מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין!

מלשון המשנה רוצים להסיק מסקנה נוספת; שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] מסדר תיאור הדברים במשנה, כי מבטלין וחוזרין ומבטלין. שקודם הוא מבטל להם, ומותר להם להשתמש, ואחר כך הם חוזרים ומבטלים לו, ואז מותר לו ולהם אסור!

הָכִי קָאָמַר: נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן מֵעִיקָּרָא, הוּא מוּתָּר וְהֵן אֲסוּרִין.

ומשיבים שאין להוכיח מכאן, אלא הכי קאמר [כך נאמר]: נתנו לו רשותן מעיקרא [מתחילה] — הוא מותר והן אסורין, שאין זה המשך לקטע הקודם אלא ענין בפני עצמו.

הָיוּ שְׁנַיִם – אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דַּהֲדַר חַד מִינַּיְיהוּ וּבָטֵיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לִישְׁתְּרִי, קָא מַשְׁמַע לָן: דְּכֵיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּבָטֵיל לָא הֲוָה לֵיהּ שַׁרְיוּתָא בְּהַאי חָצֵר.

שנינו שאם היו שנים אוסרין זה על זה. ומקשים: פשיטא [פשוט] הדבר ומה צורך להודיענו? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שלאחר שביטלו האחרים את רשותם לשנים אלו, הדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה [חזר אחד מהם וביטל לו לחבירו], מהו דתימא: לישתרי [שתאמר: שיהא מותר], קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון דבעידנא דבטיל לא הוה ליה שריותא בהאי [שבזמן שבטל לא היה לו היתר באותה] חצר, למבטל לבד, שהרי הראשונים ביטלוה לשניהם יחד, אם כן אף הוא אינו יכול לבטל, ואין ביטולו מועיל, ושניהם אסורים.

״שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת״. הָא תוּ לָמָּה לִי? אִי נוֹתֵן – תָּנֵינָא, אִי נוֹטֵל – תָּנֵינָא!

במשנה מוסבר: שאחד נותן (מבטל) רשות. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי, הרי אפשר ללמוד את הדברים ממה שנאמר קודם. כי אי [אם] לענין נותן רשות — כבר תנינא [שנינו] שאחד מבטל רשות, אי [אם] לענין נוטל — כבר תנינא [שנינו], ולשם מה החזרה?

סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: שְׁנַיִם נוֹתְנִין רְשׁוּת. הָא נַמִי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא:

ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [הסוף הוצרך לו] שיש בו חידוש על הנאמר קודם, ואנו למדים כי שנים נותנין (מבטלים) רשות שיכולים הם לעשות זאת. ושוב תוהים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט הוא] שאף רבים נותנים רשות! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]