יֵתֵיב מָר בְּדוּכְתֵּיהּ, וְנִיבְטִיל לְהוּ לְדִידְהוּ, וְנִיהַדְרוּ אִינְהוּ וְנִיבַטְּלּוּ לֵיהּ לְמָר. דְּהָא אָמַר רַב: מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין!

ניתיב מר בדוכתיה, וניבטיל לדידהו [ישב אדוני במקומו, ויבטל רשותו להם]. וכדי שיוכל אחר כך לטלטל, וניהדרו אינהו וניבטלו ליה למר [ויחזרו הם ויבטלו לו לאדוני] לאחר הבאת המים, דהא [שהרי] אמר רב: שנים הדרים בחצר אחת, ושכחו לערב, הריהם מבטלין רשותם כל אחד לחבירו בזמן שהוא צריך להשתמש בה, וחוזרין ומבטלין אותם שביטלו עבורם אותה רשות עצמה, בזמן שהראשונים צריכים לה.

אֲנָא בְּהָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי, דְּאָמַר: אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין.

ענה לו: אנא בהא [אני בדבר זה] כשמואל סבירא לי [סבור אני] שאמר: אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

וְלָאו חַד טַעְמָא הוּא? מַאי טַעְמָא אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין – לָאו מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּבִטְּלֵיהּ לִרְשׁוּתֵיהּ, אִסְתַּלֵּק לֵיהּ מֵהָכָא לְגַמְרִי, וַהֲוָה לֵיהּ כְּבֶן חָצֵר אַחֶרֶת, וְאֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר. מָר נַמִי – לָא נִיבְטִיל!

הקשה רבינא: ולאו חד טעמא [וכי לא טעם אחד] הוא לשתי ההלכות? שהרי מאי טעמא [מה טעם] אין מבטלין וחוזרין ומבטלין — לאו [האם לא] משום שכיון דבטליה לרשותיה, אסתלק ליה מהכא [שביטל את רשותו, הרי הוא כמי שהסתלק לו מכאן] לגמרי, והוה ליה [ונהיה לו] כבן חצר אחרת, וכדעת שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר. ואם כן מר נמי, לא נבטיל [אדוני גם כן, לא יבטל]. שאם מקבל אתה את שיטת שמואל לענין ביטול חוזר, צריך אתה לקבל שיטתו אף לענין ביטול רשות מחצר לחצר.

הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶיהֱוֵי מִלְּתָא דְּרַבָּנַן כְּחוּכָא וְאִטְלוּלָא.

ענה לו רבא: לא זהו טעמו של שמואל בענין ביטול חוזר, אלא התם היינו טעמא: כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא [שם זהו הטעם: כדי שלא יהיו דברי חכמים כצחוק וליצנות] שעל ידי כך נראה שעושים כרצונם ומבטלין וחוזרים ומבטלים עד שאין לדבר כל משמעות.

גּוּפָא, רַב אָמַר: מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין.

כיון שהוזכרה הלכה זו דנים בה כעת. גופא [לגוף הענין] רב אמר: מבטלין וחוזרין ומבטלין, ושמואל אמר: אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

לֵימָא רַב וּשְׁמוּאֵל בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּנַן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָא מִיפַּלְגִי;

ורוצים להציע לימא [האם נאמר] שרב ושמואל בפלוגתא [במחלוקת] דרבנן ור' אליעזר קא מיפלגי [הם חולקים]. שמצאנו שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בדין אנשי חצר ששכח אחד מהם לערב, ולמחר ביטל רשותו, שלדברי ר' אליעזר (לעיל עירובין כו, א—ב) ביתו אסור לו להכניס ולהוציא ולאנשי החצר מותר, וחכמים סבורים (להלן עירובין סט,ב) כי אף להם אסור.

דְּרַב דְּאָמַר כְּרַבָּנַן וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר!

שרב אמר כשיטת רבנן שדעתם שאף המבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו ולא הסתלק לגמרי, ולכן אפשר לחזור ולבטל לו. ושמואל שאמר כר' אליעזר שהריהו כמסולק מן החצר, ולכן אי אפשר לחזור לבטל לו רשות, שהרי אינו נחשב כדר שם.

אָמַר לָךְ רַב: אֲנָא דְּאָמְרִי – אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם ״הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל״ – מִשּׁוּם דִּבְבַיִת בְּלֹא חָצֵר לָא דָּיְירִי אֱינָשֵׁי, אֲבָל לְעִנְיַן אִיסְתַּלּוֹקֵי – מִי אָמַר?

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב, אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו לר' אליעזר אמרתי, וכך אפשר לפרש: עד כאן לא שמענו שאמר ר' אליעזר התם [שם] שהמבטל רשות חצירו — רשות ביתו ביטל, משום שבבית בלא חצר לא דיירי אינשי [דרים אנשים], ולכן נראה שביטל הכל. אבל לענין איסתלוקי [סילוק], שיחשב כמסלק עצמו לגמרי מהחצר, ולא יוכלו לבטל אותה חזרה בשבילו, מי [האם] אמר? וייתכן שבכך יודה לשיטת רב.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲנָא דְּאָמְרִי – אֲפִילּוּ כְּרַבָּנַן; עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם – אֶלָּא מַאי דְּבָטֵיל – בָּטֵיל, וּדְלָא בָּטֵיל לָא בָּטֵיל. אֲבָל מַאי דְּבָטֵיל – מִיהָא אִיסְתַּלַּק לְגַמְרִי.

ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי דברי], אפילו כרבנן [כשיטת חכמים], עד כאן לא שמענו קאמרי רבנן התם [שאמרו חכמים שם] אלא שקבעו מאי דבטיל — בטיל, ודלא בטיל — לא בטיל [מה שבוטל — בוטל, ומה שלא בוטל — לא בוטל] אבל מאי דבטיל — מיהא איסתלק [אבל מה שביטל — בכל אופן הסתלק] לגמרי מאותו דבר. והכל מודים שהמבטל רשותו כאילו אינו מצוי עוד באותו מקום.

אָמַר רַב אַחָא בַּר חָנָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּתַנָּאֵי; מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד – אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג – אֵינוֹ אוֹסֵר.

אמר רב אחא בר חנא אמר רב ששת: כתנאי [כתנאים, שנחלקו בדבר] ששנינו: מי שנתן רשותו לשאר דיירי החצר, לאחר ששכח לערב מבעוד יום וביטלה להם, וחזר והוציא אחר כך, בין בשוגג ששכח שביטל ובין במזיד — אוסר שוב על כל בני החצר, שעל ידי כך הפקיע את הביטול, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם הוציא במזיד — אוסר, אם בשוגג — אינו אוסר.

מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, וּמָר סָבַר אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין.

מאי לאו, בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], דמר [שחכם זה, ר' מאיר] סבר שכשמבטל, הריהו מסולק לגמרי מרשותו, ולכן מבטלין וחוזרין ומבטלין, וכיון שהוציא הרי זה כמבטל את ביטולו. ואילו מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר שכשמבטל, הריהו מסולק לגמרי מרשותו, ולכן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

אָמַר רַב אַחָא בַּר תַּחֲלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין. וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָא מִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד, וּמָר סָבַר: לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד.

אמר רב אחא בר תחליפא משמיה [משמו] של רבא: לא בענין זה נחלקו, דכולי עלמא [שכן לדעת הכל] לאחר שביטל, הריהו מסולק לגמרי, ולכן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. והכא [וכאן] בשאלה אם קנסו שוגג אטו [משום] מזיד קמיפלגי [הם נחלקו]. מר [החכם ר' מאיר] סבר: קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ומר [והחכם ר' יהודה ] סבר: לא קנסו שוגג אטו [משום]

רַב אַשִׁי אָמַר: רַב וּשְׁמוּאֵל בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי.

מזיד. רב אשי אמר שבאמת רב ושמואל בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי [וחכמים הם חולקים], ולא כפי שדחינו.

״אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ״. צְדוֹקִי מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?!

במשנתנו מסופר שאמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בחצר, ודנו כיצד אפשר להשתמש בחצר כשהוא מצוי שם. ותחילה שואלים: צדוקי מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]? הרי קודם דובר רק בגוי, ומשום מה בא רבן גמליאל לספר מעשה שהיה בצדוקי?

חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: צְדוֹקִי הֲרֵי הוּא כְּגוֹי וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: צְדוֹקִי אֵינוֹ כְּגוֹי וְאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ בְּמָבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא: מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת הַכֵּלִים לַמָּבוֹי, עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: צדוקי הרי הוא כגוי, ורבן גמליאל אומר: צדוקי אינו כגוי. ואמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וביטל לנו רשותו, ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי כדי להחזיק בו, שלא יוכל הצדוקי לחזור בו מביטולו עד שלא יוציא כליו ויחזור בו מביטולו, ויאסר עליכם.

וְהָתַנְיָא: הַדָּר עִם הַנָּכְרִי צְדוֹקִי וּבַיְתוֹסִי הֲרֵי אֵלּוּ אוֹסְרִין עָלָיו, (רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: צְדוֹקִי וּבַיְתוֹסִי אֵינָן אוֹסְרִין.) וּמַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָּר עִם רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּמָבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְבָנָיו: ״בָּנַי מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ מַה שֶׁאַתֶּם מוֹצִיאִין, וְהַכְנִיסוּ מַה שֶׁאַתֶּם מַכְנִיסִין, עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא הַתּוֹעֵב הַזֶּה וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם, שֶׁהֲרֵי בִּיטֵּל רְשׁוּתוֹ לָכֶם״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

והתניא [והרי שנינו בברייתא] שכך יש להבין את הדבר, שיש בו מחלוקת תנאים: הדר עם גוי, צדוקי וביתוסי, הרי אלו אוסרין עליו. רבן גמליאל אומר: צדוקי וביתוסי אינן אוסרין. ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם רבן גמליאל במבוי אחד בירושלים, ואמר להן רבן גמליאל לבניו: בני, מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין והכניסו מה שאתם מכניסין, עד שלא יוציא התועב (המתועב) הזה את כליו ויחזור בו מביטולו, ויאסר עליכם, שהרי ביטל רשותו לכם, אלו דברי ר' מאיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת: מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צוֹרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.

ר' יהודה אומר: בלשון אחרת אמר: מהרו ועשו צורכיכם במבוי מבעוד יום, עד שלא תחשך ויאסר עליכם. ומעתה מעיינים בברייתא זו.

אָמַר מָר: ״הוֹצִיאוּ מַה שֶּׁאַתֶּם מוֹצִיאִין וְהַכְנִיסוּ מַה שֶּׁאַתֶּם מַכְנִיסִין עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא הַתּוֹעֵב הַזֶּה וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם״. לְמֵימְרָא דְּכִי מַפְּקִי אִינְהוּ, וַהֲדַר מַפֵּיק אִיהוּ לָא אָסַר?!

אמר מר [החכם]: הוציאו מה שאתם מוציאין, והכניסו מה שאתם מכניסין, עד שלא יוציא התועב הזה ויאסר עליכם. ושואלים: האם אפשר לדייק בלשון, למימרא [האם לומר מכאן] דכי מפקי אינהו, והדר מפיק איהו לא אסר [שאם מוציאים הם חפצים, ואחר כך יחזור ויוציא הוא ביום השבת, לא יאסור עליהם]?!