אֶלָּא לָאו דַּאֲתָא בְּשַׁבְּתָא, וְקָתָנֵי: אוֹסְרִין וְאֵין מְעָרְבִין – אֵין מְבַטְּלִין, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו דאתא בשבתא [האם לא מדובר כאן שבא הגוי בשבת], וקתני [ושנינו] אוסרין ואין מערבין, אין מבטלין. ושמע מינה [למד מכאן] שאי אפשר לבטל רשות כשבא הגוי ביום שבת. ולכן תהה ר' אלעזר על דברי ר' יוחנן, משום שהם סותרים את דברי שמואל, רבו הראשון.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אַתְּ אָמְרַתְּ נִיהֲלַן, וְאַהָא אָמְרַתְּ נִיהֲלַן; דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר,

אמר רב יוסף: לא שמיע לי [שמעתי] הא שמעתא [הלכה זו] שאמר שמואל בשתי חצירות זו לפנים מזו, שהפנימיים מבטלים את דריסת רגלם בחיצונה. אמר ליה [לו] אביי: את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן [אתה אמרת אותה לנו, ועל דבר זה אמרת אותה לנו] (שרב יוסף שכח את תלמודו בשעת מחלתו והזכירו אביי תלמידו), שאמר שמואל: אין ביטול רשות מחצר לחצר, שיכול אדם לבטל רשות דירתו בחצר אחת, אבל לא מחצר אחת לחברתה.

וְאֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת בְּחוּרְבָּה.

ואף אין ביטול רשות בחורבה, שאם היתה חורבה משותפת לשתי חצירות, אין אחד יכול לבטל את רשותו בחורבה לגבי חבירו. שלא תקנו חכמים ביטול אלא בחצר שהיא עיקר צורך השימוש.

וְאָמְרַתְּ לָן עֲלָהּ: כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל ״אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר״ – לָא אֲמָרַן אֶלָּא שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת וּפֶתַח אֶחָד בֵּינֵיהֶן. אֲבָל זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁאוֹסְרִין זֶה עַל זֶה – מְבַטְּלִין.

ואמרת לן עלה [לנו עליה]: כי [כאשר] אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשהיו שתי חצירות זו בצד זו, ופתח אחד ביניהן. אבל אם היו החצירות זו לפנים מזו, מתוך שאוסרין זה על זה — מבטלין רשותן זה לזה.

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אָמִינָא מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין לָנוּ בְּעֵירוּבִין אֶלָּא כִּלְשׁוֹן מִשְׁנָתֵנוּ ״אַנְשֵׁי חָצֵר״ וְלֹא אַנְשֵׁי חֲצֵירוֹת!

אמר ליה [לו] רב יוסף בתמיהה: אנא אמינא משמיה דשמואל הכי [אני אמרתי משמו של שמואל כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: אין לנו להקל בדיני עירובין אלא כלשון משנתנו וכדיוק לשונה, והרי במשנה נאמר "אנשי חצר" אחת מבטלים רשותם ולא אנשי חצירות, משמע שאין דין ביטול רשות בשתי חצירות!

אֲמַר לֵיהּ: כִּי אָמְרַתְּ לָן ״אֵין לָנוּ בְּעֵירוּבִין אֶלָּא כִּלְשׁוֹן מִשְׁנָתֵנוּ״ – אַהָא אָמְרַתְּ לָן: שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵירוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים.

אמר ליה [לו] אביי: כי אמרת לן [כאשר אמרת לנו] הלכה זו משם שמואל אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו — אהא אמרת לן [על משנה זו אמרת לנו] שנאמר בה: שהמבוי לחצירות כחצר לבתים, ודייק שמואל מלשון זו שאם אין לפחות שתי חצירות במבוי, אין להתירו בלחי וקורה, כפי שהחצר אינה ניתרת בעירוב אלא אם יש בה שתי דירות.

גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר, וְאֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת בְּחוּרְבָּה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר, וְיֵשׁ בִּיטּוּל רְשׁוּת בְּחוּרְבָּה.

גופא [לגופו] של ענין שהוזכר קודם לכן, אמר שמואל: אין ביטול רשות מחצר לחצר ואין ביטול רשות בחורבה. ואילו ר' יוחנן אמר: יש ביטול רשות מחצר לחצר, ויש ביטול רשות בחורבה.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן מֵחָצֵר לְחָצֵר – בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם דְּהָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוּד וְהָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוּד. אֲבָל חוּרְבָּה, דְּתַשְׁמִישְׁתָּא חֲדָא לְתַרְוַויְיהוּ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן.

ומעירים: וצריכא [ונצרכה] לפרש שנחלקו בשני הנושאים ואין ללמוד דבר מדבר, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] שאין ביטול רשות מחצר לחצר בלבד, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שאין ביטול, משום דהא תשמישתא [שזה שימוש] לחוד, והא תשמישתא [וזה שימוש] לחוד, שהרי בני כל חצר משתמשים לעצמם בחצר שלהם. אבל בחורבה, תשמישתא חדא לתרוייהו [שימוש אחד לשניהם], שמשותפת היא ושני השכנים משתמשים בה. אימא [אמור]: מודי ליה [מודה הוא לו] לר' יוחנן.

וְכִי אִתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲבָל בְּהַךְ מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל – צְרִיכָא.

ולהיפך, ואילו כי אתמר בהא [כאשר היה נאמר רק בזה], בענין חורבה, הייתי אומר בהא קאמר [בזו בלבד אמר] ר' יוחנן, אבל בהך מודי ליה [בההיא, מחצר לחצר, מודה לו] לשמואל שאין מבטלים מחצר לחצר, על כן צריכא [נצרכה לומר] שתיהן.

אָמַר אַבַּיֵי: הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר – לָא אֲמָרַן אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת וּפֶתַח אֶחָד בֵּינֵיהֶן, אֲבָל שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁאוֹסְרִין – מְבַטְּלִין.

אמר אביי: הא [זה] שאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר לא אמרן [אמרנו] אלא בשתי חצירות הסמוכות זו לזו ופתח אחד ביניהן, אבל היו שתי חצירות זו לפנים מזו, מתוך שאוסרין אלו על אלו אף מבטלין לאלו.

רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ – פְּעָמִים מְבַטְּלִין, וּפְעָמִים אֵין מְבַטְּלִין. כֵּיצַד? נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּחִיצוֹנָה, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית וּבֵין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

רבא אמר: אפילו שתי חצירות זו לפנים מזו אין להן דין קבוע, פעמים מבטלין, ופעמים אין מבטלין. כיצד פרטי הלכה זו? אם נתנו בני שתי החצירות את עירובן בחצר החיצונה, ושכח אדם אחד, בין מן הדרים בחצר הפנימית ובין מן הדרים בחצר החיצונה, ולא עירב עם האחרים — שתיהן אסורות, שהוא אוסר על כולן להשתמש בחיצונה. שכיון שהעירוב, אף של הפנימית, מצוי כעת בחצר החיצונה, חצר זו אסורה בלא עירוב משום דריסת רגלם של בני הפנימית, נמצא שאין עירוב כלל, אף לא לבני החצר החיצונה.

נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּפְּנִימִית, וְשָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

אולם אם נתנו עירובן בחצר הפנימית, יש לחלק, אם שכח אחד מן הפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות, כי אז אין היתר לחצר הפנימית כשלעצמה בשל האחד שלא עירב. וכיון שהחצר הפנימית אסורה, הריהי אוסרת גם בחצר החיצונית שעוברים בה בני הפנימית.

שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירֵב – פְּנִימִית מוּתֶּרֶת, וְחִיצּוֹנָה אֲסוּרָה.

אולם אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — פנימית מותרת וחיצונה אסורה, שהרי בני הפנימית יש להם עירוב. שכל בני חצר זו עירבו יחד, וחצרם שלהם מותרת בטלטול, ואין בני החצר החיצונה אוסרים עליהם, כי אין הם חייבים להכנס לחצר הפנימית ובני הפנימית יכולים לנעול דלת בתיהם. ומעתה מבארים מדוע אין אף תקנה לבני חצירות אלה על ידי ביטול רשות.

נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּחִיצוֹנָה, וְשָׁכַח אֶחָד בֵּין מִן הַפְּנִימִית וּבֵין מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת; הַאי בַּר פְּנִימִית לְמַאן נִיבְטִיל? לִיבְטִיל לִבְנֵי פְּנִימִית – לֵיתָא לְעֵרוּבַיְיהוּ גַּבַּיְיהוּ, לִיבְטִיל לִבְנֵי חִיצוֹנָה – אֵין בִּטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר,

ומפרטים: אם נתנו עירובן בחצר החיצונה ושכח אחד, בין מן הפנימית ובין מן החיצונה, ולא עירב — שתיהן אסורות, ואין אותו ששכח יכול לבטל. כי האי בר פנימית, למאן ניבטיל [אותו השוכח בן חצר פנימית, למי יבטל את רשותו]? ליבטיל [אם יבטל] לבני פנימית — ליתא לעירובייהו גבייהו [אין עירובם אצלם] אלא בחצר החיצונה הוא, ואם יבטלו רשותם, נמצא שאין להם עירוב כלל, ואוסרים האחת על חבירתה. לבטיל [שיבטל] לבני חיצונה — הלא קבע שמואל שאין ביטול רשות מחצר לחצר!

הַאי בַּר חִיצוֹנָה לְמַאן נִבְטִיל? לִיבְטִיל לִבְנֵי חִיצוֹנָה – אִיכָּא פְּנִימִית דְּאָסְרָה עֲלַיְיהוּ, לִיבְטִיל לִבְנֵי פְּנִימִית – אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר.

וכן: האי בר חיצונה למאן נבטיל [אותו בן חיצונה ששכח, למי יבטל], ליבטיל [שיבטל] לבני החצר החיצונה — איכא [יש] חצר פנימית דאסרה עלייהו [שאוסרת עליהם]. לבטיל [שיבטל] לבני פנימית — הלא אין ביטול רשות מחצר לחצר, ולכן אין להם תקנה בביטול.

נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּפְּנִימִית וְשָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת; הַאי בַּר פְּנִימִית לְמַאן נִבְטִיל? לִיבְטִיל לִבְנֵי הַפְּנִימִית – אִיכָּא חִיצוֹנָה דְּאָסְרָה עֲלַיְיהוּ, לִיבְטִיל לִבְנֵי חִיצוֹנָה – אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר.

ואם נתנו עירובן בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות. וטעמו של דבר: האי בר [אותו בן] החצר הפנימית למאן נבטיל [למי יבטל]? ליבטיל [שיבטל] לבני הפנימית — הלא איכא [יש] חצר חיצונה דאסרה עלייהו [שאוסרת עליהם], כי הרי העירוב שבין החצירות בעל תוקף הוא ביסודו, ובני החצר החיצונית יכולים להיכנס על ידו גם בחצר זו. ליבטיל [שיבטל] לבני חיצונה, הרי לדעת שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, שהרי כיון שהפנימית אסורה, אוסרת היא אף את החיצונה.