אִי נִשְׁפַּךְ בְּבֵיתוֹ כַּמַּיִם – אִיכָּא בְּרָכָה, וְאִי לֹא – לֹא.

אי [אם] נשפך בביתו כמים — איכא [יש] ברכה, ואי [ואם] לא — לא,

אֲמַר רַבִּי אֶילְעַאי: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר: בְּכוֹסוֹ, וּבְכִיסוֹ, וּבְכַעֲסוֹ, וְאָמְרִי לֵיהּ: אַף בְּשַׂחֲקוֹ.

אמר ר' אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר ונודע מה אופיו האמיתי: בכוסו בשעת שתיה, בכיסו כאשר עליו להוציא כסף ובכעסו. ואמרי לה [ויש אומרים] אף בשחקו שאף אז מתגלה מהותו של אדם.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי בַּפְּנִימִית, וְיִשְׂרָאֵל בַּחִיצוֹנָה, בָּא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי וְאָסַר, וְלִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא וְאָסַר,

אמר רב יהודה אמר רב: היו שתי חצירות זו לפנים מזו, ישראל וגוי גרים בחצר הפנימית, וישראל אחד גר בחיצונה. בא מעשה זה לפני רבי אם אפשר להתיר חצר זו על ידי עירוב בלא לשכור מן הגוי, ואסר. בא המעשה לפני ר' חייא, ואסר.

יְתוּב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בְּשִׁילְהֵי פִּירְקֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, וִיתֵיב רַב שֵׁשֶׁת וְקָאָמַר: כְּמַאן אֲמַרָהּ רַב לִשְׁמַעֲתֵיהּ – כְּרַבִּי מֵאִיר. כַּרְכֵּישׁ רַבָּה רֵישֵׁיהּ.

יתוב [ישבו] רבה ורב יוסף בשילהי פירקיה [בסוף דרשתו] של רב ששת ויתיב [וישב] רב ששת וקאמר [ואמר]: כמאן [כשיטתו של מי] אמרה רב לשמעתיה [להלכתו] זו בענין הדרים בשתי חצירות, כשיטתו של ר' מאיר, שלדעתו גוי אוסר אף על ישראל אחד הדר עמו וצריך לשכור. כרכיש [הניד] רבה רישיה [ראשו] כמסכים להסבר זה.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי כְּרַבָּנַן לִיטְעוּ בְּהַאי מִילְּתָא?! אִי כְּרַבִּי מֵאִיר – לָמָּה לִי יִשְׂרָאֵל בַּחִיצוֹנָה?

אמר רב יוסף: תרי גברי רברבי כרבנן, ליטעו בהאי מילתא [שני אנשים גדולים כחכמים אלה, רבה ורב ששת, שיטעו בדבר זה]? אי [אם] הלכה זו כשיטתו של ר' מאיר, אם כן למה לי ישראל בחיצונה? שהרי לשיטת ר' מאיר גם אם לא היה עוד ישראל, אסור היה לישראל הדר עם הגוי לטלטל בחצירו.

וְכִי תֵּימָא: מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה – וְהָא בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב: פְּנִימִי בִּמְקוֹמוֹ מַהוּ? וַאֲמַר לָהֶן: מוּתָּר.

וכי תימא [ואם תאמר] שכן הוא להלכה, ואין חשיבות אם היה ישראל בחיצונה, אלא מעשה שהיה כך היה, ונזדמן שבאו לשאול כשארע הדבר באופן זה, ואולם הא בעו מיניה [והרי שאלו אותו] את רב עצמו באותו ענין: פנימי במקומו מהו? כלומר ישראל הדר בחצר הפנימית, האם מותר לו כשלעצמו לטלטל בחצר זו? ואמר להם: מותר, משמע שגוי אינו אוסר על ישראל אחד, ושלא כשיטת ר' מאיר כלל.

וְאֶלָּא מַאי – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? הָאָמַר: עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה!

ומקשים: ואלא מאי [מה תאמר] שפסק כר' אליעזר בן יעקב? והאמר [והרי אמר]: עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה! ובמקרה זה הרי אינם באותה חצר, ואינם יכולים לאסור זה על זה.

אֶלָּא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ – אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ,

אלא תאמר שפסקו כר' עקיבא, שאמר: רגל המותרת במקומה בכל זאת אוסרת שלא במקומה, ולכן אף שהישראלי שבחצר הפנימית רשאי לטלטל בחצירו, מכל מקום החצר החיצונה אסורה עליו, וכיון שהוא עובר בה הריהו אוסר גם על חבירו.

לָמָּה לִי גוֹי אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נַמִי!

ואולם יש להקשות: אם כשיטה זו, למה לי גוי? אפילו ישראל הפנימי נמי [גם כן] דיו לאסור על שניהם את הטלטול באותן חצירות לשיטת ר' עקיבא, גם אם לא היה גוי כלל!

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לְעוֹלָם כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וּכְרַבִּי עֲקִיבָא. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעֵירְבוּ. וְטַעְמָא – דְּאִיכָּא גוֹי דַּאֲסִיר, אֲבָל לֵיכָּא גוֹי – לָא אֲסִיר.

אמר ר' הונא בריה [בנו] של רב יהושע שכך יש להבין: לעולם כר' אליעזר בן יעקב לענין גוי, וכשיטת ר' עקיבא לענין רגל אסורה, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] כגון שעירבו אותם שני ישראלים זה עם זה, וטעמא [והטעם דוקא] דאיכא [שיש] גוי דאסיר [שאוסר], אבל ליכא [אם אין] גוי לא אסיר [אוסר], שהרי עירבו ומותרים הם.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵרַב: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי בַּחִיצוֹנָה, וְיִשְׂרָאֵל בַּפְּנִימִית מַהוּ? הָתָם טַעְמָא – מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ דְּדָיֵיר, דְּמִירְתַת גוֹי וְסָבַר: הָשְׁתָּא אָתֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לִי: יִשְׂרָאֵל דַּהֲוָה גַּבָּךְ הֵיכָא?

מספרים, בעא מיניה [שאל ממנו] ר' אלעזר מרב: היו ישראל וגוי בחצר החיצונה וישראל בפנימית מהו, האם יכולים לטלטל בחיצונית ללא שכירות דירת הגוי? התם [שם] בישראל וגוי שבחצר הפנימית טעמא [הטעם] שאסור הוא משום דשכיח דדייר [שמצוי שדרים] ישראל וגוי באופן זה, כי אותו ישראל שבחצר הפנימית סבור דמירתת [שמפחד] הגוי להרוג את שכנו, וסבר [וחושב]: השתא אתי [עכשיו יבוא] ישראל הגר בחצר החיצונית ואמר לי: ישראל דהוה גבך היכא [שהיה גר אצלך היכן הוא]? ולא יוכל להשתמט ולומר שהלך לו, שהרי היהודי האחר יושב בחצר החיצונה ויודע אם עבר דרכה אם לא, ולכן דירת הגוי אוסרת.

אֲבָל הָכָא – אָמִינָא לֵיהּ: נְפַק אֲזַל לֵיהּ.

אבל הכא [כאן] כאשר גר הגוי בחצר החיצונה, אינו חושש להרוג את הישראלי שכנו. ואומר הוא לעצמו: אם יבוא האחר וישאלני, אמינא ליה [אומר לו] : נפק אזל ליה [יצא והלך לו] ואין אני יודע לאן.

אוֹ דִּילְמָא: הָכָא נַמִי מִירְתַּת, דְּסָבַר: הָשְׁתָּא אָתֵי יִשְׂרָאֵל וְחָזִי לִי?

או דילמא, הכא נמי מירתת [שמא, כאן גם כן מפחד הוא] דסבר: השתא אתי [שהוא סבור: עכשיו יבוא] ישראל הפנימי וחזי לי [ויראה אותי] בשעה שאני הורג את חבירו. שהרי אינו יודע מתי יעבור האיש מהחצר הפנימית שדרכו לעבור בחיצונה, ושמא יראהו בשעת מעשה.

אָמַר לֵיהּ: ״תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד״.

אמר ליה [לו] כדברי הכתוב: "תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט) כלומר, יש להחמיר אף במקרה זה, ואסור לטלטל שם, אלא אם כן שכר מהגוי.

רֵישׁ לָקִישׁ וְתַלְמִידֵי דְּרַבִּי חֲנִינָא אִיקְלְעוּ לְהַהוּא פּוּנְדָק, וְלָא הֲוָה שׂוֹכֵר וַהֲוָה מַשְׂכִּיר.

מסופר, ריש לקיש ותלמידי דר' חנינא איקלעו לההוא פונדק [הזדמנו לפונדק אחד] שחדריו היו עשויים להשכרה, ובאותו פונדק היו דרים בקביעות לפחות שני ישראלים וגוי אחד ששכרו דירותיהם מבעל הפונדק שהיה אף הוא גוי. ואולם לא הוה [היה] מצוי באותו מקום שוכר הדירה שהלך באותה שבת, אבל הוה [היה] במקום ההוא הגוי המשכיר, וחששו שמא יחזור הגוי השוכר בשבת לביתו ויאסור עליהם, ולכן דנו בשאלה האם יכול משכיר הדירה הגוי לחזור ולהשכירה לצורך עירוב.

אָמְרוּ: מַהוּ לְמֵיגַר מִינֵּיהּ? כָּל הֵיכָא דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ דְּלָא אָגְרִינָא. כִּי תִּיבָּעוּ – הֵיכָא דְּמָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ,

אמרו: מהו למיגר מיניה [האם אפשר לשכור ממנו] ומפרטים; כל היכא דלא מצי מסליק ליה [מקום שאינו יכול לסלק אותו את השוכר] — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, דלא אגרינא [שאין שוכרים]. כי אם המשכיר איננו יכול לסלק את שוכר הדירה ממקומו, הרי שלפי הדין הדירה היא לפי שעה של השוכר בלבד, ורק הוא יכול להשכירה. כי תיבעו [כאשר תישאל] השאלה — הרי זה היכא דמצי מסליק ליה [במקום שיכול הוא לסלק אותו].

מַאי? כֵּיוָן דְּמָצֵי מְסַלֵּיק – אָגְרִינָא, אוֹ דִּילְמָא הָשְׁתָּא מִיהָא הָא לָא סִלְּקֵיהּ!

מאי [מה]? כיון דמצו מסליק אגרינא [שיכול לסלק את השוכר, שוכרים ממנו], שהדירה נמצאת עוד במדת מה ברשותו של המשכיר ואפשר לשכור ממנו אותה דירה עצמה. או דילמא, השתא מיהא הא לא סלקיה [שמא, עכשיו בכל אופן הרי לא סלקו] ועדיין הדירה ברשות השוכר?

אָמַר לָהֶן רֵישׁ לָקִישׁ: נִשְׂכּוֹר, וְלִכְשֶׁנַּגִּיעַ אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם נִשְׁאַל לָהֶן. אָתוּ שָׁיְילוּ לרַבִּי אָפֵס, אֲמַר לָהֶן: יָפֶה עֲשִׂיתֶם שֶׁשְּׂכַרְתֶּם.

אמר להן ריש לקיש: נשכור, שהרי כלל הוא שבכל ספק שבדברי חכמים נוטים להקל. ולכשנגיע אצל רבותינו שבדרום, נשאל להן אם יפה עשינו. לאחר מכן אתו שיילו [באו שאלו] את ר' אפס, אמר להן: יפה עשיתם ששכרתם.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר יוֹסֵף וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִי אִיקְלַעוּ לְהַהוּא פּוּנְדָק, דַּאֲתָא גוֹי מָרֵי דְּפוּנְדָּק בְּשַׁבְּתָא. אֲמַרוּ: מַהוּ לְמֵיגַר מִינֵּיהּ? שׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי, מַה מְעָרֵב מִבְּעוֹד יוֹם – אַף שׂוֹכֵר מִבְּעוֹד יוֹם,

כיוצא בו מסופר: ר' חנינא בר יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסי איקלעו לההוא פונדק דאתא גוי מרי דפונדק בשבתא [הזדמנו לפונדק אחד שבא הגוי בעל הפונדק בשבת] אבל לא היה שם מבעוד יום. אמרו: מהו למיגר מיניה [האם יש לשכור ממנו]? וצדדי השאלה: האם שוכר כמערב דמי [נחשב] שהרי כמו בעירוב, גם בכך הוא מכשיר את רשותו לטלטול.

אוֹ דִּילְמָא: שׂוֹכֵר כִּמְבַטֵל רְשׁוּת דָּמֵי, מַה מְבַטֵּל רְשׁוּת – וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת, אַף שׂוֹכֵר – וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת?

מה מערב מבעוד יום יכול לערב, אבל לא לאחר כניסת השבת, אף שוכר אינו יכול לשכור אלא מבעוד יום. או דילמא [שמא] נאמר כי שוכר כמבטל רשות דמי [נחשב], מה מבטל רשות יכול לבטל ואפילו בשבת עצמה, אף שוכר — ואפילו בשבת? ויוכלו לשכור מן הגוי בשוה כסף בשבת עצמה.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר יוֹסֵף אָמַר: נִשְׂכּוֹר, וְרַבִּי אַסִי אָמַר: לֹא נִשְׂכּוֹר. אָמַר לְהוּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: נִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי זָקֵן, וְנִשְׂכּוֹר. אָתוּ שָׁיְילוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לָהֶן:

ר' חנינא בר יוסף אמר: נשכור, ורב אסי אמר: לא נשכור, אמר להו [להם] ר' חייא בר אבא: נסמוך על דברי זקן הוא ר' חנינא בר יוסף ונשכור. לאחר מכן אתו שיילו ליה [באו שאלו בענין זה את] ר' יוחנן, אמר להן: