בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ.

בעל בנכסי אשתו שקבל בנדוניה נכסים מרובים ראוי גם לו לקנות בקצתם ספר תורה.

רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ עֲבַד עִיסְקָא וְרָוַוח. רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ מָצָא מְצִיאָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ כָּתַב בְּהוּ תְּפִילִּין.

רבא אמר: אפילו עבד עיסקא ורווח [עשה עסק והרויח הרבה] — ראוי לו לעשות כך. רב פפא אמר: אפילו מצא מציאה. אמר רב נחמן בר יצחק: אין הכרח דוקא לכתוב ספר תורה, אלא אפילו כתב בהו [בהם] תפילין, שכיון שעשה מצוה בממון זה, יזכה על ידה להחזיק בשאר.

וְאָמַר רַב חָנִין וְאִיתֵימָא רַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָאָהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר וגו׳״.

ואמר רב חנין, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' חנינא: מאי קראה [מהו המקרא] המרמז על כך, שנאמר: "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כא, ב) שהרוצים בהצלחה, ראוי להם להקדיש ממנה לשם שמים.

אָמַר רָמִי בַּר אַבָּא:דֶּרֶךְ מִיל, וְשֵׁינָה כָּל שֶׁהוּא מְפִיגִין אֶת הַיַּיִן. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁתָה כְּדֵי רְבִיעִית, אֲבָל שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית – כָּל שֶׁכֵּן שֶׁדֶּרֶךְ טוֹרַדְתּוֹ וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ.

ועוד בענין שתיית יין אמר רמי בר אבא: הילוך דרך של מיל, וכן שינה כל שהוא — מפיגים את היין ששתה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו הלכה זו אלא ששתה כדי רביעית בלבד, אבל שתה יותר מרביעית אין עצות אלה מועילות, כל שכן שדרך טורדתו ומעייפת אותו, ושינה מועטה משכרתו.

וְדֶרֶךְ מִיל מְפִיגָה הַיַּיִן?! וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב, וְהָיָה רַבִּי אֶילְעַאי מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו. מָצָא גְּלוּסְקִין בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ: אֶילְעַאי, טוֹל גְּלוּסְקִין מִן הַדֶּרֶךְ. מָצָא גוֹי אֶחָד, אָמַר לוֹ: מַבְגַּאי, טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ מֵאֶילְעַאי!

ושואלים: וכי דרך מיל די בה ומפיגה היין?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך מעכו לכזיב, והיה ר' אילעאי תלמידו מהלך אחריו. מצא גלוסקין (עוגה) בדרך, אמר לו רבן גמליאל: אילעאי, טול גלוסקין מן הדרך. מצא בדרכו הלאה גוי אחד, אמר לו רבן גמליאל לגוי: מבגאי, טול גלוסקין הללו מאילעאי.

נִיטְפַּל לוֹ רַבִּי אֶילְעַאי, אָמַר לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה? אָמַר לוֹ: מֵעֲיָירוֹת שֶׁל בּוּרְגָּנִין, וּמַה שִׁמְךָ? מַבְגַּאי שְׁמֵנִי. כְּלוּם הִיכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? אָמַר לוֹ: לָאו.

ניטפל לו ר' אילעאי לאותו גוי, ואמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מעיירות של בורגנין הסמוכות לכאן. שאלו: ומה שמך? אמר לו: מבגאי שמני [שמי] שאלו: כלום היכירך רבן גמליאל מעולם, שיודע הוא את שמך? אמר לו: לאו [לא].

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְנוּ שֶׁכִּוֵּון רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין,

ועל סיפור זה העירו: באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש לדעת את שם הגוי. ושלשה דברים של הלכה למדנו באותה שעה ממנהגו של רבן גמליאל: למדנו שאין מעבירין (עוברים) על האוכלין. ואדם הרואה דבר מאכל מונח בדרך, צריך להתעכב ולהרימו.

וְלָמַדְנוּ שֶׁהוֹלְכִין אַחֲרֵי רוֹב עוֹבְרֵי דְרָכִים, וְלָמַדְנוּ שֶׁחֲמֵצוֹ שֶׁל גּוֹי אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה.

ולמדנו שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים, שכיון שמקום זה מקום גויים היה, הניח רבן גמליאל שאף גלוסקא זו של גוים היא, ואסורה באכילה לישראל, ולכן ציוה לתתה לגוי. ולמדנו שחמצו של גוי אחר הפסח, מותר בהנאה. שאותו מעשה אחר הפסח היה, שהרי יש טובת הנאה מסויימת כשנותן את העוגה מתנה לגוי, ואינו מבערה כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְזִיב בָּא אֶחָד לִישָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, אָמַר לָזֶה שֶׁעִמּוֹ: כְּלוּם שָׁתִינוּ רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי? אָמַר לוֹ: הֵן. אִם כֵּן יְטַיֵּיל אַחֲרֵינוּ עַד שֶׁיָּפִיג יֵינֵינוּ.

מסופר עוד, כיון שהגיע רבן גמליאל לכזיב בא אחד לישאל על נדרו. אמר לזה שעמו (לר' אלעאי): כלום שתינו רביעית יין האיטלקי קודם לכן? אמר לו: הן. אמר לו: אם כן, יטייל אחרינו עד שיפיג יינינו ואחר כך נוכל לעסוק בענינו.

וְטִיֵּיל אַחֲרֵיהֶן שְׁלֹשָׁה מִילִין, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְסוּלְּמָא שֶׁל צוֹר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסוּלְּמָא דְּצוֹר יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר, וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב, וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ.

וטייל אותו אדם אחריהן שלשה מילין, עד שהגיעו לסולמא [סולמה] של צור. כיון שהגיע לסולמא של צור, ירד רבן גמליאל מן החמור, ונתעטף בטליתו כדרך שעושים שיהא הדיין באימה וביראה בשעת הדין, וישב, והתיר לו נדרו.

וְהַרְבֵּה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: לָמַדְנוּ שֶׁרְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי מְשַׁכֵּר, וְלָמַדְנוּ: שִׁיכּוֹר אַל יוֹרֶה, וְלָמַדְנוּ שֶׁדֶּרֶךְ מְפִיגָה אֶת הַיַּיִן, וְלָמַדְנוּ שֶׁאֵין מְפִירִין נְדָרִים לֹא רָכוּב וְלֹא מְהַלֵּךְ וְלֹא עוֹמֵד אֶלָּא יוֹשֵׁב.

ומעירים: והרבה דברים של הלכה למדנו באותה שעה. למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר, ולמדנו מכאן כי שיכור אל יורה, ולמדנו שדרך מפיגה את היין, ולמדנו שאין מפירין נדרים לא כשהמפיר רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב.

קָתָנֵי מִיהַת שְׁלֹשָׁה מִילִין! שָׁאנֵי יַיִן הָאִיטַלְקִי – דִּמְשַׁכֵּר טְפֵי.

קתני מיהת [מכל מקום שנינו כאן] שהצריך רבן גמליאל הילוך של שלשה מילין כדי להתפכח מהיין! ומשיבים: אין זו סתירה, שאני [שונה] יין האיטלקי שהוא משכר טפי [ביותר] וצריך דרך ארוכה יותר כדי להפיגו.

וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית, אֲבָל שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית – כָּל שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ טוֹרַדְתּוֹ וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ!

ושואלים: האם אמנם כן הוא הטעם? והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא ששתה רביעית, אבל שתה יותר מרביעית, כל שכן דרך טורדתו ושינה משכרתו! ואם היין האיטלקי משכר יותר — הריהו כיותר מרביעית?

רָכוּב שָׁאנֵי. הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי – לְרָמִי בַּר אַבָּא נַמִי לָא קַשְׁיָא, רָכוּב שָׁאנֵי.

ומשיבים: רכוב שאני [שונה], שכיון שאינו מהלך ברגליו, אין הדרך טורדתו, אף שגם יינו אינו פג במהירות. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן], לשיטת רמי בר אבא האומר שבהילוך מיל די, נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה] שיכול אף הוא לומר רכוב שאני [שונה] וצריך לרכב יותר ממיל אחד.

אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: מְפִירִין נְדָרִים בֵּין מְהַלֵּךְ בֵּין עוֹמֵד וּבֵין רָכוּב!

ולפרטי המעשה מוסיפים ושואלים לגופם: איני [וכי כן הוא] שחייב היה רבן גמליאל לרדת מהחמור כדי להתיר את הנדר?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: מפירין נדרים בין מהלך בין עומד ובין רכוב! ומדוע אם כן, ירד רבן גמליאל מחמורו?

תַּנָּאֵי הִיא, דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר]: פותחין בחרטה שאין לחפש להתרת הנדר טעם מיוחד להתירו, ודי כשאומר שהוא מתחרט על הנדר שנדר. ודבר זה אפשר לעשותו בקלות, אף בעמידה ברכיבה ובהליכה.

וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה.

ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אין פותחין בחרטה, אלא יש למצוא "פתח" — טעם היתר מיוחד לנדר זה, והדבר דורש עיון מרובה, ולצורך זה צריך יישוב הדעת, שאיננו קיים אלא בישיבה (תוס').

דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פָּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְהַהוּא גַּבְרָא – ״יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא״, כָּל הַבּוֹטֶה רָאוּי לְדוֹקְרוֹ בַּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.

שכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי [במה] פתח ליה [לו], מה פתח היתר מצא רבן גמליאל לההוא גברא [לאותו אדם], שאמר לו על הכתוב "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" (משלי יב, יח) והסביר לו: כל הבוטה (המבטא) דברי נדר ראוי לדוקרו בחרב, שמא לא יקיימו ולכך מלכתחילה אין ראוי כלל לאדם לנדור נדר. ואף אתה, אילו היית יודע שכל הנודר מתחייב בנפשו, האם היית נודר? אלא שלשון חכמים מרפא, שאם מתירים לו חכמים, הרי הם מפקיעים את הנדר מעיקרו, וכאילו לא נדר.

אָמַר מָר: וְאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בִּכְשָׁפִים. אֲבָל בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בִּכְשָׁפִים – מַעֲבִירִין.

אמר מר [החכם]: בתוך הדברים שסופרו ברבן גמליאל למדנו שאין מעבירין על האוכלין ויש להיזהר בכבודם ולהרימם. אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: לא שנו הלכה זו אלא בדורות הראשונים, שאין בנות ישראל פרוצות (רגילות ומשתמשות) בכשפים. אבל בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים, מעבירין. שמא עשו כשפים באותו לחם, ואין לאדם להסתכן בכך.

תָּנָא: שְׁלֵימִין – מַעֲבִירִין, פְּתִיתִין – אֵין מַעֲבִירִין. אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִי לְרַב אַשִׁי: וְאַפְּתִיתִין לָא עָבְדָן? וְהָכְתִיב: ״וַתְּחַלֶּלְנָה אוֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעוֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם״! דְּשָׁקְלִי בְּאַגְרַיְיהוּ.

תנא [שנינו]: אם היו אלה לחמים שלימין — מעבירין עליהם, שיש לחשוש שמא לכשפים הונחו. ואם מצא פתיתין — אין מעבירין, משום שאין עושים בהם כשפים. אמר ליה [לו] רב אסי לרב אשי: וכי על פתיתין לא עבדן [אין הן עושות] כשפים? והרי בכתוב המדבר במכשפות נאמר: "ותחללנה אתי אל עמי בשעלי שערים ובפתותי לחם" (יחזקאל יג, יט) ומשיבים: אין הכוונה שעשו כשפים בפתותי הלחם, אלא פתיתים אלו הם דשקלי באגרייהו [שהן מקבלות בשכרן] אבל לכשפים, אין הפתיתים ראויים.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:

אמר רב ששת משום [בשם] ר' אלעזר בן עזריה: