גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבַת בְּעִיר חֲרֵיבָה – לְרַבָּנַן מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. הִנִּיחַ אֶת עֵירוּבוֹ בְּעִיר חֲרֵיבָה – אֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד שָׁבַת וְאֶחָד הִנִּיחַ – מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שבת בעיר שעדיין מחיצותיה קיימות, אבל הינה חריבה שאין בה דיורים, לדעת רבנן — מהלך את כולה כארבע אמות וחוצה לה עוד אלפים אמה. ואולם אם רק הניח את עירובו בעיר חריבה — אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. שלדעת חכמים יש לחלק בין מי ששובת ממש במקום, לבין מי שרק מניח בו עירוב. ר' אלעזר אומר: אחד שבת ואחד הניח — מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.

מֵיתִיבִי, אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא: אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּנוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בַּמְּעָרָה, שֶׁאֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ דִּיּוּרִין; הָא בְּאֵין בָּהּ דִּיּוּרִין – מוֹדוּ לֵיהּ!

מיתיבי [מקשים] אמר להן ר' עקיבא: אי אתם מודים לי בנותן את עירובו במערה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה? אמרו לו: אימתי — בזמן שאין בה דיורין. הא [הרי נמצא] כי באין בה דיורין מודו ליה [מודים לו לר' עקיבא] שאין העיר נחשבת כארבע אמות, וקשה לדברי ר' אלעזר?!

מַאי ״אֵין בָּהּ דִּיּוּרִין״? אֵינָהּ רְאוּיָה לְדִירָה.

ומתרצים: מאי [מה פירוש] "אין בה דיורין" — אינה ראויה לדירה. אבל אם היתה העיר ריקה מתושבים, אך ראויה למגורים, הרי כולה כארבע אמות.

תָּא שְׁמַע: שָׁבַת בָּעִיר, אֲפִילּוּ הִיא גְּדוֹלָה כְּאַנְטִיּוֹכְיָּא, בַּמְּעָרָה, אֲפִילּוּ הִיא כִּמְעָרַת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה – מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. קָתָנֵי עִיר דּוּמְיָא דִּמְעָרָה, מַה מְּעָרָה חֲרֵיבָה, אַף עִיר חֲרֵיבָה, וְשָׁבַת – אִין, אֲבָל הִנִּיחַ – לָא.

תא שמע [בוא ושמע] קושיה אחרת ממה ששנינו: שבת בעיר, אפילו היא גדולה כאנטיוכיא, שבת במערה, אפילו היא כמערת צדקיהו מלך יהודה — מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. קתני [שנויה כאן] עיר דומיא [בדומה] למערה, מה מערה מן הסתם חריבה שאין אנשים גרים בה, אף עיר חריבה שאין בה דיורים, אף שמחיצותיה קיימות. ועוד נדייק: אם שבת במקום — אין [כן], אבל הניח — לא.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא – מַאי אִירְיָא חֲרֵיבָה? אֲפִילּוּ יְשִׁיבָה נַמִי! אֶלָּא לָאו – רַבָּנַן. וְטַעְמָא; דְּשָׁבַת – אִין, אֲבָל הִנִּיחַ – לָא!

ומעתה נברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו, אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' עקיבא שאף בהניח בה אינו יכול להלך בכולה, מאי איריא [מה שייך] מדוע דווקא חריבה? אפילו אם היתה ישיבה נמי! שהרי ר' עקיבא אינו מחלק בין זו שיש בה דיורים ובין זו שאין בה דיורים. אלא לאו [האם לא] כשיטת רבנן [חכמים], וטעמא [והטעם דווקא] אם שבת — אין [כן] יש לו אלפיים אמה מחוץ לעיר, אבל אם רק הניח עירובו בה — לא, וקשה לשיטת ר' אלעזר!

לָא תֵּימָא עִיר דּוּמְיָא דִּמְעָרָה, אֶלָּא אֵימָא: מְעָרָה דּוּמְיָא דְּעִיר, מַה עִיר יְשִׁיבָה – אַף מְעָרָה יְשִׁיבָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: אֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה, וּבְשָׁבַת מוֹדֵי.

ודוחים כי הדיוק מעיקרו אינו נכון, לא תימא [תאמר] שמדובר בעיר דומיא [בדומה] למערה, אלא אימא [אמור] שמדובר במערה דומיא [בדומה] לעיר. מה עיר ישיבה — אף מערה ישיבה, כשם שסתם עיר מיושבת היא, אף המערה שמדובר בה מיושבת. וברייתא זו כשיטת ר' עקיבא היא שאמר: שאם הניח בה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, ואף על פי כן אם שבת במערה שיש בה דיורים מודי [מודה] ר' עקיבא שנעשתה לו כולה כארבע אמות ויכול להלך אלפיים אמה מחוץ למערה.

וְהָא כִּמְעָרַת צִדְקִיָּהוּ קָתָנֵי! כִּמְעָרַת צִדְקִיָּהוּ – וְלֹא כִּמְעָרַת צִדְקִיָּהוּ, כִּמְעָרַת צִדְקִיָּהוּ – גְּדוֹלָה, וְלֹא כִּמְעָרַת צִדְקִיָּהוּ – דְּאִילּוּ הָתָם חֲרֵיבָה, וְהָכָא יְשִׁיבָה.

ומקשים: כיצד אפשר לומר כן והא [והרי] כמערת צדקיהו קתני [שנינו], ומערה זו אין בה דיורים! ומשיבים: הכוונה כמערת צדקיהו לענין מסוים, ולא כמערת צדקיהו בכל הפרטים. כמערת צדקיהו שהמערה גדולה כמותה, ולא כמערת צדקיהו בדיוק שאילו התם [שם, מערת צדקיהו] חריבה היא, והכא ישיבה [וכאן מדובר במערה מיושבת].

מָר יְהוּדָה אַשְׁכַּחִינְהוּ לִבְנֵי מַבְרַכְתָּא דְקָא מוֹתְבִי עֵירוּבַיְיהוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּבֵי אַגּוֹבַר. אֲמַר לְהוּ: גְּווּ בֵּיהּ טְפֵי, כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתְּרִי לְכוּ טְפֵי.

מסופר: מר יהודה אשכחינהו [מצא] את בני מברכתא דקא מותבי עירובייהו בבי כנישתא דבי אגובר [שהיו שמים עירובם בבית הכנסת של בית אגובר] שהיה בתוך תחום העיר, אמר להו [להם]: גוו ביה טפי, כי היכי דלישתרי לכו טפי [הכניסו אותו את העירוב יותר בתוך בית הכנסת, כדי שיותר לכם יותר] שהרי ממקום העירוב מודדים את התחום. שסבר מר יהודה שאף אם מניח עירובו בעיר, מודדים לו אלפיים אמה ממקום עירובו ולא מקצה העיר.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: פַּלְגָּאָה! בְּעֵירוּבִין לֵית דְּחָשׁ לְהָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. הדרן עלך כיצד מעברין

אמר ליה [לו] רבא: פלגאה [בעל מחלוקת], בעירובין לית דחש להא [אין מי שחושש לשיטתו זו] של ר' עקיבא והלכה כדברי חכמים. ובכל מקום שמניח את עירובו בעיר — כל העיר כולה נחשבת לו כארבע אמות ויכול לטלטל מגבולה אלפיים אמה בלא הבדל היכן מניחו בתוך העיר.

מתני׳ הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בְּחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵירוּב – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה.

הדר עם הגוי באותה חצר, או היה דר עם מי שאינו מודה בעירוב, אף שאינו גוי, וכגון: כותי (קראי) — הרי זה אוסר עליו לטלטל בחצר אלא אם כן ישכור, כאשר יבואר.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ בְּמָבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא: מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת הַכֵּלִים לַמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: לעולם איני אוסר (הגוי) עד שיהו שני ישראלים באותה חצר שמצד עצמם אוסרין זה על זה בלא עירוב, וכיון שמצוי שם גוי אין העירוב מועיל להם. אבל אם דר שם רק ישראל אחד, אינו אוסר עליו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר: מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי, עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.

אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וביטל לנו את רשותו בלא תשלום, ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי והחזיקו במבוי, עד שלא יתחרט ויוציא הוא ראשון ויחזיק ברשותו, ואז יאסר עליכם להשתמש בכל המבוי שלו. הרי שאין דין זה שאינו מודה בעירוב כדין הגוי, שהרי הגוי מרגע שקיבל מעות שכירות המקום ומבטל רשותו, שוב אינו יכול להחזיק בו בחזרה ואפילו יוציא כליו אין בכך כל משמעות.