מַה שֶּׁנִּשְׂכָּר הוּא מַפְסִיד.

מה שנשכר שמתיר לו עירובו ללכת יותר לצד זה הוא מפסיד בצד האחר.

גמ׳ קָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ ״לַמִּזְרָח״ – לְמִזְרַח בֵּיתוֹ, ״לַמַּעֲרָב״ – לְמַעֲרַב בֵּיתוֹ.

קא סלקא דעתך [עלה על דעתך להבין] שמה שאמור במשנה שהיה לצד המזרח, כוונתו שהיה עומד למזרח ביתו והורה לבנו לערב למערבו. ומה שאמר במשנה "למערב" פירושו: שעומד למערב ביתו והורה לבנו לערב למזרחו, ונמצא שביתו עומד בינו לבין מקום עירובו.

בִּשְׁלָמָא הֵימֶנּוּ וּלְבֵיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּלְעֵירוּבוֹ יָתֵר מִכָּאן – מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ דְּמָטֵי לְבֵיתֵיהּ וְלָא מָטֵי לְעֵירוּבוֹ. אֶלָּא ״הֵימֶנּוּ וּלְעֵירוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּלְבֵיתוֹ יָתֵר מִכָּאן״ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ?

ואם כן הרי יש מקום לשאול: בשלמא [נניח] שתהא אפשרות שהמרחק הימנו ולביתו אלפים אמה ולעירובו יתר מכאן — משכחת לה [מוצא אתה] אפשרות זו, וכגון דמטי לביתיה ולא מטי [שמגיעה מידה זו עד לביתו ואינה מגיעה] לעירובו, אלא "הימנו ולעירובו אלפים אמה ולביתו יתר מכאן" היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה אפשרות]? הלא הבית נמצא תמיד בינו ובין עירובו!

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִי סָבְרַתְּ ״לַמִּזְרָח״ – לְמִזְרַח בֵּיתוֹ, ״לַמַּעֲרָב״ – לְמַעֲרַב בֵּיתוֹ?! לֹא, ״לַמִּזְרָח״ – לְמִזְרַח בְּנוֹ, ״לַמַּעֲרָב״ – לְמַעֲרַב בְּנוֹ.

אמר ר' יצחק: מי סברת [האם סבור אתה] "למזרח" משמעו שעומד למזרח ביתו, ו"למערב" פירושו שעומד למערב ביתו?! לא, "למזרח" הכוונה היא למזרח ממקום בנו ששם את העירוב, "למערב" — פירושו: למערב בנו, והבית עומד במקום אחר ובזוית.

רָבָא בַּר רַב שֵׁילָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא לַמִּזְרָח לְמִזְרַח בֵּיתוֹ וְלַמַּעֲרָב לְמַעֲרַב בֵּיתוֹ, כְּגוֹן דְקָאֵי בֵּיתֵיהּ בַּאֲלַכְסוֹנָא.

רבא בר רב שילא אמר: אפילו תימא [תאמר, תתרץ] "למזרח" — כונתו למזרח ביתו, ו"למערב" — למערב ביתו, אלא כגון דקאי ביתיה באלכסונא [כגון שעומד ביתו באלכסון] לצד אחר שאף שהוא עומד למערב ביתו, מכל מקום הבית מרוחק ממנו יותר מאשר מקום העירוב.

״הַנּוֹתֵן עֵירוּבוֹ בְּתוֹךְ עִיבּוּרָהּ וכו׳״. חוּץ לַתְּחוּם סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: חוּץ לְעִיבּוּרָהּ.

נאמר במשנה: הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום. ותוהים: חוץ לתחום סלקא דעתך [עולה על דעתך]?הלא הניח את העירוב מחוץ לתחום שבת, ואיננו יכול להגיע לשם או לקנות שם שביתה, ואיך יועיל עירוב זה? אלא אימא [אמור, תקן] חוץ לעיבורה (שבעים אמה ושיריים) של העיר, ואם מניח העירוב שם קנה שביתה במקום.

״מַה שֶּׁנִּשְׂכָּר הוּא מַפְסִיד״. מַה שֶּׁנִּשְׂכָּר וְתוּ לֹא?! וְהָתַנְיָא: הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּתוֹךְ עִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. נְתָנוֹ חוּץ לְעִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת – מִשְׂתַּכֵּר אוֹתָהּ אַמָּה, וּמַפְסִיד אֶת כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁמִּדַּת הָעִיר עוֹלָה לוֹ בְּמִדַּת הַתְּחוּם!

נאמר במשנה שמה שנשכר בצד אחד הוא מפסיד בצד השני. ותוהים: האם מדוייק הוא לומר שמפסיד מה שנשכר ותו לא [ולא עוד]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנותן את עירובו בתוך עיבורה של עיר — לא עשה ולא כלום. נתנו חוץ לעיבורה של עיר, אפילו אמה אחת — משתכר אותה אמה, ומפסיד את כל העיר כולה, שכל העיר כולה שלאחרי אלפיים האמה ממקום העירוב אסורה עליו מפני שמדת העיר עולה לו במדת התחום! כלומר, שטח העיר עולה בחשבון תחום האלפיים שבתוך המעורב, ואם כן לפעמים הוא מפסיד יותר ממה שהוא נשכר!

לָא קַשְׁיָא; כָּאן – שֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר, כָּאן – שֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּסוֹף הָעִיר.

ומשיבים: לא קשיא [קשה] כאן — שכלתה מדתו בחצי העיר, כאן — שכלתה מדתו בסוף העיר. שאם כלתה מדתו מעבר לה, מותר לו להלך בכל העיר.

וְכִדְרַבִּי אִידִי, דְּאָמַר רַבִּי אִידִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָיָה מוֹדֵד וּבָא, וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר – אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי הָעִיר. כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּסוֹף הָעִיר – נַעֲשֵׂית לוֹ הָעִיר כּוּלָּהּ כְּאַרְבָּע אַמּוֹת, וּמַשְׁלִימִין לוֹ אֶת הַשְּׁאָר.

וכדרבי ר' אידי, שאמר ר' אידי אמר בשם ר' יהושע בן לוי: אדם ששבת מחוץ לעיר והיה מודד ובא תחום שבת שלו וכלתה מדתו בחצי העיר — אין לו אלא חצי העיר, ואינו יכול ללכת אלא כמידת העירוב בלבד. ואולם אם כלתה מדתו בסוף העיר — נעשית לו העיר כולה כארבע אמות, ומשלימין לו את השאר שמנקים מחשבון תחומו עבור כל העיר רק ארבע אמות.

אָמַר רַבִּי אִידִי: אֵין אֵלּוּ אֶלָּא דִּבְרֵי נְבִיאוּת; מַה לִּי כָּלְתָה בַּחֲצִי הָעִיר, מַה לִּי כָּלְתָה בְּסוֹף הָעִיר?!

אמר ר' אידי: אין אלו אלא דברי נביאות. כלומר, אין אני יכול למצוא נימוק הגיוני לדברים אלה. כי יש להקשות: מה לי אם כלתה המידה בחצי העיר, מה לי אם כלתה בסוף העיר?

אָמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי; אַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר קְטַנָּה,

לכאורה אין שום הבדל, אמר רבא: לא דברי נביאות הם שהרי תרוייהו תננהי [שניהם שנינו] במשנה במרומז: אנשי עיר גדולה, שבתוך אלפיים אמה שלה היתה עיר קטנה, מהלכין את כל עיר קטנה, ומחשבים את כולה כארבע אמות, ומשלימים את חשבון תחומם הלאה מיכן עד סוף אלפיים אמה.