מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים מִשְּׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן – וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] לחנניה אליבא [לפי שיטת] בית הלל צריך לנעול או אין צריך לנעול את הדלת הזאת? תא שמע [בא ושמע] מביאים ראיה ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל שהוא, כפי שראינו, פסק כשיטה זו: אינו צריך לנעול. וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: אינו צריך לנעול. איכא דאמרי [יש אומרים] אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא [בי עצמי היה מעשה] בבעיה כעין זו, ואמר לי שמואל: אין צריך לנעול.

וְכִי תֵּימָא: בְּכָךְ הוּא דְּלָא מִיעַרְבָא, הָא בִּדְלָתוֹת מִיעַרְבָא. וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם, אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים!

בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ענן בענין זה: צריך לנעול או אין צריך לנעול? אמר להו [להם]: תא חזי הני אבולי דנהרדעא דטימן עד פלגייהו בעפרא, ועייל ונפיק [בא וראה אותם מבואות של נהרדעא שסתומים עד חציים בעפר, והיה נכנס ויוצא] בהם מר שמואל, ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר]. הרי שאין צורך בהגפת דלתות.

וְאָמַר עוּלָּא: הָנֵי אַבּוּלֵי דִּמְחוֹזָא, אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֵיהֶן נִנְעָלוֹת – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים!

אמר רב כהנא: הנך [אלה דלתות שבנהרדעא] מגופות הואי [מוגפות היו] בחלקן, וכיון שכך, לא היה צורך לנעלן, אבל בדרך כלל דלתות צריכות להיות נעולות.

אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: כֵּיצַד מְעָרְבִין מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים – עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן, וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן.

ומספרים, כי אתא [כאשר בא] רב נחמן אמר: פניוה לעפרייהו [פנו את עפרן] כדי שאפשר יהיה לנעול. ושואלים: לימא קסבר [האם נאמר שסבר] רב נחמן: צריך לנעול? ועונים: לא, אין זו ראיה, כי מכיון שראויות לנעול, אף על פי שאין ננעלות ממש — די בהן כדי להתיר. ואין להקפיד אלא שתהיינה ראויות לנעילה.

אִיתְּמַר, רַב אָמַר: הִילְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה.

מסופר: ההוא [אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בנהרדעא, רמי עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל ואצרכוהו [הוטל עליו חומרתו של רב וחומרתו של שמואל, והצריכוהו]. דלתות. ומבארים: חומריה דרב [חומרתו של רב], שאמר מבוי עקום תורתו כמפולש. ותוהים: והאמר [והרי אמר] רב הלכה כתנא קמא,

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: לַחֲנַנְיָה אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל, צָרִיךְ לִנְעוֹל אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל: תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. וְכֵן אָמַר רַב מַתָּנָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב מַתָּנָה: בְּדִידִי הֲוָה עוּבְדָּא, וְאָמַר לִי שְׁמוּאֵל: אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל.

ולפי שיטה זו אפילו מבוי המפולש ממש דיו בצורת הפתח?! ועונים: שעשו זאת כשמואל — שאמר: הלכה כחנניה. אולם אם כשמואל — והאמר [והרי אמר] שמואל שמבוי עקום תורתו כסתום! ועונים: שזאת עשו כרב שאמר תורתו כמפולש. והחמירו כשתי השיטות גם יחד.

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב עָנָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל, אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? אָמַר לְהוּ: תָּא חֲזִי הָנֵי אַבּוּלֵי דִּנְהַרְדְעָא, דְּטַיְמָן עַד פַּלְגַּיְיהוּ בְּעַפְרָא, וְעָיֵיל וְנָפֵיק מָר שְׁמוּאֵל, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי.

ושואלים: ומי עבדינן כתרי חומרי [והאם עושים אנו כשתי חומרות]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — עושה, כדברי בית הלל — עושה. אם רצה לעשות גם מקולי [כהקלות] שיטת בית שמאי וגם מקולי בית הלל — הרי זה רשע. אם רצה לעשות גם מחומרי בית שמאי וגם מחומרי בית הלל — עליו הכתוב אומר: "הכסיל בחשך הולך" (קהלת ב, יד). אלא, אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון [או כבית שמאי כהקלותיהם והחמרותיהם, או כבית הלל כהקלותיהם והחמרותיהם].

אֲמַר רַב כָּהֲנָא: הָנָךְ מְגוּפוֹת הֲוַאי.

ומתחילה מבררים את עצם לשונה של ברייתא זו; הא גופא קשיא [זו עצמה קשה]: אמרת [אמרת] מתחילה: לעולם הלכה כבית הלל, והדר אמרת [וחזרת ואמרת]: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה!?

כִּי אֲתָא רַב נַחְמָן, אֲמַר: פַּנְיוּהּ לְעַפְרַיְיהוּ. לֵימָא קָסָבַר רַב נַחְמָן ״צָרִיךְ לִנְעוֹל״? לֹא, כֵּיוָן דִּרְאוּיוֹת לִנְעוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִנְעָלוֹת.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] כאן, שנאמר שיכול לעשות כפי שירצה — קודם בת קול שיצאה ואמרה שהלכה כבית הלל. כאן שאמרו שהלכה כדברי בית הלל — לאחר בת קול.

הַהוּא מָבוֹי עָקוּם דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא, רְמִי עֲלֵיהּ חוּמְרֵיהּ דְּרַב וְחוּמְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְאַצְרְכוּהוּ דְּלָתוֹת. חוּמְרֵיהּ דְּרַב – דְּאָמַר ״תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ״. וְהָאָמַר רַב הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא!

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: הא והא [זה וזה] — לאחר בת קול

כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם! כְּרַב, דְּאָמַר: תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ.

מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים ורוצה לטלטל בין הבתים שלו דרך רשות הרבים, מבית לבית, עושה לחי מכאן ולחי מכאן מצידי הבתים. או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. שעל ידי כך עשה אף את השטח שבאמצע כרשות היחיד. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך, נמצא שאין דרך לערב רשות הרבים גמורה.

וּמִי עָבְדִינַן כִּתְרֵי חוּמְרֵי? וְהָא תַּנְיָא: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי – עוֹשֶׂה, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל – עוֹשֶׂה, מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי בֵּית הִלֵּל – רָשָׁע, מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״הַכְּסִיל בַּחשֶׁךְ הוֹלֵךְ״, אֶלָּא, אִי כְּבֵית שַׁמַּאי – כְּקוּלֵיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן, אִי כְּבֵית הִלֵּל – כְּקוּלֵיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן.

וכי תימא [וכי תאמר] בכך הוא דלא מיערבא [שאינה מעורבת], שתקנה זו בלבד, של לחי או קורה, היא שאינה מספקת, הא [הרי, ואולם] בדלתות יכולה להיות מיערבא [מעורבת], והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! נמצא שלא די במציאותה של דלת כדי להתיר לטלטל ברשות הרבים ויש צורך שתהא הדלת נעולה ממש.

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל ״, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה״!

וכן אמר עולא: הני אבולי דמחוזא [אותם מבואות שבעיר מחוזא] שהיו רשות הרבים גמורה והיו שעריהם פתוחים זה כנגד זה אילמלא דלתותיהן ננעלות — חייבין עליהן משום רשות הרבים. הרי שבלא נעילת דלת ממש, אי אפשר לערב ברשות הרבים על ידי מחיצה סימלית כלחי וקורה. ואם כן כיצד נחלקו חכמים בברייתא כיצד מערבים את רשות הרבים?

לֹא קַשְׁיָא; כָּאן – קוֹדֶם בַּת קוֹל, כָּאן – לְאַחַר בַּת קוֹל.

אלא, אמר רב יהודה: יש לתקן את לשון הברייתא, והכי קאמר [וכך אמר] : כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, שהם עצמם אינם רשות הרבים אבל הם פתוחים בשני קצותיהם לרשות הרבים — עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא לְאַחַר בַּת קוֹל,

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה בנושא זה. רב אמר: הילכתא כתנא קמא [הלכה כתנא הראשון] ודי בצורת הפתח בצד אחד ולחי וקורה בצד השני, להתיר דרך רשות הרבים. ושמואל אמר: הלכה כחנניה לשיטת בית הלל, ודרושה גם דלת בצד אחד.