וְאֵין לָהּ אֶלָּא פֶּתַח אֶחָד – מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ.

ואין לה אלא פתח אחד, שהיא מוקפת חומה או שפתח רשות הרבים שבה סגור על ידי בתים — מערבין את כולה.

מַאן תַּנָּא דְּמִיעַרְבָא רְשׁוּת הָרַבִּים? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: רַבִּי יְהוּדָה הִיא; דְּתַנְיָא, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ.

ושואלים על ברייתא זו: מאן תנא [מיהו התנא הסבור] דמיערבא [שניתנת לעירוב] רשות הרבים ושאפשר לעשותה בדרך כזו לרשות היחיד? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: שיטת ר' יהודה היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: יתר על כן אמר ר' יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים — עושה לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. שעל ידי כך עשה את השטח שביניהם כרשות היחיד. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך.

אָמַר מָר: ״וְאֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין״. אָמַר רַב פַּפָּא: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְאָרְכָּהּ, אֲבָל לְרָחְבָּהּ – מְעָרְבִין.

אמר מר [החכם] בברייתא שאין מערבין אותה לחצאין. אמר רב פפא: לא אמרו אלא לארכה, כאשר כל תושבי חלק העיר שמשני צידי ראשה האחד של רשות הרבים — רוצים לערב לעצמם ללא תושבי ראשה השני. אבל לרחבה שלכל חלק מן העיר מצרפים את רשות הרבים שבחלק זה ומשתתפים תושביו ביניהם לבין עצמם ואין אלה משתתפים, עם אלה באותה רשות הרבים — מערבין. וטעמו של דבר: שבמקרה הראשון כשהיתה רשות הרבים בין שני חלקי העיר נמצא שרשות הרבים משותפת לשניהן ונעשו כרשות אחת על ידה. אבל כאשר העיר מחולקת לרוחבה, אין בני חלק זה משתמשים ברשות הרבים של חלק האחר.

כְּמַאן – דְּלֹא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי כְּרַבִּי עֲקִיבָא – הָא אָמַר רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ!

ושואלים: כמאן [כשיטת מי היא] הלכה זו — שלא כדעת ר' עקיבא. דאי [שאם] כשיטת ר' עקיבא, הא [הרי] אמר: רגל המותרת במקומה אוסרת אפילו שלא במקומה. שאם היתה חצר בתוך חצר אחרת, ועירבו בני כל חצר לעצמם, אמר ר' עקיבא שאף שבני החצר הפנימית מותר להם ללכת במקומם, ורגלם (הליכתם, דרכם) היא איפוא "רגל המותרת במקומה" — מכל מקום אוסרים הם לבני החצר החיצונה שהם עוברים בה, שרגלם "אוסרת אפילו שלא במקומה". ואף לעניננו: כיון שלבני מחצית העיר האחת מותר ללכת באותה המחצית שלהם, אבל אסור להם לטלטל במחציתה השניה — הרי זה בגדר "רגל המותרת במקומה ואסורה במקום אחר", ולפי שיטת ר' עקיבא צריך היה לאסור את העיר כולה אף באופן זה.

אֲפִילוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָתָם – אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, דִּפְּנִימִית לֵית לָהּ פִּיתְחָא אַחֲרִינָא. אֲבָל הָכָא – הָנֵי נָפְקִי בְּהַאי פִּיתְחָא, וְהָנֵי נָפְקִי בְּהַאי פִּיתְחָא.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כשיטת ר' עקיבא, אלא שיש להבחין בין המקרים: עד כאן לא שמענו שאמר ר' עקיבא התם [שם] אלא בשתי חצירות זו לפנים מזו, שלחצר הפנימית לית לה פיתחא אחרינא [אין לה פתח אחר], ודיירי הפנימית מוכרחים לעבור דרך החצר החיצונית, נמצא שהם מקלקלים את יחודה של חצר זו. אבל הכא [כאן] בשני חצאי העיר, הני נפקי בהאי פיתחא, והני נפקי בהאי פיתחא [אלו יוצאים בפתח זה של רשות הרבים, ואלו יוצאים בפתח זה של רשות הרבים]. ומאחר שאינם חייבים לעבור דרך רשותם של האחרים, אפילו עוברים שם אינם אוסרים.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פַּפָּא: לָא תֵּימָא לְאָרְכָּהּ הוּא דְּלֹא מְעָרְבִין, אֲבָל לְרָחְבָּהּ מְעָרְבִין, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְרָחְבָּהּ נַמִי לֹא מְעָרְבִין.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ענין זה בלשון אחרת, אמר רב פפא: לא תימא [תאמר] שרק לארכה הוא שלא מערבין את העיר לשני חלקים, אבל לרחבה מערבין, אלא אפילו לרחבה נמי [גם כן] לא מערבין.

כְּמַאן – כְּרַבִּי עֲקִיבָא! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן; עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם – אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, דִּפְּנִימִית אַחֲדָא לְדַשָּׁא וּמִשְׁתַּמְּשָׁא. אֲבָל הָכָא – מִי מָצוּ מְסַלְּקִי רְשׁוּת הָרַבִּים מֵהָכָא.

ומעירים: כמאן [כשיטת מי], כר' עקיבא! ודוחים שאין הכרח לומר כן, אלא אפילו תימא רבנן [תאמר שדבר זה כשיטת חכמים] כי, עד כאן לא שמענו קאמרי רבנן התם [שאמרו חכמים שם] בענין חצירות אלא בשתי חצירות זו לפנים מזו, שפנימית אחדא לדשא ומשתמשא [אוחזת את הדלת סגורה בפני החצר החיצונה ומשתמשת לעצמה], ואפשר לומר שלפחות בני החצר הפנימית מותרים להלך בחצרם. אבל הכא [כאן] בחלוקת העיר, מי מצו מסלקי [האם יכולים הם לסלק] את רשות הרבים מהכא [מכאן]?! ובני עבר אחד יכולים להשתמש ברשות הרבים שמן העבר השני בלי שאפשר למנוע אותם, ובמקרה זה אפילו חכמים יודו שאין העירוב מועיל.

אָמַר מָר: ״אוֹ כּוּלָּהּ, אוֹ מָבוֹי מָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ״. מַאי שְׁנָא דְּלַחֲצָאִין דְּלָא – דְּאָסְרִי אַהֲדָדֵי, מָבוֹי מָבוֹי נַמִי אָסְרִי אַהֲדָדֵי!

אמר מר [החכם] באותה ברייתא שעיר כזו או שתיערב כולה או מבוי מבוי בפני עצמו. ושואלים: מאי שנא [מה שונה] שלחצאין שלא, שאסור לבני העיר לערב, משום שהם אסרי אהדדי [אוסרים זה על זה] שהרי בני מבוי אחד נכנסים במבוי האחר, ואולם מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי [גם כן אוסרים הם זה על זה], שהרי בני מבוי אחד רגילים להכנס במבוי האחר?!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּעַבוּד דַּקָּה. וְכִי הָא דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁעָשָׂה דַּקָּה לְפִתְחוֹ – אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי מָבוֹי.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון דעבוד [שעשו] דקה, כעין מחיצה בפתח המבוי, להודיע שאינם מתכוונים להשתמש ולהוציא מן המבוי החוצה. וכי הא [וכמו זה] שאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתחו היוצא אל המבוי, והוכיח בכך שאינו רוצה להוציא דברים מביתו — אינו אוסר על בני מבוי אם לא עירב עמם, שהרי הוכיח בכך שדעתו לסלק רשותו מן המבוי.

״הָיְתָה שֶׁל רַבִּים וַהֲרֵי הִיא כו׳״. רַבִּי זֵירָא עֵרְבָהּ לְמָתָא דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא וְלָא שְׁבַק לָהּ שִׁיּוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי?

נאמר בברייתא שעיר שהיתה של רבים והרי היא של רבים ויש לה פתח אחד לרשות הרבים, מערבים את כולה. מסופר: ר' זירא עירבה למתא דבי ר' חייא, ולא שבק [ערב את העיר שהיתה מכונה: זו של ר' חייא, ולא הניח] לה שיור בלי עירוב. אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא עבד מר הכי [מה הטעם עשה אדוני כך] ולא השאיר שיור לעיר כראוי?

אֲמַר לֵיהּ: סָבֵי דִּידָהּ אָמְרִי לִי: רַב חִיָּיא בַּר אַסִי מְעָרֵב כּוּלָּהּ. וְאָמִינָא: שְׁמַע מִינָּהּ עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים הִיא.

אמר ליה [לו]: סבי דידה אמרי [הזקנים שלה, של העיר הזו אמרו] לי: רב חייא בר אסי היה מערב את העיר כולה ואמינא [ואמרתי]: מזה שהיה מערב את העיר כולה שמע מינה [נלמד מכאן] כי מתחילה עיר של יחיד ונעשית של רבים היא, ובעיר כזו, כאמור, אפשר לערב את העיר ללא שיור.

אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי אֲמַרוּ לִי הָנְהוּ סָבֵי: הַהִיא אַשְׁפָּה הֲוָה לָהּ מֵחַד גִּיסָּא, וְהָשְׁתָּא דְּאִיפַּנְיָא לָהּ אַשְׁפָּה – הֲוָה לָהּ כִּשְׁנֵי פְתָחִים, וַאֲסִיר. אֲמַר לֵיה: לָאו אַדַּעֲתָאִי.

אמר ליה [לו]: לדידי [לי עצמי] אמרו לי הנהו סבי [אותם הזקנים]: כי לא זה היה הטעם, אלא ההיא [איזו] ערימת אשפה הוה [היתה] לה לעיר הזו מחד גיסא [מצד אחד] של רשות הרבים, שסתמה את רשות הרבים עד שלא היה לה אלא פתח אחד. והשתא דאיפניא [ועכשיו שהתפנתה] לה אשפה, הוה [נהיתה] לה כשני פתחים ואסיר [ואסור], שהרי רשות הרבים עוברת מפולשת בעיר, ובמקרה זה יש להשאיר שיור. אמר ליה [לו]: לאו אדעתאי [לא היה על דעתי], כלומר לא ידעתי דבר זה.

בָּעֵי מִינֵּיהּ רַב אַמִי בַּר אַדָּא הַרְפַּנָאָה מֵרַבָּה: סוּלָּם מִכָּאן וּפֶתַח מִכָּאן מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר רַב: סוּלָּם תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו.

בעי מיניה [שאל ממנו] רב אמי בר אדא הרפנאה [מהרפניא] מרבה: אם היתה רשות הרבים הסגורה מצד אחד ויש בה סולם המשמש לחציית חומתה מכאן, אבל לא פתח ממש, ופתח מכאן, מהו, האם לומר שרשות הרבים זו נחשבת כמפולשת? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב: סולם תורת פתח עליו, ואם כן רשות הרבים מעין זו דינה כמפולשת.

אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: לָא תַּצֵיתוּ לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַב אַדָּא אֲמַר רַב: סוּלָּם תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו, וְתוֹרַת מְחִיצָּה עָלָיו. תּוֹרַת מְחִיצָּה עָלָיו – כְּדַאֲמַרַן, תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו – בְּסוּלָּם שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, רָצוּ – אֶחָד מְעָרֵב, רָצוּ – שְׁנַיִם מְעָרְבִין.

אמר להו [להם] רב נחמן: לא תציתו ליה [אל תשמעו, תצייתו, לו] הכי [כך] אמר רב אדא אמר רב: סולם תורת פתח עליו לדברים מסויימים, ואף תורת מחיצה עליו לדברים אחרים. תורת מחיצה עליו, כדאמרן [כמו שאמרנו], שסולם בקצה רשות הרבים אינו כפתח, ונחשבת רשות הרבים כסתומה. תורת פתח עליו, כגון בסולם שבין שתי חצירות השייכות לאנשים פרטיים שאם רצו — מערבים עירוב אחד ומצרפים את שתי החצירות על ידי הסולם להיות כחצר אחת. ואם רצו — בשניים עירובין הם מערבין.

וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך] בדין סולם? והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר בשם שמואל: אנשי חצר הגרים בקומת קרקע ואנשי מרפסת הגרים בקומה הראשונה מעליהם ששכחו