הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא.

הא מני [הלכה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא האומר שלכל עיר נותנים קרפף.

אִי רַבִּי מֵאִיר הִיא, הָא תָּנֵי לֵיהּ רֵישָׁא: נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר!

ומוסיפים להקשות: אי [אם] כשיטת ר' מאיר היא, הא תני ליה רישא [הרי כבר שנינו אותו מתחילה]: נותנין קרפף לעיר, דברי ר' מאיר, ולמה יש לחזור על כך?

צְרִיכָא, דְּאִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמִינָא: חַד לַחֲדָא, וְחַד לְתַרְתֵּי, קָא מַשְׁמַע לָן דִּלְתַרְתֵּי תְּרֵי יָהֲבִינַן לְהוּ.

ומשיבים: צריכא [צריך] בכל זאת לומר גם דבר זה, דאי [שאם] מההיא, מהלכה ראשונה בלבד, הוה אמינא: חד לחדא, וחד לתרתי [הייתי אומר: קרפף אחד לעיר אחת, ואחד לשתיים], שדי שיהא שטח פנוי אחד, קא משמע לן דלתרתי תרי יהבינן להו [משמיע לנו שלשתי ערים שני קרפפים נותנים להן].

וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָכָא – מִשּׁוּם דִּדְחִיקָא תַּשְׁמִישְׁתַּיְיהוּ, אֲבָל הָתָם דְּלָא דְּחִיקָא תַּשְׁמִישְׁתַּיְיהוּ – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו רק כאן בענין שתי ערים נפרדות] היינו סבורים שנותנים קרפף לכל אחת לחוד, משום דדחיקא תשמישתייהו [שדחוק תשמישן], ששתיהן משתמשות שם ובין שתי ערים הסמוכות זו לזו יש לתת מקום יתר, אבל התם דלא דחיקא תשמישתייהו [שם בעיר אחת שאין שימושם דחוק] ויכולים להסתפק בתחום העיר שלהם, אימא לא [אמור שלא] יתנו להן קרפף כלל, לכן צריכא [צריך] להשמיענו שתי הלכות אלה.

תְּנַן: וְכֵן שְׁלֹשָׁה כְּפָרִים הַמְשׁוּלָּשִׁין, אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַחַת אַמָּה וּשְׁלִישׁ – עוֹשֶׂה אֶמְצָעִי אֶת שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹת אֶחָד. טַעְמָא דְּאִיכָּא אֶמְצָעִי, הָא לֵיכָּא אֶמְצָעִי – לָא. תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא!

ועוד מנסים להוכיח ממשנתנו, דתנן [שכן שנינו] בה: וכן שלשה כפרים המשולשין שכל השלושה נמצאים בקו ישר, אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש — עושה אמצעי את שלשתן להיות אחד, ונדייק: טעמא דאיכא [הטעם הוא, דווקא משום שיש] אמצעי, הא ליכא [הרי אם אין] אמצעי — לא היו נחשבות לאחד. תיובתא [הרי זה קושיה חמורה] לרב הונא שהרי לשיטת רב הונא גם בלא כפר אמצעי היו שני הכפרים נחשבים כאחד בשל הקרפף הכפול!

אָמַר לָךְ רַב הוּנָא: הָא אִתְמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבָּה אָמַר רַב אִידִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא מְשׁוּלָּשִׁין מַמָּשׁ, אֶלָּא רוֹאִין: כֹּל שֶׁאִילּוּ מַטִּיל אֶמְצָעִי בֵּינֵיהֶן וְיִהְיוּ מְשׁוּלָּשִׁין, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא מֵאָה וְאַרְבָּעִים אַמָּה וְאַחַת וּשְׁלִישׁ – עָשָׂה אֶמְצָעִי אֶת שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹת אֶחָד.

אמר לך [יכול לומר לך] רב הונא: הא אתמר עלה [הרי נאמר על משנה זו], אמר רבה אמר רב אידי אמר ר' חנינא: לא משולשין ממש שהיו הכפרים מצויים בשורה אחת סמוכים זה לזה, אלא שהאמצעי נוטה כלפי חוץ, ובכל זאת אינם נאסרים זה בזה, אלא אפילו היו הכפרים רחוקים יותר משני קרפפים רואין כל שאילו מטיל אמצעי ביניהן, כלומר אילו היו מקרבים את האמצעי ואז יהיו משולשין, ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים אמה ואחת ושליש. הרי במקרה זה עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד. ולפי הסבר זה הרי לפנינו דין מיוחד, ולא עוד אלא שיש בו סיוע מסויים לדברי רב הונא.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְאַבַּיֵי: כַּמָּה יְהֵא בֵּין חִיצוֹן לְאֶמְצָעִי? אֲמַר לֵיהּ: אַלְפַּיִם אַמָּה.

אמר ליה [לו] רבא לאביי באותו ענין: כמה יהא המרחק בין כפר חיצון לאמצעי שאפשר יהא לומר שייחשב הכפר האמצעי כאילו הוא בין שני החיצונים? אמר ליה [לו] אביי: אלפים אמה, אמר לו רבא:

וְהָא אַתְּ הוּא דַּאֲמַרְתְּ: כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר: יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה!

והא את הוא דאמרת [והרי אתה עצמך הוא זה שאמרת]: כוותיה [כשיטתו] של רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא מסתברא [מסתבר], שאמר: עיר העשויה כקשת, מודדים את כל השטח הפנוי שבקשת כחלק מן העיר, ואפילו היה המרחק בין היתר לקשת יותר מאלפים אמה! ומדוע לא נחשוב אף כאן את שלושת הכפרים כאחד, גם אם היו מרוחקים יותר מאלפיים אמה?

הָכִי הָשְׁתָּא! הָתָם – אִיכָּא בָּתִּים, הָכָא – לֵיכָּא בָּתִּים.

ודחה אביי את ההשוואה: הכי השתא [כיצד אתה משווה], התם [שם] בעיר העשויה כקשת, איכא [יש] בתים המחברים את העיר כולה להיות כיחידה אחת. ואילו הכא [כאן], ליכא [אין] בתים המחברים בין החיצוני והפנימי. ואין לראות שני כפרים, המרוחקים זה מזה יותר מתחום שבת, כאילו היה זה אחד.

וַאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְאַבַּיֵי: כַּמָּה יְהֵא בֵּין חִיצוֹן לְחִיצוֹן? כַּמָּה יְהֵא?! מַאי נָפְקָא לָךְ מִינָּהּ? כֹּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיס אֶמְצָעִי בֵּינֵיהֶן וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַחַת וּשְׁלִישׁ.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לאביי: כמה יהא המרחק בין חיצון לחיצון? ותהה אביי: מה מקום לשאלה כמה יהא?! מאי נפקא לך מינה [מה יוצא לך משאלה זו]? והרי אין כל הבדל להלכה בדבר, אלא כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים ואחת ושליש אמה, ואין מתחשבים במרחק שבין החיצונים, אלא בגודלו של הכפר האמצעי.

וַאֲפִילּוּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה?! אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְהָאָמַר רַב הוּנָא: עִיר הָעֲשׂוּיָה כַּקֶּשֶׁת, אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ פָּחוֹת מֵאַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה – מוֹדְדִין לָהּ מִן הַיֶּתֶר, וְאִם לָאו – מוֹדְדִין לָהּ מִן הַקֶּשֶׁת!

והוסיף רבא ושאל: ואפילו אם יהא המרחק ארבעת אלפים אמה? אמר ליה [לו]: אין [כן הוא]. והוסיף ושאל: והאמר [והרי אמר] רב הונא: עיר העשויה כקשת, אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה — מודדין לה תחום שבת מן היתר, ואם לאו — מודדין לה מן הקשת! נמצא שבמרחק הגדול מארבעת אלפים אמה אף בעיר הבנויה ברציפות אומרים שהמרחק בין קצותיה גדול משתיחשב כעיר אחת?

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם – לֵיכָּא לְמֵימַר ״מַלֵּי״, הָכָא – אִיכָּא לְמֵימַר ״מַלֵּי״.

אמר ליה [לו]: התם [שם] בעיר העשויה כקשת ליכא למימר "מלי" [אין מקום לומר "מלא"], שהרי אין לך במה למלא את תחום העיר. הכא איכא למימר "מלי" [כאן יש מקום לומר "מלא"] והכנס את הכפר האמצעי ביניהם, והרי הם כסמוכים זה לזה.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרָבָא: הֲרֵי בְּנֵי אַקִיסְטְפוֹן דְּמָשְׁחִינַן לְהוּ תְּחוּמָא מֵהַאי גִּיסָּא דְּאַרְדְּשִׁיר, וּבְנֵי תְּחוּמָא דְּאַרְדְּשִׁיר מָשְׁחִינַן לְהוּ תְּחוּמָא מֵהַאי גִּיסָּא דְּאַקִיסְטְפוֹן, הָא אִיכָּא דִּגְלַת דְּמַפְסַקָא יָתֵר מִמֵּאָה וְאַרְבָּעִים וְאַחַת וּשְׁלִישׁ!

אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: הרי בני העיר אקיסטפון, דמשחינן להו תחומא מהאי גיסא [שמודדים אנו להם את התחום מצד זה] של העיר ארדשיר, ובני תחומא דארדשיר משחינן להו תחומא מהאי גיסא [ובני התחום של ארדשיר שהיא מעברו השני של הנהר מודדים אנו להם את התחום מצד זה] של אקיסטפון, ומחשיבים את שתי הערים כאילו היו לעיר אחת. ואולם הא איכא דגלת [הרי ישנו הנהר חידקל] דמפסקא [המפסיק] ביניהן בשיעור יתר ממאה וארבעים ואחת ושליש אמות? וכיצד מצרפין את הערים, שהמרחק ביניהן גדול אף משיעור שני קרפפים?

נְפַק אַחֲוֵי לֵיהּ הָנָךְ אַטְמָהָתָא דְּשׁוּרָא, דְּמִבְלַעִי בְּדִגְלַת בְּשִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִים.

נפק, אחוי ליה הנך אטמהתא דשורא, דמבלעי בדגלת [יצא, הראה לו אותם יסודות החומה של אחת הערים, הנבלעים בחידקל] בשבעים אמה ושיריים מן העיר השניה. שבאמת היו שתי הערים מחוברות זו לזו על ידי שרידי החומה שבנהר.

מתני׳ אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְלֹא יִמְדּוֹד אֶלָּא כְּנֶגֶד לִבּוֹ.

אין מודדין תחומין אלא בחבל שאורכו חמישים אמה, לא פחות ולא יותר, כאשר יבואר בגמרא. ולא ימדוד אלא כנגד לבו, שכל אחד מהמודדים יחזיק את החבל כנגד לבו.

הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ לַגַּיְא אוֹ לַגָּדֵר – מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ. הִגִּיעַ לָהָר – מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ,

היה מודד והגיע לגיא או לגדר, אינו צריך לחשוב בתוך אלפיים אמה את גובה הגדר או עומק הגיא, אלא מבליעו כאילו לא היה כלל, וחוזר למדתו, כאילו היה זה שטח מישור ללא עליות וירידות. הגיע להר, אינו צריך למדוד את גובהו, אלא מבליעו וחוזר למדתו, כאילו לא היה כאן הר.