נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף אֶלָּא בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת.

נותנין קרפף לעיר, כלומר מוסיפים לעיר כדי קרפף שהוא שבעים אמה ושיריים, ומשם מתחילים למדוד את התחום, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות, שאם אין ביניהן יותר ממרחק זה, הרי הן נחשבות כעיר אחת.

וְאִיתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר: קַרְפֵּף לָזוֹ וְקַרְפֵּף לָזוֹ. וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא קַרְפֵּף אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם.

ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב הונא אמר: קרפף לזו וקרפף לזו, וביחד הוא שיעור מאה ארבעים ואחת אמה ומשהו. וחייא בר רב אמר: אין נותנין אלא קרפף אחד לשניהם, ואם כן הרי כבר אמר רב הונא שמוסיפים לערים שיעור שני קרפפים!

צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן הָכָא – מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ צַד הֶיתֵּר מֵעִיקָּרָא, אֲבָל הָתָם – אֵימָא לָא.

ומשיבים: צריכא [נצרכה לומר] בשני המקומות, דאי אשמעינן הכא [שאילו היה משמיע לנו רק כאן] לגבי החומה שנפרצה, הייתי אומר — משום דהוה ליה [שהיה לו] צד היתר מעיקרא [מתחילה], שהרי היו שני חלקי העיר קודם לכן עיר אחת ממש. אבל התם [שם] בשתי העיירות, אימא [אמור] שלא, וכדי להחשיב את שתי העיירות כמחוברות צריך שיהיו מרוחקות רק כשיעור קרפף אחד בלבד.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָתָם – מִשּׁוּם דִּדְחִיקָא תַּשְׁמִישְׁתַּיְיהוּ, אֲבָל הָכָא דְּלָא דְּחִיקָא תַּשְׁמִישְׁתַּיְיהוּ – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי אשמעינן התם [ואילו היה משמיע לנו רק שם] לגבי העיירות, הייתי אומר — משום דדחיקא תשמישתייהו [שדחוק תשמישן], שאין שיעור קרפף אחד בלבד מספיק לשתי הערים יחד להשתמש בו, אבל הכא דלא דחיק תשמישתייהו [כאן שאין שימושם דחוק] כיון שהמקום הפנוי הוא בתוך העיר עצמה ולפני שנפרצה חומתה כלל לא היה צורך בשטח זה — אימא [אמור] שלא, ויהא די בשיעור קרפף אחד, על כן צריכא [נצרכה להיאמר].

וְכַמָּה הָוֵי בֵּין יֶתֶר לְקֶשֶׁת? רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: אַלְפַּיִם אַמָּה. רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: אֲפִילּוּ יָתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה.

ושאלו: וכמה הוי [הריהו] המרחק שמותר שיהא בין היתר (הקו הדמיוני שבין ראשי הקשת) למרכז הקשת עצמה בעיר העשויה כקשת? רבה בר רב הונא אמר: אלפים אמה, ואילו רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא אמר: אפילו יתר מאלפים.

אָמַר אַבַּיֵי: כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי בָּעֵי – הֲדַר אָתֵי דֶּרֶךְ בָּתִּים.

אמר אביי: כוותיה [כדעתו] של רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא מסתברא [מסתבר], דאי בעי הדר אתי [שאם ירצה יחזור ויבוא] דרך בתים של הקשת מכל חלק של העיר אל הקצה שלה, ומשם יעבור אל הקצה השני, ונמצא שאין לחלק אם היה היתר רחוק או קרוב.

״הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים כו׳״. מַאי גְּדוּדִיּוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה: שָׁלֹשׁ מְחִיצּוֹת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן תִּקְרָה.

נאמר שאם היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים — הרי הן נחשבות כחלק מן העיר ומהן מודדים את תחומה. ושואלים: מאי [מה הן] גדודיות אלה? אמר רב יהודה: הכוונה לשלש מחיצות שאין עליהן תקרה. שאינן לגמרי בבחינת בית, אבל ראויות הן להצטרף לעיר.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שְׁתֵּי מְחִיצּוֹת וְיֵשׁ עֲלֵיהֶן תִּקְרָה מַהוּ? תָּא שְׁמַע: אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַבְּרִין עִמָּהּ: נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, וְהַגֶּשֶׁר וְהַקֶּבֶר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּירָה לַחַזָּן, וּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּירָה לַכּוֹמָרִים, וְהָאוּרָווֹת וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת וְיֵשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, וְהַבּוּרְגָּנִין שֶׁבְּתוֹכָהּ, וְהַבַּיִת שֶׁבַּיָּם – הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שתי מחיצות ויש עליהן תקרה, מהו דינן, האם נחשבות אף הן כבית או לא? תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בתוספתא: אלו שמתעברין ונחשבים עם העיר למדידת התחום: נפש, כלומר בית שעל הקבר שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, וכן הגשר או הקבר שיש בהן בית דירה, ובית הכנסת בתנאי שיש בה בית דירה לחזן (או לשמש), ואינו משמש רק לתפילה בזמנים מסוימים. וכן בית עבודה זרה שיש בה בית דירה לכומרים, וכן אורוות הסוסים וכן האוצרות (המחסנים) שבשדות ויש בהן בית דירה, והבורגנין שבתוכה שבתוך השדה שהם מגדלי שמירה קטנים. וכן הבית שבים שמצוי על אי בתוך אגם או ים, הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה — הרי אלו מתעברין עמה.

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ: נֶפֶשׁ שֶׁנִּפְרְצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ אֵילָךְ וְאֵילָךְ, וְהַגֶּשֶׁר וְהַקֶּבֶר שֶׁאֵין לָהֶן בֵּית דִּירָה, וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין לָהּ בֵּית דִּירָה לַחַזָּן, וּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין לָהּ בֵּית דִּירָה לַכּוֹמָרִים, וְהָאוּרָווֹת וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת שֶׁאֵין לָהֶן בֵּית דִּירָה, וּבוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה וְגָדֵר וְשׁוֹבָךְ שֶׁבְּתוֹכָהּ, וְהַבַּיִת שֶׁבַּסְּפִינָה – אֵין אֵלּוּ מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ.

ואלו שאין מתעברין עמה: נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך, וכן הגשר והקבר שאין להן בית דירה, ובית הכנסת שאין לה בית דירה לחזן, ובית עבודה זרה שאין לה בית דירה לכומרים, ואורוות ואוצרות שבשדות אם אין להן בית דירה ואינם משמשים למגורי אדם, וכן בור ושיח (בור מוארך), ומערה (בור שיש עליו גג) וגדר ושובך שבתוכה, בתוך השדה, וכן הבית שבספינה שאינו קבוע במרחק שבעים אמה לעיר — אין אלו מתעברין עמה.

קָתָנֵי מִיהַת: נֶפֶשׁ שֶׁנִּפְרְצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ אֵילָךְ וְאֵילָךְ. מַאי לָאו – דְּאִיכָּא תִּקְרָה? לָא, דְּלֵיכָּא תִּקְרָה.

קתני מיהת [מכל מקום למדנו]: נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך — שוב אינה מצטרפת אל העיר. מאי לאו דאיכא [האם לא מדובר כאן שיש] תקרה על הנפש הזו, הרי ששתי המחיצות שנשארו שלימות, אף שיש עליהן תקרה, אינן מצטרפות לתחום גודלה של העיר! ומשיבים: לא! מדובר כאן במקרה דליכא [שאין] עליהן תקרה.

בַּיִת שֶׁבַּיָּם לְמַאי חֲזִי? אָמַר רַב פַּפָּא: בַּיִת שֶׁעָשׂוּי לְפַנּוֹת בּוֹ כֵּלִים שֶׁבַּסְּפִינָה.

ושואלים: בית שבים למאי חזי [למה הוא ראוי] אם איננו ממש חלק מן הישוב. אמר רב פפא: בית שעשוי לפנות בו כלים שבספינה לפי שעה.

וּמְעָרָה אֵין מִתְעַבֶּרֶת עִמָּהּ? וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: מְעָרָה מִתְעַבֶּרֶת עִמָּהּ! אָמַר אַבַּיֵי: כְּשֶׁיֵּשׁ בִּנְיָן עַל פִּיהָ.

ומתוך שהביאו תוספתא זו שואלים על דבריה: והאם מערה אין מתעברת עמה (עם העיר), והתני [והרי שנה] ר' חייא: מערה מתעברת עמה! אמר אביי: כשיש בנין על פיה של המערה — אז מצטרפת היא להיות כבית הבנוי סמוך לעיר.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם בִּנְיָן גּוּפֵיהּ! לָא צְרִיכָא, לְהַשְׁלִים.

ותוהים: אם אמנם יש בנין על פיה, לשם מה מוזכרת המערה, ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו משום בנין גופיה [עצמו] שראוי להצטרף לעיר! וקובעים: לא צריכא [נצרכה] אלא להשלים, שאם הבית קטן מאד, ויחד עם המערה שטחו ארבע אמות על ארבע אמות (שהוא השיעור המינימלי לבית) — הרי המערה מצטרפת.

אָמַר רַב הוּנָא: יוֹשְׁבֵי צְרִיפִין אֵין מוֹדְדִין לָהֶן אֶלָּא מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶן.

כל מה שנאמר בקשר לעירובי תחומין מדובר בעיר בנויה ממש. אמר רב הונא: יושבי צריפין, היושבים בבתים הקלועים קש וענפי ערבות, אינם נחשבים כיושבי עיר, ואין מודדין להן תחום אלא מפתח בתיהן, ואין מצרפים כמה צריפים להיחשב כעיר ממש.

מְתִיב רַב חִסְדָּא: ״וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימוֹת״, וַאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, (אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן): לְדִידִי חֲזִי לִי הַהוּא אַתְרָא, וְהָוֵי תְּלָתָא פַּרְסֵי עַל תְּלָתָא פַּרְסֵי.

מתיב [מקשה] רב חסדא: הלא נאמר בבני ישראל בהיותם במדבר "ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השיטים בערבות מואב" (במדבר לג, מט), ואמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי [אני עצמי ראיתי אותו מקום, והריהו שלש פרסות על שלש פרסות] שהם שנים עשר מיל.

וְתַנְיָא: כְּשֶׁהֵן נִפְנִין – אֵין נִפְנִין לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְצִדֵּיהֶן, אֶלָּא לְאַחֲרֵיהֶן.

ו תניא [ושנינו בברייתא]: כשהן נפנין לצרכיהם בהיותם במדבר — אין נפנין לא לפניהן (לפני מהלך המחנה), ולא לצדיהן מפני כבוד השכינה, אלא לאחריהן (לאחורי המחנה). משמע שאף ביום השבת, כשהיו צריכים להיפנות לצרכיהם, היו הולכים לכל אורך המחנה שהוא גדול בהרבה מאלפיים אמה (שהם שני מילין בלבד). ואם כן ברור שמחנה ישראל נחשב כעיר אף שהיה מורכב מאהלים בלבד. וכיצד אמר רב הונא שיושבי צריפין אינן נחשבים כעיר?

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: דִּגְלֵי מִדְבָּר קָאָמְרַתְּ? כֵּיוָן דִּכְתִיב בְּהוּ: ״עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ״ – כְּמַאן דִּקְבִיעַ לְהוּ דָּמֵי.

אמר ליה [לו] רבא: דגלי מדבר (בני ישראל שהלכו ב"דגלים" ומחנה במדבר) קאמרת [אמרת]? כיון דכתיב בהו [שנאמר בהן] "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט, כ) — כמאן דקביע דמי [כמי שקבוע להם מקום נחשבים], וקביעת מקום שעל פי דיבור ה', קביעות גמורה היא.

אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר רַב כָּהֲנָא, אָמַר רַב אַשִׁי: אִם יֵשׁ שָׁם שָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים – הוּקְבְּעוּ.

אמר רב חיננא בר רב כהנא אמר רב אשי: אם יש שם במחנה הצריפים שלש חצירות של שני בתים בנויים כראוי בכל חצר — הוקבעו להיות כמקום ישוב, שכן תחומין נמדדים מקצה העיר.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: יוֹשְׁבֵי צְרִיפִין וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת – חַיֵּיהֶן אֵינָן חַיִּים, וּנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן אֵינָן שֶׁלָּהֶן.

כיון שהוזכרו יושבי צריפין אמר רב יהודה אמר רב: יושבי צריפין (רועים העוברים ממקום למקום עם צאנם ואינם שוהים במקום אחד אלא זמן קצר) והולכי מדברות עם משפחתם — חייהן אינן חיים שחייהם קשים ביותר, ונשיהן ובניהן אינן שלהן כפי שיבואר להלן.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי, אֱלִיעֶזֶר אִישׁ בִּירִיָּא אוֹמֵר: יוֹשְׁבֵי צְרִיפִין כְּיוֹשְׁבֵי קְבָרִים, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה״.

תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך] אליעזר איש ביריא אומר: יושבי צריפין כיושבי קברים. ועל הנושא את בנותיהן הוא אומר "ארור שכב עם כל בהמה" (דברים כז, כא).

מַאי טַעְמָא? עוּלָּא אָמַר: שֶׁאֵין לָהֶן מֶרְחֲצָאוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּרְגִּישִׁין זֶה לָזֶה בִּטְבִילָה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] נאמרו דברים אלו על בנותיהם? עולא אמר: מפני שאין להן מרחצאות והולכים הגברים לרחוץ במקום רחוק, ויש לחוש שמא בזמן שהלכו בעליהן נאפו הנשים, ואין ילדיהן שלהם. ור' יוחנן אמר: מפני שמרגישין זה לזה בטבילה שכמו בעליהן היו הן הולכות לטבול במקום רחוק, ומאחר שהמקום קטן והכל יודעים מתי הולכות הנשים לטבול, פעמים משתמש בידיעה זו אדם שאינו הגון ומנאף עם הנשים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נַהֲרָא דִּסְמִיךְ לְבֵיתָא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] נהרא דסמיך לביתא [נהר הסמוך לבית] וראוי לטבילה ולא לרחיצה. ולכן לשם טבילה, אין הנשים מרחיקות ואין לחשוש להן. אבל למרחצאות, מרחיקים הבעלים ללכת.

אָמַר רַב הוּנָא: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ יָרָק – אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בָּהּ. לְמֵימְרָא דְּיָרָק מְעַלְיָא? וְהָתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה מַרְבִּין אֶת הַזֶּבֶל, וְכוֹפְפִין אֶת הַקּוֹמָה, וְנוֹטְלִין אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן:

כיון שנזכרו מקומות ישוב שונים, מזכירים מה שאמר רב הונא בדומה לזה: כל עיר שאין בה ירק — אין תלמיד חכם רשאי לדור בה, מפני חשש לבריאותו. ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שירק מעליא [מעולה] הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שלשה דברים מרבין את הזבל וכופפין את הקומה, ונוטלים אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן: