כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ מוֹצֵא בָּהּ תְּאֵנִים – אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן – מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם.

כל זמן שאדם ממשמש ומחפש בה פרי תאנה לאכול — מוצא בה תאנים, לפי שאין התאנים מבשילות בבת אחת, ובכל עת שמחפשים, מוצאים תאנה שנתבשלה זה עתה. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן — מוצא בהן טעם חדש.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב: ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן וגו׳״ לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לָאַיֶּלֶת? לוֹמַר לְךָ: מַה אַיָּלָה רַחְמָהּ צָר וַחֲבִיבָה עַל בּוֹעֲלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה – אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲבִיבִין עַל לוֹמְדֵיהֶן כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה.

אמר ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה, יט), למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה — אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

״וְיַעֲלַת חֵן״ – שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. ״דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְּכָל עֵת״, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כַּדַּד? מַה דַּד זֶה כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב – אַף דִּבְרֵי תוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן – מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם.

"ויעלת חן" — נדרש: שמעלת חן על לומדיה. "דדיה ירוך בכל עת" — למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו, מוצא בו חלב. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה ומוסיף להגות בהן — מוצא בהן טעם.

״בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד״ – כְּגוֹן רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) בֶּן פְּדָת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי, וּסְדִינוֹ מוּטָּל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי. (תַּנְיָא,) אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם לִיטְּלוֹ וּמָצָא בּוֹ שָׂרָף.

"באהבתה תשגה תמיד" — שבשל אהבת התורה נעשה שוגה בעניני העולם, כגון ר' אליעזר בן פדת, שאמרו עליו על ר' אליעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. שמחמת עיסוקו בתורה יצא מגדר מנהג העולם. ובענין זה מוסיפים לספר. תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו שרצה לקחת סדין זה לעצמו, ומצא בו שרף (נחש) השומר אותו. ועוד לשבחה של התורה ולומדיה.

תָּנָא דְּבֵי רַב עָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״רוֹכְבֵי אֲתוֹנוֹת צְחוֹרוֹת יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין [וְהוֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ]״, ״רוֹכְבֵי אֲתוֹנוֹת״ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְהַלְּכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד (בּוֹ) תּוֹרָה. ״צְחוֹרוֹת״ – שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּצָהֳרַיִם. ״יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין״ – שֶׁדָּנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. ״וְהוֹלְכֵי״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״עַל דֶּרֶךְ״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. ״שִׂיחוּ״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, שֶׁכָּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תוֹרָה.

תנא דבי [שנה החכם של בית המדרש] של רב ענן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "רכבי אתנות צחרות ישבי על מדין והלכי על דרך שיחו" (שופטים ה, י), "רכבי אתנות" — אלו תלמידי חכמים, שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד בו תורה. "צחרות" — שעושין אותה בהירה כצהרים, כלומר מובנת. "ישבי על מדין" — שדנין דין אמת לאמיתו. "והלכי" — אלו בעלי מקרא שאינם חשובים כל כך. "על דרך" — אלו בעלי משנה. "שיחו" — אלו בעלי תלמוד שחשובים הם ביותר, שכן כל שיחתן דברי תורה. ועוד בנושא זה.

אָמַר רַב שֵׁיזְבִי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא יַחֲרוֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ״ – לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים צַיָּיד הָרַמַּאי.

אמר רב שיזבי משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לא יחרך רמיה צידו" (משלי יב, כז) — לא יחיה ולא יאריך ימים, צייד הרמאי — מי שאינו מטפל בציפורים שניצודו על ידו כראוי, אינו יכול להחזיק בהם לאחר מכן. אף כאן מי שלומד הרבה ואינו חוזר, איננו יכול להשיג דבר. ונדרש "יחרוך" כצירוף של יחיה— ארוך.

רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צַיָּיד הָרַמַּאי יַחֲרוֹךְ?

רב ששת אמר: וכי צייד הרמאי יחרוך? והרי ההולך בדרך זו אינו אלא שוטה, ואין בזה דבר מן הערמומיות!

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר: מָשָׁל לְצַיָּיד שֶׁצָּד צִפֳּרִים, אִם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מְשַׁבֵּר כְּנָפָיו – מִשְׁתַּמֵּר, וְאִם לָאו – אֵין מִשְׁתַּמֵּר.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון שצד משבר כנפיו שלא יעוף — משתמר בידו מה שצד, ואם לאו — אין משתמר.

אָמַר (רַבָּה), אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא, מַאי דִּכְתִיב: ״הוֹן מֵהֶבֶל יְמַעֵט וְקוֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה״, אִם עוֹשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת – מִתְמַעֵט, וְאִם לָאו – קוֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה.

ובדומה אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה" (משלי יג, יא) אם עושה אדם את תורתו (הון) חבילות חבילות (שכאן המלה 'הבל' נדרשת בחילוף אותיות ה'-ח', חבל) — מתמעט בתורתו, ואם לאו שלומד מעט מעט וחוזר — קובץ על יד ירבה.

אָמַר רַבָּה: יָדְעִי רַבָּנַן לְהָא מִלְּתָא וְעָבְרִי עֲלָהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא עֲבַדְתָּהּ, וְאִיקַיַּים בִּידַאי.

אמר רבה: ידעי רבנן להא מילתא, ועברי עלה [יודעים חכמים דבר זה, ועוברים עליו] שאינם נוהגים כן. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבדתה [אני עשיתיה כזאת] ושניתי כראוי כקובץ על יד, ואכן איקיים בידאי [התקיים תלמודי בידי].

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד סֵדֶר מִשְׁנָה? משֶׁה לָמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה, נִכְנַס אַהֲרֹן וְשָׁנָה לוֹ משֶׁה פִּירְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לִשְׂמֹאל משֶׁה. נִכְנְסוּ בָּנָיו וְשָׁנָה לָהֶן משֶׁה פִּירְקָן, נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, אֶלְעָזָר יָשַׁב לִימִין משֶׁה וְאִיתָמָר לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין משֶׁה חוֹזֵר. נִכְנְסוּ זְקֵנִים וְשָׁנָה לָהֶן משֶׁה פִּירְקָן, נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים, נִכְנְסוּ כָּל הָעָם וְשָׁנָה לָהֶן משֶׁה פִּירְקָן. נִמְצְאוּ בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה, בְּיַד בָּנָיו שְׁלֹשָׁה, וּבְיַד הַזְּקֵנִים שְׁנַיִם, וּבְיַד כָּל הָעָם אֶחָד.

וכיון שדברנו בדרך הלימוד מביאים עוד. תנו רבנן [שנו חכמים], כיצד סדר משנה כלומר, כיצד נלמדה התורה שבעל פה מתחילה: משה למד מפי הגבורה (ה'). נכנס אהרן וישב לפניו, ושנה לו משה פירקו שלמד מפי הגבורה, נסתלק אהרן מלימוד זה וישב לשמאל משה. נכנסו בניו של אהרן, ושנה להן משה פירקן, והיה אהרן מקשיב. נסתלקו בניו של אהרן, אלעזר ישב לימין משה, ואיתמר לשמאל אהרן. ר' יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר ושם מקום מושבו. שנחלקו בדבר האופן הראוי לסדר מקומות הישיבה ליד הרב. נכנסו זקנים שבישראל ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים לצד, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה פעמים ששמע את הפרק, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד.

נִסְתַּלֵּק משֶׁה, וְשָׁנָה לָהֶן אַהֲרֹן פִּירְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן, שָׁנוּ לָהֶן בָּנָיו פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, שָׁנוּ לָהֶן זְקֵנִים פִּירְקָן. נִמְצָא בְּיַד הַכֹּל אַרְבָּעָה.

נסתלק משה והלך לאהלו ושנה להן אהרן פירקו שלמד מפי משה. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה שכל העם למדו ארבע פעמים את הפרק שנלמד מפי הגבורה.

מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חַיָּיב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים. וְקַל וָחוֹמֶר, וּמָה אַהֲרֹן שֶׁלָּמַד מִפִּי משֶׁה, וּמשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה – כָּךְ, הֶדְיוֹט מִפִּי הֶדְיוֹט – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

מכאן אמר ר' אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה עצמו, ומשה הרי קיבל את הדבר במישרין מפי הגבורה — כך היה צריך לחזור על תלמודו, הדיוט הלומד מפי הדיוט — על אחת כמה וכמה שצריך לחזור ארבע פעמים על פרקו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיִּלְמְדֶנּוּ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלַמְדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וּמִנַּיִן עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂימָהּ בְּפִיהֶם״.

ר' עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו את דברי התורה עד שילמדנו התלמיד ויקלוט את הדברים — שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט) ומשמעו שצריך ללמד אותה להם, ומניין שצריך ללמדם עד שתהא סדורה בפיהם — שנאמר "שימה בפיהם" שאף הם יוכלו להיות מסוגלים ללמדה לאחרים,

וּמִנַּיִין שֶׁחַיָּיב לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״.

ומניין שחייב הרב להראות לתלמידו פנים כלומר: להסביר את טעמי הדברים — שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א) משמעו שצריך לשים את הנלמד שיהיה ערוך ומסודר בטעמיו לפני הלומדים.

וְלִיגְמְרוּ כּוּלְּהוּ מִמּשֶׁה! כְּדֵי לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וּבָנָיו, וְכָבוֹד לַזְּקֵנִים.

על סדר הלימוד של משה שואלים: וליגמרו כולהו [ושילמדו כולם] ממשה עצמו ארבע פעמים! ומשיבים: שנעשה הדבר רק כדי לחלוק כבוד לאהרן ובניו, וכבוד לזקנים.

וְנֵיעוּל אַהֲרֹן וְנִיגְמַר מִמּשֶׁה, וְלִיעַיְילוּ בָּנָיו וְלִיגְמְרוּ מֵאַהֲרֹן, וְלִיעַיְילוּ זְקֵנִים וְלֵילְפוּ מִבָּנָיו, וְלֵיזְלוּ וְלִיגַמְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל! כֵּיוָן דְּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר – מִסְתַּיְיעָא מִלְּתֵיהּ.

ושואלים: והרי יש דרך שלא להטריח את משה כל כך, וניעול [ושיכנס] אהרן וניגמר [וילמד] ממשה, וליעיילו [ושיכנסו] בניו וליגמרו [וילמדו] מאהרן, וליעיילו [ושיכנסו] זקנים ולילפו [וילמדו] מבניו של אהרן, וליזלו וליגמרינהו לכולהו [וילכו וילמדו את כל] ישראל! ומשיבים: כיון שמשה מפי הגבורה גמר [למד], מסתייעא מלתיה [מצליח הדבר] ורצוי שישמעו כל ישראל ממשה עצמו פעם אחת.

אָמַר מָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין משֶׁה חוֹזֵר. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ – הָרַב בָּאֶמְצַע, וְגָדוֹל בִּימִינוֹ, וְקָטָן בִּשְּׂמֹאלוֹ. לֵימָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלֹא רַבָּנַן!

בדברים ששנינו אמר מר [החכם], ר' יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר כלומר שאהרן לעולם יושב לימינו של משה ואין הבדל במספר האנשים הנמצאים שם. ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו בדיני נימוסין]: שלשה שהיו מהלכין בדרך ראוי הוא שיהא הרב באמצע, וגדול שבין השניים הנותרים בימינו, וקטן בשמאלו. לימא [האם לומר] כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]? שלפי שיטתם צריך הגדול להיות בשמאלו של הרב, כדי שיהיה צד ימינו פונה אל הרב.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, מִשּׁוּם טִירְחָא דְּאַהֲרֹן.

ומשיבים: אפילו תימא רבנן [תאמר שברייתא זו כשיטת חכמים היא] ומה שאמרו בענין שאהרן יושב לימין אפילו לאחר שנכנסו האחרים, שם היה טעם הדבר משום טירחא דאהרן [טירחתו של אהרן] כדי שלא יצטרך להתאמץ בקימה ובישיבה.

רַבִּי פְּרִידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה תָּנֵי לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זִימְנֵי וְגָמַר. יוֹמָא חַד בַּעֲיוּהּ לְמִלְּתָא דְּמִצְוָה, תְּנָא לֵיהּ וְלָא גָּמַר.

כיון שדובר בחשיבותה של חזרה על דברי תורה מסופר: ר' פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר [היה לו תלמיד אחד שהיה שונה לו ארבע מאות פעמים ורק אז היה לומד], שבפחות מכך לא היה מסוגל לקלוט תלמודו. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה [יום אחד בקשו אותו, את ר' פרידא, לדבר מצוה] שהיה יכול לעסוק בה לאחר זמן. תנא ליה [שנה לו] ר' פרידא ארבע מאות פעם ולא גמר [למד] התלמיד.

אֲמַר לֵיהּ: הָאִידָּנָא מַאי שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ: מִדְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְמָר אִיכָּא מִילְּתָא דְּמִצְוָה – אַסְחַאי לְדַעֲתַאי, וְכָל שַׁעְתָּא אָמִינָא, הָשְׁתָּא קָאֵי מָר, הָשְׁתָּא קָאֵי מָר. אֲמַר לֵיהּ: הַב דַּעְתֵּיךְ וְאַתְנִי לִיךְ. הֲדַר תְּנָא לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זִימְנֵי [אַחֲרִינֵי].

אמר ליה [לו]: האידנא מאי שנא [הפעם מה שונה] שאינך יכול לקלוט? אמר ליה [לו]: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה — אסחאי לדעתאי [מאותה שעה שאמרו לו לאדוני שיש דבר מצוה — הסחתי את דעתי מן הלימוד], וכל שעתא אמינא: השתא קאי מר, השתא קאי מר [וכל שעה אמרתי: עכשיו עומד אדוני, עכשיו עומד אדוני לעסוק במצוה] ולא יוכל ללמדני כראוי. אמר ליה [לו]: הב דעתיך ואתני לך [תן דעתך הפעם ואשנה לך] ותדע שלא אקום עד שלא אגמור להשנות לך כראוי. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני אחריני [חזר ושנה לו ארבע מאות פעמים נוספות].

נָפְקָא בַּת קָלָא וְאֲמַר לֵיהּ: נִיחָא לֵיךְ דְּלִיסְפּוּ לָךְ אַרְבַּע מְאָה שְׁנֵי, אוֹ דְּתִיזְכּוּ אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר: דְּנִיזְכּוּ אֲנָא וְדָרַיי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ.

ובזכות זו, מחמת גודל מסירותו לתלמידיו, נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי [יצאה בת קול ואמרה לו: האם נוח לך שיוסיפו לך לשנותיך ארבע מאות שנים, או שתיזכו אתה ובני דורך לעולם הבא]? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי [שנזכה אני ודורי לעולם הבא]. אמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכים: תנו לו זו וזו; שגם יאריך ימים מאד וגם יזכו הוא ובני דורו לחיי עולם הבא.

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵין תּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂימָהּ בְּפִיהֶם״, אַל תִּקְרִי ״שִׂימָהּ״ אֶלָּא ״סִימָנָהּ״.

ועוד מדרכי לימוד התורה אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין שעושין בה כדי להקל על הזכרון. שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי [אל תקרא] 'שימה' אלא 'סימנה' שכאשר עושים בה סימן הרי היא נשמרת בזכרון.

שְׁמָעָהּ רַב תַּחֲלִיפָא מִמַּעַרְבָא, אֲזַל אֲמַרָהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, אֲמַר: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ, אֲנַן מֵהָכָא מַתְנִינַן לָהּ: ״הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים שִׂימִי לָךְ וגו׳״ עֲשׂוּ צִיּוּנִים לַתּוֹרָה. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי צִיּוּן לִישָּׁנָא דְּסִימָנָא הוּא – דִּכְתִיב: ״וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״.

שמעה לאימרה זו רב תחליפא ממערבא [מארץ ישראל], אזל [הלך] אמרה קמיה [לפני] ר' אבהו, אמר: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה [משם לומדים אותו רעיון, אנחנו מכאן לומדים אותו] שנאמר: "הציבי לך צינים שימי לך וגו'" (ירמיהו לא, כ) שמשמעו: עשו ציונים לתורה — הם סימנים לזכרון. ומאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא [ומה המקור לכך שהמשמעות שציון זה לשון סימן הוא]? דכתיב [שכן נאמר] בכתוב אחר: "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט, טו) משמע: סימן שיש טומאה במקום.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר, מֵהָכָא: ״אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ וּמוֹדַע לַבִּינָה תִקְרָא״ – עֲשֵׂה מוֹדָעִים לַתּוֹרָה. רָבָא אָמַר: עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה.

ר' אליעזר אמר: את אותו רעיון למדנו מהכא [מכאן, מכתוב זה]: "אמר לחכמה אחתי את ומדע לבינה תקרא" (משלי ז, ד) כלומר: עשה מודעים (סימנים המודיעים) לתורה. רבא אמר על פסוק זה: עשה מועדים לתורה שיש לקבוע זמן קבוע ("מודע" = מועד) ללימוד תורה.