כְּמַאן – כְּרַב יוֹסֵף, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה.

כמאן [כשיטת מי] עשה כן — כדעת רב יוסף שצריך להחזיק בדרך ושיאמרו לו "לין פה", ואליבא [ולפי שיטת] ר' יוסי בר יהודה ודוחים:

לָא, כְּרַבָּה וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

לא, כי אפשר לומר שנהג כרבה ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה, ואמר קודם לכך שהוא קונה שביתה באמצע הדרך.

“ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיָּכוֹל לְעָרֵב כו׳״. הָא תָּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: סָפֵק, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל!

במשנה שנינו: "ר' מאיר אומר: כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל ". ושואלים: הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו בדומה לזה פעם אחת]: ספק, ר' מאיר ור' יהודה אומרים: הרי זה חמר גמל. ואף כאן פשוט שהרי בכל ספק פוסק כן ר' מאיר!

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר סָפֵק עֵירֵב סָפֵק לֹא עֵירֵב, הוּא דְּהָוֵי חַמָּר גַּמָּל; אֲבָל וַדַּאי לֹא עֵירֵב – לָא הָוֵי חַמָּר גַּמָּל,

א מר ר' ששת : יש בכל זאת צורך לומר זאת, כדי שלא תימא טעמא [שלא תאמר שהטעם] של ר' מאיר רק אם ספק עירב ספק לא עירב, רק הוא דהוי [שנעשה] חמר גמל, אבל ודאי לא עירב — לא הוי [אינו] חמר גמל.

אֶלָּא: אֲפִילּוּ וַדַּאי לֹא עֵירֵב – הָוֵי חַמָּר גַּמָּל. דְּהָא הָכָא וַדַּאי לֹא עֵירֵב, וְקָא הָוֵי חַמָּר גַּמָּל.

אלא שב להיות כבן מקומו, אלא אמור: אפילו ודאי לא עירב פעמים שהוא חמר גמל. דהא הכא [שהרי כאן] ודאי לא עירב שהרי חזר למקומו, וקא הוי [והרי הוא] חמר גמל, ולכן הוצרך לומר שאף במקרה זה כשאין ספק עירוב כלל אלא לא ברור היכן מקום שביתתו, אף זה דינו להיות חמר גמל.

מתני׳ מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם – אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתַּיִם – יִכָּנֵס, שָׁלֹשׁ – לֹא יִכָּנֵס.

מי שיצא במזיד שלא לצורך מצוה חוץ לתחום — אפילו אמה אחת לא יכנס. ר' אליעזר אומר: שתים אמות — יכנס, שלש — לא יכנס.

גמ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם – לֹא יִכָּנֵס, דִּכְתִיב: “אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ״, “רַגְלֶךָ״ כְּתִיב.

אמר ר' חנינא: היתה רגלו אחת בתוך התחום, ורגלו אחת חוץ לתחום — לא יכנס, דכתיב [שנאמר]: "אם תשיב משבת רגלך" (ישעיהו נח, יג). "רגלך" כתיב [נאמר] בלשון יחיד. משמע אף בהכנסת רגל אחת יש משום חילול שבת.

וְהָתַנְיָא: רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם – יִכָּנֵס! הָא מַנִּי – אֲחֵרִים הִיא. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לִמְקוֹם שֶׁרוּבּוֹ הוּא נִזְקָר.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום — יכנס! ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? כשיטת אחרים היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחרים אומרים: למקום שרובו הוא נזקר (פונה). הרי שמותר לו להיכנס שהרי לא הוציא אלא רגל אחת.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם – יִכָּנֵס, דִּכְתִיב: “אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ״, “רַגְלֶיךָ״ קָרֵינַן.

איכא דאמרי [יש שאומרים בלשון אחרת]. אמר ר' חנינא: רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום — יכנס, דכתיב [שנאמר]: "אם תשיב משבת רגלך" "רגליך" מלשון רבים קרינן [קוראים אנו], אבל רגל אחת — מותר.

וְהָתַנְיָא: לֹא יִכָּנֵס! הוּא דְּאָמַר כַּאֲחֵרִים, דְּתַנְיָא: לִמְקוֹם שֶׁרוּבּוֹ הוּא נִזְקָר.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לא יכנס! ומשיבים: הוא שאמר כשיטת אחרים דתניא [שכן שנינו בברייתא]: למקום שרובו הוא נזקר.

“רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתַּיִם – יִכָּנֵס, שָׁלֹשׁ – לֹא יִכָּנֵס״. וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת – יִכָּנֵס, שְׁתַּיִם – לֹא יִכָּנֵס! לָא קַשְׁיָא; הָא – דַּעֲקַר חֲדָא וְקָם אַתַּרְתֵּי, הָא – דַּעֲקַר תַּרְתֵּי וְקָם אַתְּלָת.

דבמשנה שנינו: "ר' אליעזר אומר: שתים — יכנס, שלש — לא יכנס". ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אחת — יכנס, שתים — לא יכנס. ועונים: לא קשיא [קשה]: הא [זו משנתנו] מדברת כשעקר מאמה חדא וקם אתרתי [אחת ועמד בשניה] — מותר להיכנס. הא [זו הברייתא], שעקר מאמה שניה ועמד בשלישית — לא יכנס.

וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס! כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לְמוֹדֵד. דִּתְנַן: וּלְמוֹדֵד שֶׁאָמְרוּ נוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה – אֲפִילּוּ סוֹף מִדָּתוֹ כָּלֶה בַּמְּעָרָה.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' אליעזר אומר: אפילו אמה אחת לא יכנס! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר נשנתה אותה ברייתא] הרי היא למודד, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ולמודד שאם שבת אדם במקומו ומודד משם את תחומו לפי פסיעותיו שאמרו נותנין לו אלפים אמה — אפילו סוף מדתו כלה במערה לא יכנס פנימה אל תוכה אפילו אמה אחת יותר ממידתו.

מתני׳ מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם – אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת מִפְּנֵי הַטּוֹעִין.

מי שהחשיך בדרך ולן במקומו ומצא שהוא חוץ לתחום — אפילו אמה אחת לא יכנס. ר' שמעון אומר: אפילו חמש עשרה אמות יכנס, שאין המשוחות (המודדים) ממצין את המדות לשים את סימן התחום בקצה הגבול ממש אלא פנימה ממנו מפני הטועין.

גמ׳ תָּנָּא: מִפְּנֵי טוֹעֵי הַמִּדָּה. הדרן עלך מי שהוציאוהו

וגמרא על מה ששנינו במשנה "מפני הטועים" תנא [שנה בברייתא]: מפני טועי המדה, כלומר מתוך חשש שמא טעו במדידתם מחמירים הם ופוחתים קצת מן התחום.

מתני׳ כֵּיצַד מְעַבְּרִין אֶת הֶעָרִים? בַּיִת נִכְנָס בַּיִת יוֹצֵא, פָּגוּם נִכְנָס פָּגוּם יוֹצֵא. הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים,