עָנִי הוּא דַּאֲקִילּוּ רַבָּנַן עִילָּוֵיהּ, אֲבָל עָשִׁיר – לֹא.

עני המהלך בדרכים ואין לו פת הוא דאקילו רבנן עילויה [שהקילו חכמים עליו] לשבות במקום על ידי שיאמר שביתתי בו, אבל עשיר היושב בביתו ויש לו פת — לא.

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: עִיקַּר עֵירוּב בָּרֶגֶל, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. אֲבָל “בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ – דִּבְרֵי הַכֹּל: עָנִי – אִין, עָשִׁיר – לָא.

ור' יהודה סבר: עיקר עירוב ברגל שילך למקום ויאמר שקונה בו שביתה, אחד עני ואחד עשיר. אבל לגבי האומר "שביתתי במקום פלוני" והוא אינו מצוי שם — דברי הכל : שעירוב זה רק אם היה עני ומהלך בדרך — אין [כן] אבל עשיר — לא.

וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: מַאן קָתָנֵי לָהּ – רַבִּי מֵאִיר, וְאַהַיָּיא קָאֵי – אַ״אֵינוֹ מַכִּיר אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה״. וְ״לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל״ מַאן קָתָנֵי לָהּ – רַבִּי יְהוּדָה.

"וזו היא שאמרו" במשנה "העני מערב ברגליו" מאן קתני לה [מי הוא זה ששנה אותה] — ר' מאיר. ואהייא קאי [ועל איזה דבר עומד, מתייחס] — על מה שאמרו "אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה" ואילו בהמשך הדברים במשנה "ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל" מאן קתני לה [מי שנה אותה] הלא הוא ר' יהודה ששיטתו שהעירוב נועד גם לעשיר.

וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַחֲלוֹקֶת “בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: עָנִי – אִין, עָשִׁיר – לָא. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. אֲבָל “בִּמְקוֹמִי״ – דִּבְרֵי הַכֹּל: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, דְּעִיקַּר עֵירוּב בָּרֶגֶל.

ואילו רב חסדא אמר : לא כך יש להבין את המחלוקת במשנה, אלא המחלוקת ביניהם היא באומר "שביתתי במקום פלוני" שקניית השביתה אינה נעשית לא ברגל ולא בפת, שר' מאיר סבר: עני — אין [כן] קונה שביתה, עשיר — לא. ור' יהודה סבר: אחד עני ואחד עשיר. אבל האומר: "שביתתי במקומי" דברי הכל: אחד עני ואחד עשיר מועיל להם, שהכל מודים כי עיקר עירוב ברגל.

“וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ״, מַאן קָתָנֵי לָהּ – רַבִּי מֵאִיר, וְאַהַיָּיא קָאֵי – אַהָא: “מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה״. “וְלֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל״ – מַאן קָתָנֵי לָהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל.

"וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו " מאן קתני לה [מי הוא ששנה אותה] — ר' מאיר, ואהייא קאי [ועל איזה דבר עומד, מתייחס], על דבר זה: "מי שבא בדרך וחשכה" אבל לדעת ר' יהודה גם אם היה עשיר יכול לומר כך. "ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל" מאן קתני לה [מי הוא ששנה אותה] — אלו דברי הכל.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בַּפַּת. וְלֹא יֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם וְיֹאמַר “שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי״ – לְפִי שֶׁלֹּא אָמְרוּ מְעָרְבִין בָּרֶגֶל אֶלָּא לְמִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן שאמר שמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בשאמר "שביתתי במקומי": אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת, ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר: "שביתתי במקומי" — לפי שלא אמרו מערבין ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה, אלו דברי ר' מאיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בָּרֶגֶל, וְיֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם וְיֹאמַר “תְּהֵא שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי״, וְזֶה הוּא עִיקָּרוֹ שֶׁל עֵירוּב. וְהִתִּירוּ חֲכָמִים לְבַעַל הַבַּיִת לִשְׁלֹחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ בִּשְׁבִיל לְהָקֵל עָלָיו.

ר' יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, וכן יצא (יכול לצאת) עשיר חוץ לתחום ויאמר: "תהא שביתתי במקומי", וזה הוא עיקרו של עירוב. ואולם התירו חכמים לבעל הבית לשלח עירובו ביד עבדו, ביד בנו, ביד שלוחו בשביל להקל עליו. ואם כן מבואר פה שהמחלוקת היא כפי שהגדיר רב נחמן.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי בֵית מֶמֶל וּבְאַנְשֵׁי בֵית גּוּרְיוֹן בַּאֲרוֹמָא, שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין גְּרוֹגָרוֹת וְצִימּוּקִין לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וּבָאִין עֲנִיֵּי כְּפַר שִׁיחִין וַעֲנִיֵּי כְּפַר חֲנַנְיָה וּמַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם, לְמָחֳרַת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין.

אמר ר' יהודה: מעשה באנשי בית משפחת ממל ובאנשי בית גוריון בכפר ארומא שהיה בתוך ארבעת אלפים אמה לתחומם שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין לעניים בשני בצורת, ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין לקבל את הגרוגרות.

אָמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ לָעִיר שֶׁמְּעָרְבִין לָהּ, וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ – הוּא מוּתָּר לֵילֵךְ, וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ורואים אם כן שמערבים ברגל אם אומר "שביתתי במקומי" אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתינו גם כן מדוייקת] כהסברו של רב נחמן, דקתני [ששנינו במשנה]: מי שיצא לילך לעיר שמערבין לה, והחזירו חבירו שעיכבו מלכת — הוא מותר לילך, וכל בני העיר אסורין, דברי ר' יהודה.

וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי שְׁנָא אִיהוּ וּמַאי שְׁנָא אִינְהוּ? וַאֲמַר רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים, וּשְׁנֵי תְחוּמֵי שַׁבָּת בֵּינֵיהֶן.

והוינן [והיינו עסוקים] בה, ומתקשים במשנה זו: מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו [במה שונה הוא ובמה שונים הם] שלו מותר ולהם אסור? ואמר רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיש לו לאותו אדם שני בתים, ושני תחומי שבת ביניהן.

אִיהוּ כֵּיוָן דְּנָפְקָא לֵיהּ לְאוֹרְחָא – הֲוָה לֵיהּ עָנִי,

איהו [הוא], כיון דנפקא ליה לאורחא [שיצא לו לדרך] — הוה ליה [הריהו נעשה] כעני, שהרי לא נתכוין לחזור לביתו אלא להמשיך עד לביתו האחר, ולכן יכול הוא לקנות שביתה בסוף התחום באמירה בלבד.

וְהָנָךְ עֲשִׁירִים נִינְהוּ. אַלְמָא: כֹּל “בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ עָנִי – אִין, עָשִׁיר – לָא. שְׁמַע מִינָּהּ.

והנך עשירין נינהו [ואלה בני עירו עשירים הם] שהרי יש להם מזונות בבתיהם וצריכים לקנות עירוב מבעוד יום. אלמא [מכאן] שכל השנוי באומר "שביתתי במקום פלוני" מדובר שעני אין [כן] אבל עשיר — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מַתְנֵי לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. אָמַר לֵיהּ רַב: סַיֵּים בָּהּ נַמִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

מתני ליה [היה משנה, מלמד אותו] רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה [לפני] רב שהיה נוכח שם באותה שעה, את משנתינו "אחד עני ואחד עשיר". אמר ליה [לו] רב: סיים בה נמי [גם כן] לאחר לימוד ענין זה: הלכה כר' יהודה.

רַבָּה בַּר רַב חָנָן הֲוָה רָגִיל דְּאָתֵי מֵאַרְטִיבְּנָא לְפוּמְבְּדִיתָא,

מסופר: רבה בר רב חנן הוה [היה] רגיל דאתי [לבוא] מהעיר ארטיבנא לפומבדיתא.