וְקָטָן.

וקטן אם אחד מבעלי הבתים שבחצר היה קטן אין הוא יכול להקנות רשות ביתו, וממילא אי אפשר לערב עמו (ר"ח)

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא, וְלִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא. הָא תַּנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן, כְּשֶׁהֵם מוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר – אֶחָד מוֹלִיךְ לְכוּלָּן. הוּא נִיהוּ דְּקָא קָנֵי, וְתוּ לָא. הוּא נִיהוּ דְּקָא דָּיֵיר, וְתוּ לָא!

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך קשה] ואף לשיטת שמואל קשיא [קשה]. הא תניא [הרי שנינו בברייתא]: חמשה שגבו את עירובן כשהם מוליכין את עירובן למקום אחר שרצו לערב עם חצר אחרת וצריכים להניח את העירוב בתוכה — אחד מוליך לכולן. משמע: הוא ניהו דקא קני, ותו לא [הוא זה שקנה, ולא עוד]. הוא ניהו דקא דייר, ותו לא [הוא זה שגר, ולא עוד] וכיצד יכולים האחרים להשתמש בעירוב זה?!

אֲמַר לֵיהּ: לֹא לְדִידִי קַשְׁיָא, וְלֹא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא: שְׁלִיחוּת דְּכוּלְּהוּ קָא עָבֵיד.

אמר ליה [לו] רבה: לא לדידי קשיא [לי קשה], ולא לשמואל קשיא [קשה], כי בענין זה שליחות דכולהו קא עביד [של כולם הוא עושה] קובע דירה או קונה מקום בשביל כולם.

אָמַר רַבָּה, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

ולענין שלש חצירות שעסקנו בו אמר רבה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון שמותרות כל שלושת החצירות זו בזו.

מתני׳ מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר, וְאָמַר “שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר הנמצאים בסוף אלפיים אמה ממקום שהוא עומד, ומאותו אילן עד ביתו כאלפיים אמה, ואמר: "שביתתי תחתיו" תחת אילן זה, שרצוני לקנות שביתה לא במקום זה שאני מצוי בו כעת אלא שם, תחת האילן — לא אמר כלום, כיון שלא קבע את שביתתו במקום מוגדר.

“שְׁבִיתָתִי בְּעִיקָּרוֹ״ – מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמֵעִיקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה.

אולם אם אמר: "שביתתי בעיקרו" ליד גזעו של אותו אילן — קנה שביתה שם. ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו של האילן אלפים אמה, ואף מותר לו להלך מעיקרו של האילן ועד ביתו אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה.

אִם אֵינוֹ מַכִּיר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְאָמַר “שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי״ – זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.

אם אינו מכיר אילן או מקום מסוים אחר, או שאינו בקי בהלכה ואינו יודע שאפשר לקנות שביתה במקום רחוק, ואמר "שביתתי במקומי" — זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח.

עֲגוּלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְרוּבָּעוֹת, כְּטַבְלָא מְרוּבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׂכָּר לַזָּוִיּוֹת.

בעיקר שיעורן של אלפיים אמות אלה נחלקו חכמים, יש אומרים שאלפיים אמה אלה הן עגולות כלומר אלפיים אמה לכל צד, אלו דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס, וחכמים אומרים: אלפיים אמה אלה הן מרובעות, שנותנים לו ממקומו כעין טבלא מרובעת שבארבעה כיוונים יש לו אלפיים אמה לכל ארכם, כדי שיהיה נשכר לזויות, וניתנת לו רשות להלך בזויות כאלפיים ושמונה מאות אמה.

וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו.

וזו היא שאמרו: העני מערב ברגליו. שיכול אדם כגון זה שאין פת לעירוב ברשותו לקנות שביתה כשנמצא בתוך תחום ואומר: קובע אני שביתתי במקום זה, אמר ר' מאיר: אנו אין לנו אלא עני שיכול לעשות כן שהקלו עליו חכמים, אבל מי שיש פת בידו אינו יכול לקנות שביתה בדרך זו, אלא בפת. ואילו ר' יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר יכולים להשתמש בדרך זו של עירוב, לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יטרח ויצא ויערב ברגליו, שאין הוא צריך לכך, אלא יוכל גם לשלוח שליח שיניח לו פת באותו מקום. אבל לא נתבטלה האפשרות שהוא עצמו ילך למקום ויקנה בו שביתה בלי פת.

גמ׳ מַאי “לֹא אָמַר כְּלוּם״?

במשנה נאמר שהקובע שביתה תחת האילן ולא הגדיר בדיוק היכן, לא אמר כלום ודנו בשאלה: מאי [מה משמע] בדיוק "לא אמר כלום"?

אָמַר רַב: לֹא אָמַר כְּלוּם כָּל עִיקָּר, דַּאֲפִילּוּ לְתַחְתָּיו שֶׁל אִילָן לָא מָצֵי אָזֵיל.

אמר רב: לא אמר כלום כל עיקר, ולא קנה כל שביתה שאפילו לתחתיו של אותו אילן לא מצי אזיל [אינו יכול ללכת], שלא קנה שביתה תחת האילן משום שלא ציין מקום מסויים. ולא קנה במקומו — משום שאמר שרצונו בשביתה במקום אחר ועקר בדבריו את עצמו ממנו, ולכן אין לו אלא ארבע אמות.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא אָמַר כְּלוּם לְבֵיתוֹ, אֲבָל לְתַחְתָּיו שֶׁל אִילָן – מָצֵי אָזֵיל.

ושמואל אמר: לא אמר כלום כלומר שאינו יכול ללכת מכאן לביתו אם הוא רחוק אלפיים אמה מן האילן, אבל לתחתיו של אילן אם כל נופו נוטה לתוך אלפיים אמה למקומו מצי אזיל [יכול ללכת].

וְנַעֲשָׂה תַּחְתָּיו שֶׁל אִילָן חַמָּר גַּמָּל.

ומה שאמרו שלא קנה שביתה משמעו רק שנעשה תחתיו של אילן חמר גמל שמושכים אותו כל אחד לצד אחר, וכמו כן מכיון שלא קבע לו שם מקום מסויים, אומרים שיש לחשוש בכל חלק שמתחת לאילן שמא הוא המקום שקנה בו שביתה ומושכו אליו.

בָּא לִמְדּוֹד מִן הַצָּפוֹן – מוֹדְדִין לוֹ מִן הַדָּרוֹם, בָּא לִמְדּוֹד מִן הַדָּרוֹם – מוֹדְדִין לוֹ מִן הַצָּפוֹן.

ולכן אם בא למדוד מן הצפון שבאילן זה כדי להגיע משם לביתו, אומרים לו: שמא לא כאן קבעת — ומודדין לו רק מן הדרום להחמיר, וכן אם בא למדוד מן הדרום — מודדין לו מן הצפון.