שֶׁאֵין מִן הַכֹּל זוֹכֶה אָדָם לִלְמוֹד. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבּוֹ לְצַיְדָן לִלְמוֹד תּוֹרָה.

שאין (שלא) מן הכל זוכה אדם ללמוד, וייתכן שרק רב מסויים הנמצא בחוץ לארץ הוא המתאים לו. ואמר ר' יוסי ראיה לדבריו: מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן שהיא בחוץ לארץ ללמוד תורה, על אף שהיה בדורו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה בארץ ישראל והיה גדול הדור.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה לִי? וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי!

ואמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי. וכאן עולה השאלה: ולמה לי לפסוק גם כאן? והא [והרי] כבר אמרת ר' יהודה ור' יוסי — הלכה כר' יוסי!

אָמַר אַבַּיֵי: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – בְּמַתְנִיתִין, אֲבָל בְּבָרַיְיתָא – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר אביי: איצטריך [נצרך, בכל זאת], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה] — במתניתין [במשנתינו], אבל בברייתא — אימא [אמור] שלא, על כן היה צורך לומר שהלכה כדבריו גם בברייתא. ומכיון שלא נמצאו הוכחות לדברי רב משרשיא שאין כללים לפסק ההלכה, יש איפוא לתקן את דבריו, אלא

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: הָנֵי כְּלָלֵי לָאו דִּבְרֵי הַכֹּל נִינְהוּ, דְּהָא רַב לֵית לֵיהּ הָנֵי כְּלָלֵי.

הכי קאמר [כך אמר התכוון] רב משרשיא: הני כללי לאו [כללים אלה לא] דברי הכל נינהו [הם], דהא [שהרי] רב לית ליה הני כללי [אין לו אותם כללים], כפי שהוכחנו לעיל.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶפְצֵי נָכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה.

מעתה שבים אנו לבעיה היסודית של קנין שביתה. אמר רב יהודה אמר שמואל: חפצי גוי אין קונין שביתה ואין להם תחום שבת לא מכח עצמם, ולא מכח בעלותו של הגוי, ואם נכנסו מחוץ לתחום לתוך העיר, מותר לישראל לטלטלם אלפיים אמה לכל צד.

לְמַאן? אִילֵימָא לְרַבָּנַן – פְּשִׁיטָא! הָשְׁתָּא חֶפְצֵי הֶפְקֵר, דְּלֵית לְהוּ בְּעָלִים, אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה – חֶפְצֵי הַנָּכְרִי, דְּאִית לְהוּ בְּעָלִים מִיבָּעֲיָא?!

ושואלים: למאן [לשיטת מי] נאמר דבר זה, אילימא לרבנן [אם תאמר שלפי שיטת חכמים] אמר — הרי פשיטא [פשוט הדבר]! השתא [עכשיו] שאומר אתה שחפצי הפקר דלית להו [שאין להם] בעלים, אין קונין שביתה. חפצי הגוי, דאית להו [שיש להם] בעלים ובעליהם עצמם אינם יכולים לקנות שביתה מיבעיא [נצרכה] לומר שאינם קונים שביתה במקומם מכח עצמם?

אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וְקָא מַשְׁמַע לָן: אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה – הָנֵי מִילֵּי חֶפְצֵי הֶפְקֵר, דְּלֵית לְהוּ בְּעָלִים. אֲבָל חֶפְצֵי הַנָּכְרִי, דְּאִית לְהוּ בְּעָלִים – לֹא.

אלא אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוחנן בן נורי, וקא משמע לן [ומשמיע לנו]: אימר [אמור] שאמר ר' יוחנן בן נורי שקונין שביתה — הני מילי [דברים אלה] אמורים בחפצי הפקר, דלית להו [שאין להם] בעלים. אבל חפצי הגוי, דאית להו [שיש להם] בעלים — לא.

מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מִן הַנָּכְרִי בְּיוֹם טוֹב, וְכֵן הַמַּשְׁאִיל לוֹ לַנָּכְרִי כְּלִי מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהֶחֱזִירוֹ לוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְהַכֵּלִים וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְנָכְרִי שֶׁהֵבִיא לוֹ פֵּירוֹת מִחוּץ לַתְּחוּם – הֲרֵי זֶה לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָן.

מיתיבי [מקשים] ר' שמעון בן אלעזר אומר: השואל כלי מן הגוי בן עירו ביום טוב, וכן המשאיל לו לגוי כלי מערב יום טוב, והחזירו לו הגוי ביום טוב. וכן הכלים שנעשו אוצרות (מחסנים) ששבתו בתוך התחום — יש להן אלפים אמה לכל רוח. וגוי שהביא לו לישראל ביום טוב פירות שקנו שביתה מחוץ לתחום — הרי זה לא יזיזם ממקומן.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי נָכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.

אי אמרת בשלמא קסבר [אם נניח שאתה אומר שסבור] ר' יוחנן בן נורי: חפצי גוי קונין שביתה, ניתן אז לפרש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יוחנן בן נורי היא שאף חפצי גוי קונים שביתה.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הַנָּכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה, הָא מַנִּי? לֹא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְלֹא רַבָּנַן!

אלא אי אמרת קסבר [אם אומר אתה שסבור] ר' יוחנן בן נורי שחפצי הגוי אין קונין שביתה, הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] לא ר' יוחנן בן נורי ולא רבנן [חכמים]!

לְעוֹלָם קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי “חֶפְצֵי הַנָּכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה״, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבָּנַן. וּדְקָאָמְרַתְּ לְרַבָּנַן פְּשִׁיטָא – מַהוּ דְּתֵימָא: גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנָכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: לעולם תפרש קסבר [שסבור] ר' יוחנן בן נורי חפצי הגוי קונין שביתה, ושמואל שאמר שאינם קונים — כשיטת רבנן [חכמים] אמר, ודקאמרת: לרבנן פשיטא [ומה שאמרת: הלא לשיטת חכמים פשוט הדבר] ואין צורך לאמרו כלל — אין הדבר כן, כי מהו דתימא [שתאמר]: יש מקום לגזירה בבעלים שהוא גוי אטו [משום] בעלים שהוא ישראל, קא משמע לן [השמיע לנו] ויקנו שביתה במקום הגוי, ולא יטלטלו יותר מאלפיים אמה משם. ועל כן היה צורך לומר לנו שאין גוזרים בכך.

וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֶפְצֵי נָכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנָכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל.

ואילו רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: חפצי גוי אכן קונין שביתה, מן הטעם האמור של גזירה בבעלים שהוא גוי אטו [משום] בעלים שהוא ישראל.

הָנְהוּ דִּכְרֵי דְּאָתוּ לְמַבְרַכְתָּא, שְׁרָא לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא לְמִיזְבַּן מִינַּיְיהוּ.

מסופר: הנהו דכרי דאתו [אותם אילים שהובאו] לעיירה מברכתא בשבת, שרא להו [התיר להם] רבא לבני מחוזא למיזבן מינייהו [לקנות מהם] אף שמברכתא היא מחוץ לתחומה של מחוזא, ואפשר להגיע אליה רק על ידי עירוב תחומים ואילים אלה הובאו איפוא מחוץ לתחום לגמרי.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מַאי דַּעֲתִיךְ – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶפְצֵי נָכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה,

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מאי דעתך [מה דעתך] שאתה מתיר, שאתה מסתמך על מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: חפצי גוי אין קונין שביתה, ולכן לא קנו האילים שביתה במקומם ואפילו נכנסו מחוץ לתחום מותר לטלטלם.

וְהָא שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֶפְצֵי נָכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנָכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל!

והא [והרי] כלל הוא בידינו כי אם נחלקים שמואל ור' יוחנן — הלכה כר' יוחנן, והלא כבר אמר רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: חפצי גוי קונין שביתה גזירה בעלים שהוא גוי אטו [משום] בעלים שהוא ישראל?! והלכה כמותו!

הֲדַר אֲמַר רָבָא: לִיזְדַּבְּנוּ לִבְנֵי מַבְרַכְתָּא. דְּכוּלָּה מַבְרַכְתָּא לְדִידְהוּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמְיָא.

הדר [חזר] ואמר רבא: ליזדבנו [שימכרו] האילים רק לבני מברכתא, שכן כולה [כל] מברכתא לדידהו [עבורם] כארבע אמות דמיא [נחשבת], ואפילו חפץ שיצא באיסור מתחומו מותר לטלטלו ארבע אמות. אבל לבני מחוזא — אסור, וכשיטת ר' יוחנן.

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: חֵרֶם שֶׁבֵּין תְּחוּמֵי שַׁבָּת – צָרִיךְ

תני [שנה] ר' חייא: חרם (תעלה מלאה מים) שבין תחומי שבת — צריך לעשות