וְרַב פַּפָּא אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ורב פפא אמר שאפשר להסביר את הצורך בכפילות דבריו של ר' יהושע בן לוי באופן אחר, איצטריך [נצרך] שאילו היה אומר רק הלכה כדברי המיקל בעירוב סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הני מילי [אלו הדברים] נאמרו רק בדיני עירובי חצירות, שכולם מדברי סופרים. אבל בעירובי תחומין שמחמירים בהם — אימא [אמור] שלא נפסוק להקל, על כן צריך שיאמר שניהם.

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לָן בֵּין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת לְעֵירוּבֵי תְחוּמִין – דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת – מְעָרְבִין בֵּין לָדַעַת וּבֵין שֶׁלֹּא לָדַעַת, שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לָאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו.

ושואלים: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו] להלכה בין עירובי חצירות לעירובי תחומין — דתנן [שכן שנינו במשנה] בדומה לכך, אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים שמערבים לאדם רק מדעתו — בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות — מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת, שזכין לאדם שלא בפניו ואין צורך לקבל הסכמתו לדבר שיש לו בו רק צד זכות והנאה, ואולם אין חבין לאדם אלא בפניו. והרי בעירובי תחומין מה שהוא מרוויח בהיתר הליכה לצד אחד מפסיד הוא מצד שני, ואין לעשות זאת שלא מדעתו.

רַב אַשִׁי אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב, אֲבָל בִּתְחִילַּת עֵירוּב – אֵימָא לָא.

רב אשי אמר: אפשר להסביר באופן אחר את כפילות דברי ר' יהושע. איצטריך [נצרך], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי מה שאמר שמקילים בעירוב, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בשיורי עירוב, כלומר: לאחר שנעשה כבר העירוב כדינו, אלא שיש לחשוש שנתקלקל אחר כך, אבל בתחילת עירוב — אימא [אמור] שלא נפסוק להקל.

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לָן בֵּין שִׁיּוּרֵי עֵירוּב לִתְחִילַּת עֵירוּב – דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּתְחִילַּת עֵירוּב, אֲבָל בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב – אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא.

ושואלים: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו] בין שיורי עירוב לתחילת עירוב — דתנן [שכן שנינו במשנה] אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שקבעו מידה לכמות האוכל שיש צורך בה לעירוב — בתחילת עירוב כדי לקבעו מעיקרו, אבל בשיורי עירוב — אפילו כל שהוא.

וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב חֲצֵירוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכַּח תּוֹרַת עֵירוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת.

ולא אמרו לערב חצירות כאשר כל בני העיר עשו שיתופי מבואות, ונעשים כולם כבני חצר אחת, אלא כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות. ועיקר דין עירוב אינו אלא בעירוב תחומים.

רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי זְרִיקָא אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ, וּכְרַבִּי יוֹסֵי מֵחֲבֵרָיו, וּכְרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ.

כיון שנאמרו דברים בכללי קביעת הלכה בנושאים שונים הביאו עוד דברים בנושא זה. ר' יעקב ור' זריקא אמרו: הלכה בכל מקום כר' עקיבא מחבירו כשיחיד חולק עליו, והלכה כר' יוסי אפילו מחביריו הרבים, והלכה כרבי יהודה הנשיא מחבירו.

לְמַאי הִלְכְתָא? רַבִּי אַסִי אָמַר: הֲלָכָה, וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: מַטִּין, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: נִרְאִין.

ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמרו דברים אלה. כלומר, באיזו מידה אפשר לסמוך על כללים אלה? ר' אסי אמר שהדבר הזה הלכה גמורה הוא. ור' חייא בר אבא אמר : מטין, להורות כן ליחיד השואל הלכה אבל לא לרבים כהלכה כללית. ור' יוסי בר' חנינא אמר: נראין, שכך נראה שיש לפסוק, אבל אין זו הלכה גמורה ולכן אין מורים כן כלל, אבל אם נהג כך האחד מדעתו, אין מחזירים אותו.

כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה – הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי – הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי – הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הָשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה – לֵיתָא, בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבָּעֲיָא?!

ועוד בענין זה. כלשון הזה אמר ר' יעקב בר' אידי אמר ר' יוחנן: ר' מאיר ור' יהודה שנחלקו ביניהם — הלכה כר' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי — הלכה כר' יוסי. ואין צריך לומר שאם נחלקו ר' מאיר ור' יוסי — הלכה כר' יוסי. כי השתא [עכשיו] במקום ר' יהודה — ליתא [אינו], שאין פוסקים הלכה כמותו. במקום ר' יוסי מיבעיא [נצרכה]?! שהרי אף ר' יהודה אין הלכה כמותו נגד ר' יוסי.

אָמַר רַב אַסִי: אַף אֲנִי לוֹמֵד רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. הָשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא, בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבָּעֲיָא?!

אמר רב אסי: אף אני לומד לפי אותו עקרון: ר' יוסי ור' שמעון — הלכה כר' יוסי, שאמר ר' אבא אמר ר' יוחנן: אם נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה. ומכאן נסיק: השתא [עכשיו] שאנחנו יודעים שבמקום ר' יהודה ליתא [אינו] לדברי ר' שמעון, במקום ר' יוסי שהלכה כמותו כנגד ר' יהודה מיבעיא [נצרכה לומר] שהלכה כמותו?

אִיבָּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' מאיר ור' שמעון שחלקו, מאי [מה פסק ההלכה]? ולא נמצאו מקורות בדבר, והושארה הבעיה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָּא: לֵיתְנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי. מְנָא לֵיהּ לְרַב מְשַׁרְשִׁיָּא הָא?

אמר רב משרשיא: ליתנהו להני כללי [אין לסמוך על אותם הכללים] שואלים: מנא ליה [מנין לו] לרב משרשיא הא [זאת] שאין לסמוך על הכללים הללו?

אִילֵימָא מֵהָא דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵירְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית – הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן, וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ.

אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו] במשנתנו, ר' שמעון אומר: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית — היא מותרת עמהן, והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו.

וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַאן פָּלֵיג עֲלֵיהּ – רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: לֵיתְנְהוּ.

ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון. ומאן פליג עליה [ומי חלק עליו] על ר' שמעון בדבר זה — ר' יהודה. והא [והרי] אמרת: ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה. אלא לאו שמע מינה: ליתנהו [אלא האם לא תלמד מכאן כי אין לסמוך על כללים אלה]?

וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא: הֵיכָא דְּאִיתְּמַר – אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר – לָא אִיתְּמַר.

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבדבר שממנה לומדים כן, דילמא היכא דאיתמר [במקום שנאמר] פסק הלכה מפורש שונה — איתמר, אבל היכא דלא איתמר [במקום שלא נאמרה] הלכה מנוגדת — לא איתמר [לא נאמר]. ואפשר לסמוך על הכלל הקבוע.

אֶלָּא מֵהָא, דִּתְנַן: עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים – מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ. שֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד – אֵין מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה חוּצָה לָהּ כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דִּיּוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אלא אפשר להוכיח מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: עיר של יחיד ונעשית אחר כך קנין לרבים — מערבין את כולה בעירוב חצרות. ואולם אף עיר של רבים אם נעשית קנין של יחיד — אין מערבין את כולה, אלא אם כן עושה חוצה לה שהשאיר חלק מסויים שלא יכלל בעירוב החצירות, ויהא החלק גדול כעיר ששמה חדשה שביהודה. שיש בה חמשים דיורין — אלו דברי ר' יהודה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

ר' שמעון אומר: